חוזר לכתוב

בזמן האחרון קיבלתי כמה אימיילים מקוראים נאמנים שאמרו שהם מתגעגעים אליי.
אני מספר את זה, לא כדי שתדעו כמה אני נהדר ונפלא (מובן שאני כזה, אבל על זה נדבר בהזדמנות אחרת), אלא כי זה עניין יוצא דופן. במשך עשר שנים של כתיבה ועריכה אני לא חושב שקיבלתי יותר מחמישה מכתבים כאלה. מכתבים שמוענו ישירות אליי, והפצירו בי לכתוב יותר.
 
למרות שבסופו של דבר, מה שמביא אותי לחזור לכתוב כאן, הוא עניין אחר לגמרי. זו התובנה העגומה שבלוג הוא המקום היחיד שאני יכול לפרסם בו בלי שיערכו אותי.
 
אני לא מתנגד לעריכה. אני גם לא מנסה לטעון שעריכה לא יכולה להועיל לעתים לטקסטים שאני כותב, או שאין אנשים שיכולים לערוך אותי.
אחרי קילומטראז' של כמה מיליוני מילים, משני צדי המתרס, אין לי אשליות בנושא: העריכה היא חלק כמעט בלתי נפרד ובלתי נמנע ממחזור החיים של הטקסט, כשם שהמוות הוא חלק בלתי נפרד ובלתי נמנע ממחזור החיים של הכותב. שניהם מגיעים בסוף, ובשני המקרים אין לך שליטה על מה שיקרה אחרי – אפשר רק לקוות שמשהו ממך יישאר.
פשוט, כשטקסט נערך הוא נופל קורבן למגוון רחב של אילוצים אובייקטיביים וסובייקטיביים. במיוחד בעידן הסכמי שיתוף-התוכן, כשטקסט יכול לעבור כמה מחזורי עריכה, בהתאם לבמות השונות בהן הוא מתפרסם.
לא העורכים אשמים אלא השיטה. גם העורך המיומן והמחונן ביותר, לא יכול להתעכב על כל גחמה טקסטואלית, להתמסר לכל התפלפלות לשונית, ולהעניק להן יחס חם ואוהב כמו הכותב. וכך, גם מה שנחצב בסלע, נכתב בדם-הלב, עלול להתמזג לתוך אפרוריות המלל האינסופית שבתוכה אנחנו חיים. זה קורה ממילא – העריכה פשוט מאיצה את התהליך.
 
כל זה מכניס בשבילי לקונטקסט חדש את עניין הבלוגים. הערך של הטקסט האותנטי בעידן השעתוק-וההדבקה, לא יסולא בפז. אם המחיר הוא שצריך לחפש את הטקסטים הטובים בתוך ים השיממון ותלליות הגגבה, אז זה מחיר קטן לשלם. ואם אתה מצליח להגיע כך אפילו לקומץ אנשים שמזילים "דמעת אחד-מאלף נאמנה" (ביאליק הסתפק במועט…) אז גם על זה יש לברך.
 
כל הכותב לנפש אחת כאילו כתב לעולם ומלאו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • וורדפרס ‹שגיאה

    באתר זה אירעה שגיאה קריטית.

    מידע נוסף על ניפוי תקלות בוורדפרס.