חנייה בתל-אביב

יום שישי, 8:37 לפנות בוקר. דפיקה בדלת. בפתח דוור כפוף, דל-זקן, מושיט לי מעטפה תכולה. מבעד לקורי השינה אני מבחין בכיתוב המאיים על המעטפה:

בית-המשפט לעניינים מקומיים

הודעה על הכרעת דין וגזר דין

הדוור הלך. אני פותח את המעטפה ביד רועדת, מגשש אל קופסת הסיגריות מאתמול. איך, איך אני שונא לעשן על הבוקר. המבט מרפרף על השורות. בתאריך זה וזה, בשעה כך וכך… שלא תוך כדי, ללא היתר… ומגיע לעיקר:

"מאחר ולא… התייצבת לדיון למרות שהוזמנת כחוק, ולא מסרת הודעה לפי סעיף 123 לחוק סדר הדין הפלילי… מצא אותך בית המשפט מודה בכל העובדות המפורטות בכתב האישום ומצויינות לעיל, ובהתאם לכך הרשיע אותך… בית המשפט דן אותך על האשמה האמורה בתאריך 03/02/2003 בתיק פלילי 62611-9-5 לתשלום קנס בסך 120.00 ש"ח או ל-2 ימי מאסר תמורתם".

טוב, אני מודה ש-120 ש"ח זה הרבה פחות גרוע ממה שציפיתי אחרי כל ההקדמות. בסופו של דבר, אפשר בהחלט לומר שבית-המשפט יצא איתי גבר. חניתי שלא כחוק, קיבלתי דו"ח, לא שילמתי. עשו לי מבצע, נתנו לי הנחה, וגם כן לא שילמתי. אחורי זה הציעו לי ברירת-משפט ועדיין לא שילמתי, ואז גם לא טרחתי להגיע למשפט, וכולה 120 ש"ח נתנו לי (או שני ימי מאסר).
יש כמובן את העניין הזה, שאני עכשיו טיפוס פלילי. שנמצא לי מקום של כבוד במאגרי המשטרה, בין פושעי המין ושודדי הבנקים, בין שותי החשיש ומריצי המניות. אבל הרי לא זרקו אותי ללילה באבו-כביר, אפילו לא ביקשו טביעות אצבעות. ובטח כל הזמן שבזבזו עלי עובדי הציבור למיניהם שווה יותר ממאה ועשרים ש"ח. בית-המשפט – כמו שאמרתי – יצא כלי-כלי.

אבל יש לזה גם צד שני. את הדו"ח קיבלתי בגלל עבירה על סעיף 39(א) לחוק העזר תל-אביב יפו – שמירת הסדר והניקיון. חניתי על המדרכה (!), ובכך יצרתי מפגע סביבתי. לכאורה, הטרדתי, אולי סיכנתי, נשים עם עגלות ילדים, נכים על כסאות גלגלים, אנשים שמפתן ביתם אולי נחסם, וסתם המון סואן ששועט על מדרכות ועלול היה להיתקל באוטו שלי ולמעוד.
רק מה לעשות שברחוב וודג'בוד 3 אין כניסה לאף בית וגם אין המון סואן. יש, לעומת זאת, מספיק מדרכה כדי להחנות שם סמיטריילר, ועדיין יישאר מספיק מקום לכל מי שירצה לעבור. וגם אם לא – ווג'בוד הוא רחוב כל-כך צדדי, כל-כך נידח, וכזה שנוסעות בו כל-כך מעט מכוניות, שאפשר לחצות אותו תוך כדי הליכה במרכז הכביש, ללא הפרעה וללא פגע.
ווג'בוד הוא רחוב שאפילו בעיריית תל-אביב יפו לא ממש שמעו עליו, ולכן כנראה לא יודעים לאיית את שמו כראוי. זהו הרחוב הקטן, הנידח, אליו ברחתי מפחד פקחי העירייה של אבן-גבירול. חיפשתי מקום שבו יש חנייה ואין עירייה, ומצאתי: ווג'בוד 2 שביד אליהו.
חמש שנים גרתי במרכז תל-אביב, ובכל התקופה הזו קיבלתי שני דו"חות. ואז, בתוך כמה חודשים, חטפתי חצי תריסר דו"חות כפיצוי. כן הגיע לי, לא הגיע לי – לא יודע. אני בכלל מהדפוקים האלה שתמיד מחפשים חנייה חוקית. אולי חרגתי מהאזור ותו החנייה לא התאים. אולי פעם אחת הקדמתי וחניתי במקום אסור חצי שעה לפני שהוא הופך למותר. יצא ככה שמצאתי את עצמי במחלקת החניה של העירייה, מנסה להגיע איתם לפשרה על חוב בן ארבע ספרות. כן, אני מהדפוקים האלה שגם משלמים את הדו"חות שלהם. תמיד.
בפעם אחרת שהגעתי למחלקת החניה, הרהבתי עוז וניסיתי לשכנע את היועץ המשפטי שחלק מהדו"חות שקיבלתי לא מוצדק. מה לעשות, הסברתי לו, שאני גר בשכירות. עובר דירה מדי פעם, ולא תמיד יש לי זמן ללכת למשרד הפנים ולשנות כתובת, ואז למחלקת החנייה ולהוציא תו. אתה יודע, הסברתי – הרי כל סידור כזה, כל יום כזה, הוא יום עבודה.
ובאמת, אמרתי, איזה מין פקח רשע זה שדופק לי שני דו"חות בתוך כמה שעות – פעם בערב ופעם בבוקר – כשהאוטו שלי בכלל לא זז מהחניה ה"אסורה" כי פשוט ישנתי בזמן הזה. והרי החנייה הזו, בכחול-לבן, הייתה מתחת לבית שלי לעזאזל.
היועץ הזדקף מלוא קומתו, הרים גבות הכי גבוה שהצליח, והאדים. השפה התחתונה שלו רטטה כפי שחשבתי שרק זו של ערפאת יודעת. "חוצפן!" הוא צעק עלי, "לך מפה מהר לפני שאאשים אותך בהעלבת עובד ציבור! מה זאת אומרת 'פקח רשע'?! הרי זהו עובד ציבור מסור שעושה את עבודתו!".
זו בדיוק הפעם שבה לא נסגר עניין הדו"ח מווג'בוד. זה שהפך אותי בדיעבד לעבריין, טיפוס פלילי, "מוכר למשטרה". אם תקראו עלי יום אחד בעיתון, ויספרו עליכם שיש נגדי חומר ראיות מוצק, אל תופתעו. אני עבריין מועד – תשאלו במחלקת החנייה אם אתם לא מאמינים.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • וורדפרס ‹שגיאה

    באתר זה אירעה שגיאה קריטית.

    מידע נוסף על ניפוי תקלות בוורדפרס.