הפרסום בבלוגים עובד?
לפני שבועיים פרסמתי כאן את סיפורו העצוב של אייל צ'רניחובסקי (האיות במקור).
בקיצור נמרץ: לאייל צ'רניחובסקי היו אופניים שבנה בשתי ידיו, בוחר בקפידה כל בורג. יום אחד הוא קשר אותם בשרשרת, איפשהו בתל-אביב, וכשחזר הן לא היו. חבר משותף פנה אליי עם הסיפור הזה, שלח תמונה וביקש שאנסה לעזור. פרסמתי על זה פוסט כאן, שעלה גם אצל עידו קינן בבלוג עירוניה וגם אצל שרון גפן (וי. קלינגר) בהיתוך הקר.
ובכן, בשבוע שעבר קורא של אחד מהבלוגים זיהה את האופניים והזעיק את צ'רניחובסקי. השבוע – אחרי קצת סחבת משטרתית – הוחזרו סופסוף האופניים הגנובים לבעליהם המאושר.
אז קודם כל: תודה ענקית לשרון ולעידו ולכל מי שקרא וחיפש ותר בעיניו אחרי האופניים – מאייל צ'רניחובסקי וגם ממני. ותודה מיוחדת לגולש האנונימי שגילה עירנות ועשה את שיחת הטלפון המכרעת, שבלעדיה זה פשוט לא היה קורה.
ובכל זאת, איך זה קרה? ומה אפשר להסיק מזה (אם בכלל) על כוחם של הבלוגים?
ובכן, אני מודה שגם אני נדהמתי מהמהירות בה האופניים נמצאו, אבל בסך-הכל יש בזה היגיון רב: אני, שרון (ויהונתן) ועידו, נקראים על-ידי הרבה מאד תל-אביבים בשנות ה-20 וה-30 לחייהם. אנשים שנמצאים באחת מקבוצות הסיכון העיקריות להיות רוכבי אופניים. רוכבי אופניים שמים לב גם לאופניים של אנשים אחרים, בעיקר אם הן צבועות בוורוד וירוק כמו הזוג של צ'רניחובסקי.
במילים אחרות: עם מיצ'ובישי זה לא היה עובד.
או ברסס)
תגובות
הייתי שמח לשמוע קצת יותר על הסיפור הזה – איפה נמצאו האופניים, וכיצד הן הוחזרו לבעליהן המקורי?
נשמע שאפשר לעשות מזה גם מאמר עיתונאי על כוחו של האינטרנט לחבר בין אנשים למטרה משותפת.
פרסמתי על עצים מודעה על כלב שאבד.
הכלב נמצא.
מה זה אומר על כוחם של העצים?
עצים הם ערוץ פרסומי חזק מאד, במיוחד כשתולים בגובה העיניים ובמיוחד אם זה באזור שבו אבד הכלב. מה גם שיש היום פחות כלבי רחוב מאופניים גנובים.
אופניים צבועים בוורוד, ולא צבועות.