שנאת החינם עדיין כאן. פוסט לתשעה באב

"מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים… אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם, ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים" (יומא ט' ב').

חז"לינו זכרונם לברכה היו אנשים חכמים ומשכילים מאד. כן, ברור שהם ידעו שעל החורבן הראשון חתום נבוכדנאצר ועל חורבן בית שני טיטוס. אבל כשניסו להבין את החורבן המדיני שפקד את העם דור קודם, הם לא חיפשו הסברים צבאיים או פוליטיים – זו הייתה קוסמטיקה בעיניהם.

הם לא חיפשו הסבר סיבתי (כיצד?) אלא תכליתי (מדוע?). ומכיוון שהכירו את החכמה היוונית, וכנראה לא באמת האמינו בהשגחה פרטית כבר אז (הרמב"ם הפך את העסק לרשמי רק אלף שנים מאוחר יותר), אפשר להבין שלתפיסתם החורבן – כל חורבן – יכול להיות רק תוצאה של היחלשות מוסרית. או לפחות שחשבו שחובתם המוסרית היא לטעון כך או לפחות לבדוק את האפשרות שזה כך.

בראיית חז"ל, כפי שמוצגת בציטוט לעיל, חורבן מדיני הוא תמיד תוצאה של התדרדרות ערכית חמורה, שמובילה להתפוררות חברתית.

בית ראשון חרב, כי היהודים עברו עבירות שהן "ייהרג ובל יעבור" – רצח, עבירות מין, פגניזם. בית שני חרב מפני קמצא ובר-קמצא; בגלל רוע אנושי פשוט וחוסר סולידריות. ללמדך שהלבנת פנים שקולה לרצח, ואדישות לאכזריות, ומצוות שבין אדם לחברו שקולות, לפחות, למצוות שבין אדם למקום – קו שחוזר לכל אורך היצירה התלמודית. ואם סנהדרין שקטלה שניים בשבעים שנה תיחשב לקטלנית, אזי חברה שהלבנת פנים היא בה דבר שבשגרה היא חברה שאין לה קיום.

והנה משהו שכתבתי על זה כבר לפני שמונה שנים:

"…קמצא ובר-קמצא (גיטין נ"ה ע"ב). עוקצו של הסיפור, בהתעלמות של החכמים, שליחי הציבור, ממצוקת הפרט. זהו החטא הגדול וזהו הכשל שיוצר את 'האוייב מבית', את ההתפוררות החברתית שבה הפרט מפנה את תסכולו כנגד החברה שאינה עונה על צרכיו עוד. רק טבעי שהאוייב מבחוץ יזהה את התהליך הזה וינסה לנצל את ההזדמנות.

בעיית הבעיות שלנו, אם כן, היא הבעיה החברתית, ומה שמקיים אותה היא השחיתות במוסדות השלטון. זה לא שישראל היא המדינה המושחתת ביותר. אנחנו, פשוט, אצה לנו הדרך, והצלחנו לעשות בחמישים שנה מה שאחרים עשו בחמש-מאות. עם המשאבים הדלים והמגבלות האובייקטיביות שלנו, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מידה כזו של שחיתות, ורמה כזו של פערים". (netמגזין 28, ינואר 2003).

כשפרסמתי את הטור הזה אפשר היה למצוא בתל-אביב דירות שני חדרים בפחות מ-3000 שקלים. כבר אז העוני והניצול זעקו לשמיים, ולמעלה ממיליון ישראלים חיו מתחת לקו העוני. מעט אחר-כך הוצגה "התוכנית להצלת כלכלת ישראל" והשאר היסטוריה. היחיד שהבין מייד הוא חברנו שמוליק שלח, שאמר כבר אז: הם רוצים להפוך את שוק העבודה לשוק עבדים.

קפיטליזם חזירי והסתה – זה שנאת חינם

בפרקי אבות (ה', י') נאמר:

"ארבע מידות באדם – האומר שלי שלי ושלך שלך זו מידה בינונית, ויש אומרים זו מידת סדום; שלי שלך ושלך שלי עם הארץ; שלי שלך ושלך שלך חסיד; שלי שלי ושלך שלי רשע".

אפשר להשמיץ את אווירת השיתוף והאחווה במאהלים ולומר שמדובר בעמי הארץ שמקיימים פסטיבל ניהיליסטי. ומצד שני, אפשר להסתכל על כל האנשים שנותנים ונותנים, עם כל הלב, ולזהות בזה סוג של חסידות. אבל הכי כדאי לשים לב לצורת המחשבה אותה מגדירים בפרקי אבות "בינוניות" ואפילו "מידת סדום": שלי שלי ושלך שלך. בימינו קוראים לזה "ניאו ליברליזם". כמובן, ישנם גם הרשעים שאומרים שלי שלי ושלך שלי. בימינו מכנים אותם טייקונים.

הזעם כלפי הבינוניים והרשעים של המציאות הישראלית בת-ימינו איננו שנאת חינם. גם בראייה הלכתית, החטאים הפשוטים של מטומטמי הלב ("קברניטי המשק") מצדיקה "הוכח תוכיח את עמיתך", לפחות. לכך מתווספים עינוי של גר, יתום ואלמנה, נשיכת נשך והלוואה בריבית וגזילה פשוטה. ובימים אלה גם עבירות על "לא תענה ברעך עד שקר".

אלו לא דברים שאפשר לדבר עליהם בפיוס, או שאפשר להיות פייסנים לגביהם. בעיקר אם אנחנו מעדיפים שלא להתאבד עם הסיקריקים.

מן המפורסמות, שערב חורבן הבית השני נהנתה ירושלים משגשוג ועושר מופלג. אבל היו גם קמצנות ורשעות ופערים, ובסופו של דבר היהודים הנתונים במצור התישו את עצמם במלחמות, הצליחו להשמיד את מחסני המזון אלו של אלו, והמיטו על עצמם אסון היסטורי.

קצת אופטימיות לסיום

פרסמתי כאן בשנים קודמות טורים די דומים לזה. עם הזמן אני מניח שהם גם הפכו קודרים ומרירים יותר, ואם דיכאתי מי מכם אני באמת מצטער.

השנה, עם כל זה שעדיין המצב לא מי יודע כמה, יש גם מקום לאופטימיות. המחאה ברחובות, גם אם לא תשיג את כל המטרות, כבר חוללה כאן שינויים מפליגים. כל יום שבו היא נמשכת הוא הישג בפני עצמו, ומתחת לפני השטח רוחשות מגמות עמוקות ורבות עוצמה. למשל, זה שאנשים התחילו לדבר ולהתחבר, להתגבר על ההפרד-ומשול, לומר את מה שהם חושבים, לשים לב לאנשים אחרים.

מה שחשוב באמת זה לא איפה אנחנו נמצאים אלא מה המגמה, ומעבר לכל הזוטות נראה שיש כאן שינוי מגמה. עם אמונה וסבלנות, אפשר שנצליח לדלג על "איכה ישבה בדד" ישירות ל"הנה אנוכי מרביץ בפוך אבנייך ויסדתיך בספירים… בצדקה תיכונני, רחקי מעושק כי לא תיראי" (ישעיהו נ"ד, פס' י"א ואילך).

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • וורדפרס ‹שגיאה

    באתר זה אירעה שגיאה קריטית.

    מידע נוסף על ניפוי תקלות בוורדפרס.