משבר הדיור בתל-אביב ובכלל: גישות שונות לפתרון

1
כשמדובר על עניינים עירוניים בכלל וכאלו שקשורים בתל-אביב בפרט, הסמכות הראשונה בעיניי היא יואב לרמן ("עוד בלוג תל אביבי"). מעבר להיותו חבר, לרמן הוא אדם שאני סומך גם על הידע שלו, גם על תבונתו וגם על יושרתו. בכל אופן, לפעמים אני מרשה לעצמי לא להסכים איתו וזו כנראה הולכת להיות דוגמא טובה.

בשישי בערב נפגשנו, יואב ואני, במאהל המחאה בשדרות רוטשילד בתל-אביב. אני, שלא יצאתי הרבה מהבית לאחרונה (בגלל איזה עניין בריאותי מציק. עזבו), חשתי התרוממות רוח. הייתה גם רוח ערב נעימה, שלא פתרה את תחושת הדביקות אבל ציננה לכמה דקות את הזעם והלהט. אני הרשיתי לעצמי להיות קצת אופטימי. יואב, כמנהגו לפעמים, היה ציני ופסימי וטען שמחאת האוהלים היא בזבוז זמן כי אינה מופנית בכיוונים הנכונים.

2
יואב חושב, בין השאר, שהעיסוק בתרומתם של אנשים דוגמת רון חולדאי למשבר הדיור בתל-אביב ובכל הארץ, היא בזבוז זמן. לשיטתו – בהנחה שהבנתי נכון – האשמים העיקריים הם מנהל מקרקעי ישראל והממשלה, בראשה משרד הפנים. הקשיים והמגבלות שהם מערימים על הבנייה, התכנון הלקוי, קוצר הראות, חוסר המקצועיות ומשחקי הכוח בין הגורמים השונים, גורמים לכך שאין כמעט בנייה בתל-אביב ובאזורי ביקוש אחרים.

כמובן שגם הבנייה הקיימת  היא בנייה לעשירים, "בשביל אקירוב וגינדי" כמו שאמר היום מהנדס העיר לשעבר ישראל גודוביץ'. אבל בשורה התחתונה, אומר יואב – צודק חולדאי שטוען שהממשלה אשמה במחירי הדיור.

3
עוד דמות מוניציפלית שפגשתי במאהל הייתה סגנית ראש-העיר ויו"ר מרצ בתל-אביב מיטל להבי, שדיברה איתי על "הסיפור מאחורי גני הילדים". על להבי יש לי לא מעט ביקורת, ועוד נחזור אליה בפוסטים אחרים מן הסתם, אבל לפחות במה שקשור למצוקת גני הילדים בעיר נדמה לי שמגיע לה קרדיט מסוים.

למצב המחפיר של החינוך לגיל הרך בישראל בכלל, לא רק בתל-אביב, התוועדתי במסגרת עיסוקיי המקצועיים דווקא. אני ממליץ מאד למי שרוצה להבין את הנושא לקרוא על הצעת החוק לפיקוח על מעונות יום. האבסורד, בקצרה: 80 אחוזים לערך מגני הילדים בארץ הם גנים פרטיים שלא נמצאים תחת שום סוג של פיקוח – פדגוגי, בריאותי, בטיחותי וכו'. מדינת ישראל פשוט מתעלמת מקיומם של הגנים האלה, ומגלה על קיומו הספציפי של גן זה או אחר כשהשכנים מתלוניים לוועדת התכנון המקומית. אז, בלית ברירה, מעניקים בדרך-כלל היתר לשימוש חורג.

המפה של אתר אינפוגן מציגה 1161 גני ילדים בתל אביב. קל לראות שיש שיעור גבוה של גנים פרטיים (בצהוב ובכחול), וזה לפני שמביאים בחשבון שקרוב לוודאי שישנם עוד לא מעט גנים שלא מופיעים במפה הזו (שהיא ממילא היחידה מסוגה) ולא מופיעים בשום מאגר ממשלתי. מי יודע עליהם? רק השכנים.

4
אפשר להבין את השכנים המתלוננים. יום אחד צומח להם מגדל מול החלון, ביום אחר צומח להם פעוטון בקומת הקרקע וביום שלישי – או בדרך-כלל לילה – מעירות אותם עבודות בכביש (לפעמים, מה שמעיר אותם היא תאונה מחרישת אוזניים שבה גן ילדים נקבר תחת הריסות). הגנים העירוניים ומעונות היום של נעמ"ת ושל ויצ"ו לא מצליחים לענות על הצרכים. העירייה/המדינה לא מספקות פתרונות. מדי פעם מגיע מקרה כזה של סכסוך שכנים סביב גן פרטי לבית-המשפט, ובדרך-כלל השופט נוזף בעירייה ו/או במדינה, אבל שום דבר לא זז.

מובן שאחת הסיבות שדברים לא זזים היא שאיש לא נדרש לקחת אחריות. אם חולדאי יכול להאשים את המדינה ואם משרדי הפנים והשיכון יכולים להאשים מנהל מקרקעי ישראל, אז למה שמישהו יעשה משהו בעצם. חולדאי, באופן כללי, משתמש קצת יותר מדי בטיעוני "ידיי כבולות". בתוכנית דיור לכולנו, שהיא כבר בת שלוש שנים, יש כמה וכמה רעיונות שיכול היה ליישם. לרמן אולי יאמר שזה טיפול סימפטומטי, אבל גם לטפל בסימפטומים זה חשוב.

אם להיות קונקרטיים: ישנם בתל-אביב מאות מבנים ציבוריים ריקים ועוד מאות – אם לא אלפי – מבני מגורים נטושים (תיכנסו, יש תמונות) שאפשר לשפץ ולאכלס. העירייה של חולדאי יכולה הייתה לנצל את שלוש השנים האחרונות כדי לשנות את המצב, לפחות קצת. חולדאי יכול היה לנצל את מערך הדוברות היעיל שלו, ואת מצוקת תושביו, כדי להפעיל לחץ על הממשלה, הכנסת, המינהל וכל גורם מעכב אחר. למעשה, הוא יכול לעשות את זה גם עכשיו.

5
כמו עם גני הילדים, גם בענף הדיור בשכירות נעשו ניסיונות שונים להסדרה בחוק. חולדאי הודיע שהוא תומך בהם – אגב, כמו שהוא תומך במחאת האהלים (מה שמראה שלמד משהו מאז הבחירות, מה שאי אפשר לומר על אדם שוב שכינה אותה "מחאת לוזרים"). מצד שני, גם מירי רגב, בת בריתם התמוהה של ברוני הגז, ניסתה "לתמוך" במחאה וגורשה בצעקות. כך גם בוז'י הרצוג שהתקבל בבוז, ותנועת זו ארצנו אם תרצו (טעות פרוידיאנית?) ועוד כמה טרמפיסטים שחושבים שיש להם עסק עם מטומטמים. ובכלל, כל העולם ויועץ התקשורת שלו, ניסו, מנסים וינסו להפיק רווח פוליטי ממאהל המחאה. כך זה תמיד.

חשוב לשאול כל אחד מהנ"ל מה הוא מוכן לעשות כדי להוכיח את רצינות כוונותיו. מה הוא מוכן לעשות, כמה רחוק הוא מוכן ללכת. מה הם הפוליקאים אנחנו כבר יודעים – עכשיו צריך לקבוע את המחיר, והוא לא יכול להיות זול.

6
משבר הדיור מזכיר קצת את משבר המים. כן, נכון שבלי התפלה כולנו נמות מצמא – אבל בזמן שלוקח לבנות מתקן התפלה אחד אפשר להציל מאות מיליוני קו"ב של מי גשמים, מי מקוואות, בארות מזוהמות, פחת מים ועוד (זמן טוב להזכיר שלפחות 20% ממי השתייה המוזרמים כל שנה לערים, 140 מיליון קו"ב לשנה בסה"כ, יורדים לטימיון כשהם דולפים וזורמים לאדמה או לביוב). זה יעלה פחות וזה יקרה הרבה יותר מהר. מתישהו, בעתיד הקרוב יותר או פחות, ישראל תיאלץ גם להכיר בכך שאנחנו חיים באזור מדברי ויש סוגים של חקלאות שאין להם קיום כאן. אבל כנראה שזה יתרחש באותו קצב שבו תשוחרר לפיתת הברזל של מינהל מקרקעי ישראל (וצה"ל) את הקרקעות. לכן, חשוב לא פחות מה ייעשה בינתיים.

7
טבעו של הדיון הציבורי שהוא נוטה להיות שטחי, ולעיתים קרובות מזהמים אותו הצעקנים, האופורטוניסטים, יועצי התקשורת והמירי-רגבים. אם רוצים לפתור את הבעיות מהשורש, או אפילו לספק תיאור מדויק של הבעיה, אז אין ספק שמשבר הדיור בתל-אביב ובישראל בכלל קשור בקשר הדוק לענייני תחבורה ותעסוקה, למגבלות בירוקרטיות ולבעיות רגולטוריות (גם עודף רגולציה וגם חוסר רגולוציה – תלוי במקרה).

מצד שני, בניגוד לביקורת של כמה אנשים, אני לא חושב שזה שמוחה צריך בהכרח להיות זה שיגיד מהם הפתרונות – כשם שהרופא ולא החולה, צריך להיות זה שיתווה את התרופה. החולה אמור להיות זה שאומר איפה כואב לו. וכן, ההתמודדות קצרת הטווח עם הכאב היא חלק בלתי נפרד מתהליך הריפוי, למרות שהיא סימפטומטית לחלוטין. רופא טוב ישלב טיפול בסימפטום עם טיפול בבעיה. רופא טוב ינסה לעזור למטופל שלו, למרות הבעיות הידועות במערכת הבריאות הישראלית.

8
אז כמו שסיכמנו, יש סיבות רבות ותרופות שונות למצוקת הדיור, אבל אי אפשר להתעלם מהקשר הברור בין הריבית של בנק ישראל לבין מה שקרה בשוק הזה מאז 2008. מלבד נגיד בנק ישראל צבי אקשטיין, ישנם כלכלים רבים שמסכימים שמחירי הדירות עלו בגלל הריבית. מספיק להסתכל על הגרף המשווה את הריבית למחירי הדירות כדי לראות שזה נכון.

עם כל הכבוד לביקוש ולהיצע של דירות וקרקעות בישראל – לא הם אלו שהשתנו באופן חד במשבר הפיננסי העולמי האחרון. מה שהשתנה הוא שמדינת ישראל התמודדה עם משבר חסר תקדים בכך שהעניקה אשראי זול (באמצעות ריבית נמוכה של בנק ישראל). מסיבות שאינן דווקא כלכליות אלא יותר אידיאולוגיות (רשמית לפחות – זו האידיאולוגיה של נתניהו וחבריו), היא לא טרחה לאזן את המהלך כך שלא ישפיעו על שוק הנדל"ן. למשל, באמצעות מיסוי על השקעה זרה בנדל"ן מקומי.

בתל-אביב, חולדאי יכול היה לנצל את השפעתו על ועדת התכנון המקומית כדי למנוע את התוצאה הישירה: שבמקום בתי מגורים שמתאימים לצרכי העיר והאוכלוסייה שלה, עברו יזמי הנדל"ן לבנות מגדלי רפאים עם דירות ענק שנרכשות על-ידי לא-ישראלים, שלא גרים בהן ולעיתים קרובות גם לא משכירים אותן. חולדאי יכול היה לעשות מה שעשו כמה מקודמיו: להשתמש בחברת הנדל"ן העירונית עזרה וביצרון כדי לייצר פתרונות דיור (לשם כך היא הוקמה מלכתחילה, בשנת 1937). למרבה הצער, הנ"ל הפכה בתקופתו לחברת שיפוצי בון-טון לאוכלוסיות המבוססות, ואינה יכולה למלא את תפקידה המיועד.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • וורדפרס ‹שגיאה

    באתר זה אירעה שגיאה קריטית.

    מידע נוסף על ניפוי תקלות בוורדפרס.