יולי תמיר: שולמית אלוני ב'

ההתנהלות הציבורית של השרה יולי תמיר שונה מאד מזו של שולמית אלוני כשהייתה שרת חינוך. ובכל זאת, התחושה שלי היא שתמיר הולכת להפוך לשולמית אלוני ב': אשה משכילה, מוכשרת ואידיאליסטית, שקיבלה הזדמנות נדירה וחירבנה אותה.

לגבי הרעיון להוסיף את הקו הירוק לספרי הלימוד – כשלעצמו, זה לא רעיון רע. זה טוב בשביל לפתור את הבורות, לא בשביל לפתור את הסכסוך, וזה לא צריך להפריע לכל מורה לגיאוגרפיה בישראל להציג דעה אחרת לתלמידיו, על משמעות הקו הזה והבעלות על שני שטחי האדמה שלצדדיו.

בכל אופן, משהו אומר לי שכהונתה של תמיר כשרת חינוך – גם אם תימשך ארבע שנים, מה שנראה לי קלוש מאד מיותר מסיבה אחת – הולכת להתבזבז לגמרי.

שולמית אלוני הייתה פה גדול. הייתה לה קופת שרצים עמוסה באמירות, שחלקן היו נכונות אם כי לאו דווקא מאד חכמות, וחלקן היו וולגריות, מרושעות ואפילו רוויות שנאה. לומר שהרבנות הראשית היא גוף שעוסק במעשי סחיטה, זה קצת בוטה אבל לא מופרך. לומר ש"החרדים יונקים מאותם יצרים אפלים שינקה הזוועה הנאצית" (בהנחה שבאמת אמרה את זה, מה שעדיין קשה לי להאמין), זה לא רק בוטה ומופרך אלא גם די דוחה (אפשר למצוא אוסף התבטאויות נאה של שולה באתר מנוף. לא הכי אובייקטיבי ולא מאד אינטליגנטי, אבל נראה שעשו עבודת ארכיון טובה).

כשאלוני הפטפטנית הגיעה למשרד החינוך, היה עליה לשתוק. להתגמש, להיות טיפה פחות צודקת וקצת יותר חכמה.

כשתמיר הגיעה למשרד החינוך, היא הייתה צריכה לדבר. להקשיח, להיות קצת פחות פרגמטית והרבה יותר אידיאליסטית.

תמיר לא יכולה לשמור על גוון פסטלי ולהתמזג ברקע בכל ימות השנה. היא לא יכולה לשתוק כשמכניסים את ליברמן לממשלה, ולרצות להיות בעלת דעה בענייני המשרד שלה. אם להכניס את ליברמן זה בסדר, אז ברור שלהכניס את הקו הירוק זה לא בסדר.

ליברמן מסמן את הנסיגה של הציבור בישראל לימי התום של שנות השמונים, לפני האינתיפאדה הראשונה, כשחשבנו שמספיק שנהיה חזקים ונחשוב שכל העולם שונא אותנו רק מתוך אנטישמיות. אני לא חושב שהוא יותר גזען מפוליטיקאים אחרים, סתם יותר בוטה, אבל הסגנון שלו הוא בדיוק ההפך ממה שאנחנו צריכים במדינה הזאת.

אבל איזה מסר מעבירה יולי תמיר עם ה"סגנון" שלה? שהאלטרנטיבה לליברמן, "המחנה השני" בממשלה, הם אנשים שלא מסוגלים לומר את מה שהם חושבים באופן פומבי אבל מנסים להשחיל את זה לספרי הלימוד. אני לא חושב שזה נכון, אבל כך זה נראה לציבור בישראל. ליברמן – בוטה אך כן; תמיר – צבועה ו/או קיצונית וחובבנית.

איך רואה האלקטורט הפוטנציאלי של תמיר את המהלך? כמס שפתיים. כחנופה לא משכנעת לשמאל.

ואיך אני רואה את התנהלותה של תמיר? אני חושב שהיא חוטאת לעצמה ופוגעת באנשים שבחרו בה. אולי קל לה להתעסק בעניינים שקשורים לסכסוך יותר מאשר בעניינים חברתיים, אבל אי אפשר להפריד בין השניים.

מצב היחסים של ישראל עם הפלסטינים הוא בעיני מקרה פרטי של יחסה של המדינה לכל מי שאינו מחובר לשלטון. מדינת ישראל לא רואה ממטר קשיש חסר כל. אם הקשיש הזה הוא גם אשה מזרחית שגרה בפריפריה – או חרדי, או ערבי, או עולה חדש – אז הוא בכלל שקוף.

הישראלים, שאינם מסוגלים או יודעים להפנות את תסכולם וזעמם כלפי המדינה, מפנים אותו אלו כלפי אלו. נעשים אדישים איש לגורל זולתו. הפלסטינים, שאוכלים את החרא שכולנו אוכלים, אבל פי כמה, לא מחוייבים לחלום הציוני ולא מחזיקים בתעודת זהות כחולה. הם מפנים את הזעם והתסכול כלפינו.

האיש הראשון בפוליטיקה הלאומית שהעלה רעיונות כאלה, היה עמיר פרץ. בגלל זה הצבעתי למפלגת העבודה ושכנעתי אנשים אחרים לעשות כמוני. פשוט קשה היה להאמין שאדם שמבין את הדברים האלה, יוכל לשבת בממשלה שתמשיך באותה המדיניות בכל התחומים. קשה היה להאמין שהוא טיפש מספיק או חלש מספיק או גם זה וגם צבוע ושקרן כפי שטוענים כל מיני אנשים (אני לא חושב ככה, אגב, אבל זה לא ממש משנה במבחן התוצאה).

יולי תמיר דיברה פחות ואפשר היה לצפות שתעשה יותר. אבל יולי תמיר של 2006 מתבררת כאותה יולי תמיר של שנות התשעים, אנמית ומקובעת מחשבתית ולא משפיעה. אולי הייתה צריכה לשבת כתלמידה באחד מהקורסים המצויינים שהעבירה באוניברסיטת תל-אביב (לא הייתי, שמעתי). בכל אופן, נראה ששם היא הביאה הרבה יותר תועלת.  

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • וורדפרס ‹שגיאה

    באתר זה אירעה שגיאה קריטית.

    מידע נוסף על ניפוי תקלות בוורדפרס.