דרך האמצע של המדיניות הכלכלית

קומוניזם בסגנון סטאלין הוא סוג אחד של קיצוניות. מערכת כלכלית שבה מקצצים בניצולי שואה מצד אחד, ומנפחים את כיסיהם של שרי אריסון והאחים עופר מצד שני, היא הקיצוניות השנייה. יש גם דרך אמצע, אבל כדי לצעוד בה צריך להתפכח מהתעמולה הנאו-ליברלית

 

מוקדש למגיב גרידג' ששאל בתגובה לפוסט הקודם "מהי תעמולה נאו-ליברלית".

עונה חדשה של תוכניות כלכליות וגרפים צבעוניים עומדת בפתח. אפשר לנחש שנראה, נשמע ונקרא הרבה הסברים אודות מה שטוב ונכון לנו. הפעם, כדאי לעקוב בזהירות ולשקול פעמיים כל טענה שמציגים לנו – גם אלו שהתרגלנו להאמין לנכונותן.

כשאני מדבר על "הפנמה של תעמולה נאו ליברלית" – ביטוי שהמגיב גרידג' כנראה תופס כמעליב (מצטער גרידג'. זה לא אישי) – אני לא מתכוון רק לדיבורים כלליים אודות מעלותיו היפות של השוק החופשי (עליהן אני לא חולק). אני מתכוון גם, ובעיקר, לאופן שבו משכנעים את הישראלים, בכל פעם מחדש, שעליהם לבחור בין אולטרא-קפיטליזם קיצוני (כמו זה שהביא את המשבר הכלכלי העולמי הנוכחי) לבין קומוניזם אפל ונחשל כלכלית, כאילו שאלו האפשרויות היחידות.

לא אוכל להתייחס בפוסט אחד לכל הטענות השקריות שמשמשות את יחצני האוצר. החלטתי לפתוח בשתי טענות, שעולות מדבריו של גרידג'.

טענה א': רכישת חברות ישראליות טובה לכלכלה

גרידג' אומר: "כולנו נשמח אם בשנה הקרובה עוד עשרות מיליארדי דולרים יתגלגלו לידיהם של יזמים ישראלים".
 
ובכן, רכישה של חברה ישראלית בסכום כסף גדול היא דבר שמעורר בכולנו שמחה וגאווה, וגם מזרים כסף מיידי למשק. בהחלט מותר, ואף רצוי, לפרגן לצעירים שהצליחו לפצח את השיטה לעשות קופה (דוגמת מיראביליס שהביא גרידג', שהיא אגב מאד לא מייצגת). לכן מדינת ישראל, באמצעות המדען הראשי, משקיעה כסף בסטארט-אפים.

בכל אופן, כמעט כל כלכלן רציני יאמר לכם שאקזיט של חברות סטארט-אפ גורמת בעצם הפסד לכלכלה. כשחברה ישראלית מפתחת טכנולוגיה חשובה ונרכשת תמורת מאות מיליוני דולרים, היא מייצרת הכנסה חד פעמית לבעליה ולמדינה דרך מיסוי. מצד שני, אם יש בחברה פוטנציאל כלכלי אמיתי, מי שירוויח בגדול הוא מי שקנה – לא מי שמכר. 

מעבר לכך: הפוטנציאל הכלכלי האמיתי של טכנולוגיה הוא לא ההון הישיר שאפשר להפיק ממכירתה, אלא השיפור הטכנולוגי שאפשר להפיק מיישום שלה בתעשיות קיימות. אם במקום להשקיע בטכנולוגיות שקל למכור, מדינת ישראל הייתה משקיעה בטכנולוגיות שיאפשרו להגדיל את הפריון המקומי, היינו נהנים יותר – לא רק מהזרמת כסף חד-פעמית אלא מצמיחה מתמשכת.

אני לא אומר שלא צריך לעודד יזמות בסגנון מיראביליס. בדיוק כשם שכדאי להשקיע בתרבות ובספורט.
 

טענה ב': כשהממוצע עולה זה טוב

זו לא הטענה המקורית של גרידג', אלא הטעות הקונספטואלית שמשתמעת ממנה, לדעתי. גרידג' בסך-הכל הביא נתון סטטיסטי: גודלו של הבית האמריקני הממוצע הוכפל פי 2 במהלך 50 השנים האחרונות. 

מה עלינו להסיק מהנתון? אם נסיק ממנו שתנאי המגורים של "האמריקני הממוצע" שופרו, אז ייתכן שנסיק נכון וייתכן שלא – מעשית, אנחנו פשוט לא יכולים לדעת. הממוצע כשלעצמו לא אומר לנו שום דבר.
 
לדוגמא: נניח שאנחנו עוקבים אחרי אוכלוסייה של 100 משפחות שכל אחת מהן גרה בדירת 60 מ"ר בלב תל-אביב. אם נמצא בעוד כך וכך שנים שחצי מהן עברו להתגורר בדירות בגודל של 80 מטר והחצי השני בדירות של 160 מטר, אז נוכל לומר שתנאי המגורים של כולם שופרו (לפחות במה שקשר לגודל הדירות) ושהממוצע של גודל הדירה הוכפל (ל-120 מטר).
 
מצד שני, אם 70 משפחות יהפכו עניות יותר ויעברו להתגורר בדירות 50 מטר בשכונות דרומיות של העיר, ואילו 30 מהם יעברו לגור בפנטהאוזים בעלי מטראז של 200-300 מ"ר, עדיין נמצא שהגודל הממוצע של דירה הוכפל – למרות שתנאי המגורים של שלוש מכל ארבע משפחות התדרדרו. זה בדיוק כמו הסיפור על האיש שטבע באגם שעומקו הממוצע 30 ס"מ.

מאחורי הנתונים הכלכליים

לממוצע, כשלעצמו, אין כל ערך. אנחנו זקוקים לנתון נוסף אחד לפחות – החציון או סטיית התקן – כדי להבין מה באמת קרה. 

למשל, השכר הממוצע במשק, שמדי פעם משרד האוצר מפרסם שהוא עלה או ירד – זהו נתון שלא אומר לנו כלום על רווחת העובד הישראלי. אם ארגון גדול מקצץ מיליון שקלים בשכר עובדיו ומגדיל ב-2 מיליון שקלים את שכר מנהליו, גם אז נמצא השכר הממוצע בארגון עלה – רק שמעטים נהנו מכך.

באופן דומה, כאשר מדווחים לנו על צמיחה של 5 אחוז, זה יכול להעיד:
א. שהכנסותיהם של כל הישראלים גדלו ב-5 אחוז.
ב. שהכנסות העשירון העליון גדלו ב-50 אחוז ובשאר העשירונים אין שינוי.
ג. שההכנסה של 99 אחוז מהישראלים ירדה ב-10 אחוזים ואילו הכנסת המאיון העליון גדלה פי 16.
ואלו רק דוגמאות אריתמטיות פשוטות – הכל אפשרי.

מי שיש לו עניין להציג תמונה מעוותת של הנתונים יימנע מהצגת נתונים שמאפשרים להבין מה קורה באמת – ומכיוון שרוב האנשים (כולל רוב העובדים בעיתונות הכלכלית) לא מבינים יותר מדי בכלכלה או בסטטיסטיקה, בסך-הכל לא מסובך לשכנע את הציבור ש"המצב טוב" כשהוא בכי רע. 

"בכי רע" זה גם כאשר מדינת ישראל "מחזירה" לציבור כסף באמצעות קיצוץ במסים, אבל גם לוקחת ממנו כסף באמצעות קיצוץ בזכויותיו הסוציאליות ובהשקעה במוצרים ציבוריים, בהפרטה של חברות במחיר נמוך מערך השוק הריאלי שלהן, או במיסוי עקיף ממגוון סוגים. הפנמת התעמולה הנאו-ליברלית ניכרת כאשר אנשים שהם מנפגעי המדיניות הכלכלית הזו, תומכים בה מתוך שכנוע עמוק שהיא אכן משפרת או תשפר את מצבים בעתיד.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • וורדפרס ‹שגיאה

    באתר זה אירעה שגיאה קריטית.

    מידע נוסף על ניפוי תקלות בוורדפרס.