שוקי גלילי SR

אם אתם לא עצמאים או קרובים למישהו שמתפרנס מעבודה כעצמאי, יכול להיות שהפוסט הזה לא יעניין אתכם.

אבל אם אתם כן, או שסתם מעניין אתכם לדעת איך זה אצל העצמאים, אז כדאי לכם לקרוא.

8:44
סדרה של צלצולים, בנייד ואז בקווי וחוזר חלילה, מעירה אותי מהשינה (אל תקנאו בשעה, עבדתי עד מאוחר). מהצד השני מישהו שואל "האם אני מדבר עם יהושע?". אף פעם לא סימן טוב.

שמעון ממחלקת הגבייה בביטוח לאומי. הוא טוען שאני חייב להם כ-2000 שקלים (הכניס כבר את התשלום הבא על הדרך, למה לא). אני אומר לו שאשלם מאוחר יותר חלק מהסכום באינטרנט. הוא שואל אם אני לא רוצה לשלם לו את כל הסכום בכרטיס אשראי. אני עונה לו שאני רוצה אבל לא בטוח שאני יכול.

9:02
בודק אימייל. תודה לאל, רק 3 הודעות מלקוחות בינתיים. עובר על רשימת ה-To-Do. אתמול בבוקר היו בה 16 סעיפים והיום בבוקר, חמישי, רק 18. אני אופטימי. ממרקר כמה סעיפים דחופים שאולי אצליח להגיע אליהם אחה"צ כשאחזור מרואה החשבון. הולך להכין לעצמי ספל קפה (מה חשבתי לעצמי, להתחיל את הבוקר בלי קפה).

בדרך לקומקום החשמלי אני מקבל SMS מהמוסד לביטוח לאומי שמזהיר אותי שזכויותיי עלולות להיפגע. נו שיט.

9:36
עובר שוב על החומרים לדו"ח המע"מ. בודק את חשבון העו"ש בתקווה להיות מופתע ורואה שההעברה מלקוח א' עוד לא התבצעה. פותח אקסל, בודק את הסכומים ומגיע למסקנה שאין לי מאיפה לשלם מע"מ כי א' ועוד שני לקוחות שהיו צריכים לשלם בתחילת החודש עוד לא שילמו.

מתקשר לרו"ח. אחרי מאמץ אני מבין מה שהוא אומר ומוציא חשבונית מס זיכוי לתשלום שהיה צריך להתקבל לפני שבועיים. מסמן לעצמי להחתים את הלקוח (להלן: ב') על חשבונית הזיכוי ולהוציא לו חשבונית מס קבלה עם התשלום, בהנחה שיהיה תשלום.

10:44
מתקשר ללקוח א'. המזכירה שלו אומרת שהוא בפגישה ומבטיחה להתקשר אליי כשיתפנה, שזה בערך עוד רבע שעה. בינתיים, אני מתיישב לשלם לביטוח לאומי. מערכת התשלומים האינטרנטית שעלתה כמו מטוס קרב לא עובדת בכרום. גם לא בפיירפוקס. אני פותח אקספלורר ומשלם. הק'פצה שלהם הוא עם מילים בעברית. המילה שמוצגת לי היא "תקווה".

חושב להתקשר לה' שאמור לפגוש אותי לצהריים כשמתקשרים אליי ממספר לא מזוהה. בצד השני טלפנית שמזדהה כרינה מדואר שליחים ושואלת אם אני עדיין גר ברחוב החלוצים. אני אומר לה שכבר לא ושאם היא מתקשרת מרשות השידור אז זה בסדר כי זוגתי כבר הסדירה את עניינינו מולם. היא אומרת שהיא ממש לא מרשות השידור, אבל אז השיחה מתנתקת באורח פלא והיא לא מתקשרת שוב. קרא עוד »

אם שאלתם את עצמכם פעם מדוע ספקי שירותים לא מהססים לגרום לכם עגמת נפש וצער, אז התשובה הפשוטה היא שזה בחינם – הם יודעים שתתקשו לקבל על כך פיצוי מבית-משפט.

לא פעם אני שומע מישהו אומר ש"הוא עוד יתבע" על כך וכך וכך "וגם על עגמת הנפש". לעיתים קרובות אנשים אומרים את זה בתגובה להצקה, התעמרות או התעללות כזו או אחרת שמעבירים אותם מוסד, ספק שירות או חברה שמכרה להם מוצר.

לפעמים הנזק האמיתי והמשמעותי שנגרם לאותם אנשים הוא בעצם עגמת הנפש – זה לא הכסף, לא הזמן ולא המוצר או השירות שקיבלו או לא קיבלו כמו שהטרטור פשוט "עולה להם בבריאות" (אם לדייק: הוא גורם להם לסטרס שבהחלט יכול לגרום גם לבעיות בריאותיות או להחמיר אותן, אבל לך תוכיח. יש הרבה דברים שגורמים לסטרס).

בפוסטים קודמים כבר הערתי, שלדעתי רוב המצבים מהסוג הזה נוצרים במכוון, כחלק משיטות המכירה או (אי) מתן השירות. לא רק בגלל יעילותן של השיטות הללו, אלא גם בגלל הסיכון הנמוך שכרוך בהן, וכאן זה לא שונה.

אני לא משפטן ולא יודע להסביר את העניין יפה כמו חברי יהונתן קלינגר שהיה הראשון שפקח את עיני, אבל את השורה התחתונה אני מבין: קשה לקבל פיצוי כספי על עגמת נפש והסכומים בהם מדובר לרוב די קטנים.

הפיצוי על עגמת הנפש הוא לעיתים קרובות לא יותר מסעיף בתביעות קטנות, והפיצויים הם בהתאם, בסכומים של אלפי שקלים. שום דבר שמתאים לעוצמת התחושה הקשה כשגורם כלשהו מתעלל ומזלזל בך, או גרוע מזה – בהוריך הפנסיונרים.

החוק חש בנוח עם מצבים שניתן לתאר אותם במספרים ולבסס בראיות מוחשיות. אם פלוני גרם לאלמוני נזק לרכוש או אובדן שעות עבודה, אפשר לחשב בקלות את סכום הפיצוי.

עגמת הנפש, לעומת זאת, היא סובייקטיבית במהותה. אי אפשר למדוד ולחשב אותה, ועצם קיומה הוא דבר שאולי אפשר לשכנע בו את השופט, אבל אי אפשר להוכיח אותו ולבסס בראיות.

נדמה לי, וזה קצת אירוני, שעגמת הנפש, העלבון, הכעס וענייני אגו, הם דווקא הגורמים העיקריים לכך שאנשים תובעים איש את רעהו, אבל זה לא הדבר העיקרי שמעניין את החוק.

שזו לדעתי בדיוק הסיבה שישנם גורמים שהפכו זאת לשיטה. הם משתמשים, אם תרצו, בגרימה מכוונת של עגמת נפש למקבל השירות כדי להרוויח ממנו כסף וכדי לחסוך עליו כסף.