אני הננזפת; לא וירטואלית, ממשית – חנן נזף בי. אבל אני לא הרוב הדומם. לא מפני שאני לא מזדהה עם תיאור הרוב הדומם בדברי טלי – חשיבה על הרוב הדומם כגולם או כפלסטלינה, כפי שרומזת טלי, ולא משנה באיזה אילן גבוהה היא נתלת לצורך זה, אינה מאפשרת שום עשיה פולטית ממשית ורציונאלית ובכך מפקיעה מידינו את היכולת לשנות את חיינו ואת הסביבה שלנו.היא גם אינה מדוייקת, למרות שהיא מאוד מפתה – הרוב הוא אנשים שמשנים את עמדתם מתוך שיחה, כשהם נתקלים בטיעונים משכנעים. וכמובן – גם החיים עצמם משנים את עמדתם-עמדתינו. נכון גם מיפולציות עובדות – אבל לא רק על הרוב הדומם. העמדה של טלי מאפשרת “לנו” להבדיל את עצמינו מאיזה המון גס וטיפש, מנקה אותנו מאחריות על החלטות שנעשו בשמינו ומאפשרת לנו לא ללכלך את הידיים בעבודה פוליטית ממשית, סיזיפית.
אני לא הרוב הדומם כי יש לי במות רבות להתבטא מעליהן. מה המשמעות הממשית, מה ההשפעה של הדיונים באינטרנט? באיזו מידה הם משנים את המציאות הממשית בה אנחנו חיים? באיזו מידה תתכן פעילות פוליטית ממשית שראשיתה כאן, בתוך המחשב שלי-שלנו?
התגובה הזו יכולה להבלע בתוך ים של עוד עשרות תגבות והיא תבלע בתוך ים המידע באינטרנט – איזו משמעות יש לה?
אכן, תרבות הדיון ירודה כי היא משקפת את האנשים שחושבים שיש להם מה להגיד, לא את האנשים שבאמת יש להם מה להגיד.
מעבר לכך שלהגיד להם “אתם אשמים” ככל הנראה לא יגרום להם לדבר, השאלה היא, למה בכלל אתה רוצה לשמוע מה יש להם לאמר ומה אתה מוכן לעשות בשביל זה?
מכיוון שאני מאלה שמנחשים שתמו ימי “המדיום הוא המסר”, אני לא מחפש את האנשים האלה בטוקבקים של ויינט, אלא רודף אחריהם עד למקומות בהם הם אוהבים לדבר.
במאמץ קל, מצאתי לי כמה עשרות אנשים שאני אוהב מאוד לקרוא, את חלקם אני קורא לאורך שנים.
אי אפשר לגרום לרוב הדומם לדבר. לכן הוא נקרא הרוב הדומם. הרוב הדומם הוא לא בני אדם שחושבים, הוא סטטיסטיקה. הוא סופג כל דבר שנאמר בתקשורת, בטלוויזיה בעיקר, ומסכים עם כל דבר. הוא קיים כדי לענות על שאלות בסקרים. הוא חסר ממשות.
ואם אתם חושבים שאני ממחזרת שברי רעיונות של בודריאר….
אתם צודקים.
קודם כל אני רחוקה מאותה “עמדה” שאת מייחסת לי – את מוזמנת להיכנס לאתר שלי כאן ולשפוט בעצמך, אם כי אני רחוקה מלהיות מרוצה ממידת העשייה הפוליטית ה”ממשית” שלי, אבל עושים מה שיכולים במסגרת הזמן והאנרגיות וכו’.
אני כן מנסה לראות את הדברים בצורה מפוכחת, ועד כמה שבודריאר עשוי להישמע פטאליסטי ופסימי הוא בכל זאת (ולא היצגתי כאן את עמדתו המלאה) נותן ל”רוב הדומם” הרבה יותר קרדיט מאשר הרבה אחרים שתופסים אותו כיציר המניפולציות של “השלטון” ותו-לא.
מה שכן, וגם את מתייחסת לזה ולכן הסיפא של דברייך קצת עומד בסתירה לתחילתם, התחושה היא שבאינטרנט יש בעיקר הרבה מדומה, וקשה מאוד – ואפילו בלתי אפשרי – להגיע אל הממשי. בנאדם אחד יכול לכתוב עשר תגובות בכינויים שונים, “סקרים” למיניהם הם כמובן מאוד לא מדויקים כי כל אחד יכול להצביע אלף פעם, וכו’. וגם – בים האינסופי של המלל הכל נבלע ממילא, שום דבר לא באמת משנה או מזיז משהו, ובכל אופן אני כאן, וגם את כאן, למרות שבגדול זה לא משנה – בקטן ובמיידי זה כן.
ולבסוף, אני חולקת עלייך שהרוב הוא אנשים שמשנים את דעתם מתוך שיחה אחרי שהם נתקלים בטיעונים משכנעים. זה קרה לך אי-פעם? בד”כ אנשים רק יחזקו את העמדה שהם מחזיקים בה ממילא, ויאחזו בכל נתון ו”נתון” חדש כדי לאשש את מה שהם מאמינים בו. דיונים באינטרנט הם לא מה שיגרום למישהו לשנות את דעתו. אבל כחיזוק וכמקור מידע – זה כן. אולי.
נראה שמתנהלת כאן תחרות בין כמה מהבלוגרים עצמם על התואר ‘מי יכתוב את הפוסט הירוד ביותר’, והשבוע התחרות היא על הנושא: שופטים בישראל.
כך, שאת הדוגמה שאתה הבאת, לוקחת בהליכה הדוגמה הזאת: http://www.notes.co.il/moshik/9651.asp
שוקי גלילי SR
תגובות
הנה בן אדם שנגמרו לו המילים:
http://www.notes.co.il/sami/9664.asp
עם כל הכבוד – זו תת רמה. עדיף שישתוק.
אני הננזפת; לא וירטואלית, ממשית – חנן נזף בי. אבל אני לא הרוב הדומם. לא מפני שאני לא מזדהה עם תיאור הרוב הדומם בדברי טלי – חשיבה על הרוב הדומם כגולם או כפלסטלינה, כפי שרומזת טלי, ולא משנה באיזה אילן גבוהה היא נתלת לצורך זה, אינה מאפשרת שום עשיה פולטית ממשית ורציונאלית ובכך מפקיעה מידינו את היכולת לשנות את חיינו ואת הסביבה שלנו.היא גם אינה מדוייקת, למרות שהיא מאוד מפתה – הרוב הוא אנשים שמשנים את עמדתם מתוך שיחה, כשהם נתקלים בטיעונים משכנעים. וכמובן – גם החיים עצמם משנים את עמדתם-עמדתינו. נכון גם מיפולציות עובדות – אבל לא רק על הרוב הדומם. העמדה של טלי מאפשרת “לנו” להבדיל את עצמינו מאיזה המון גס וטיפש, מנקה אותנו מאחריות על החלטות שנעשו בשמינו ומאפשרת לנו לא ללכלך את הידיים בעבודה פוליטית ממשית, סיזיפית.
אני לא הרוב הדומם כי יש לי במות רבות להתבטא מעליהן. מה המשמעות הממשית, מה ההשפעה של הדיונים באינטרנט? באיזו מידה הם משנים את המציאות הממשית בה אנחנו חיים? באיזו מידה תתכן פעילות פוליטית ממשית שראשיתה כאן, בתוך המחשב שלי-שלנו?
התגובה הזו יכולה להבלע בתוך ים של עוד עשרות תגבות והיא תבלע בתוך ים המידע באינטרנט – איזו משמעות יש לה?
את דוממת באינטרנט כי את רגילה שהטקסטים שלך כתובים במחשבה וערוכים היטב, אולי אפילו אחרי תהליכי סינון אקדמים.
בהנחה שהכתיבה האקדמית שלך והתגובות שלך פה חשובות, לאיזו מהן יש יותר סיכוי לגרום לאנשים לזוז קצת מהעמדה הקודמת שלהם? או לפעול למען העמדה שלהם?
אכן, תרבות הדיון ירודה כי היא משקפת את האנשים שחושבים שיש להם מה להגיד, לא את האנשים שבאמת יש להם מה להגיד.
מעבר לכך שלהגיד להם “אתם אשמים” ככל הנראה לא יגרום להם לדבר, השאלה היא, למה בכלל אתה רוצה לשמוע מה יש להם לאמר ומה אתה מוכן לעשות בשביל זה?
מכיוון שאני מאלה שמנחשים שתמו ימי “המדיום הוא המסר”, אני לא מחפש את האנשים האלה בטוקבקים של ויינט, אלא רודף אחריהם עד למקומות בהם הם אוהבים לדבר.
במאמץ קל, מצאתי לי כמה עשרות אנשים שאני אוהב מאוד לקרוא, את חלקם אני קורא לאורך שנים.
וואלה, אתה צודק.
יותר טוב ככה? ת’אמת…
אי אפשר לגרום לרוב הדומם לדבר. לכן הוא נקרא הרוב הדומם. הרוב הדומם הוא לא בני אדם שחושבים, הוא סטטיסטיקה. הוא סופג כל דבר שנאמר בתקשורת, בטלוויזיה בעיקר, ומסכים עם כל דבר. הוא קיים כדי לענות על שאלות בסקרים. הוא חסר ממשות.
ואם אתם חושבים שאני ממחזרת שברי רעיונות של בודריאר….
אתם צודקים.
אם לקוראים אין מה להוסיף על דברי הכותב או על דברי המשיבים? שיגיד “איזה יופי כתבת” אם הוא מסכים ו”ממש לא מסכים” אם לא?
לדעתי גם “איזה יופי כתבת” זה סוג של דרדור של תרבות הדיון.
זאת אומרת, זה פשוט לא דיון.
זה נשמע כמו שיחת סיכום יום בטירונות בנות, כשכל הפקצות אומרות “אני ממש הרגשתי כמוה” ואחרות מצטרפות, חוץ מאלה שכבר רוצות להיות במקלחת ובמיטה.
קודם כל אני רחוקה מאותה “עמדה” שאת מייחסת לי – את מוזמנת להיכנס לאתר שלי כאן ולשפוט בעצמך, אם כי אני רחוקה מלהיות מרוצה ממידת העשייה הפוליטית ה”ממשית” שלי, אבל עושים מה שיכולים במסגרת הזמן והאנרגיות וכו’.
אני כן מנסה לראות את הדברים בצורה מפוכחת, ועד כמה שבודריאר עשוי להישמע פטאליסטי ופסימי הוא בכל זאת (ולא היצגתי כאן את עמדתו המלאה) נותן ל”רוב הדומם” הרבה יותר קרדיט מאשר הרבה אחרים שתופסים אותו כיציר המניפולציות של “השלטון” ותו-לא.
מה שכן, וגם את מתייחסת לזה ולכן הסיפא של דברייך קצת עומד בסתירה לתחילתם, התחושה היא שבאינטרנט יש בעיקר הרבה מדומה, וקשה מאוד – ואפילו בלתי אפשרי – להגיע אל הממשי. בנאדם אחד יכול לכתוב עשר תגובות בכינויים שונים, “סקרים” למיניהם הם כמובן מאוד לא מדויקים כי כל אחד יכול להצביע אלף פעם, וכו’. וגם – בים האינסופי של המלל הכל נבלע ממילא, שום דבר לא באמת משנה או מזיז משהו, ובכל אופן אני כאן, וגם את כאן, למרות שבגדול זה לא משנה – בקטן ובמיידי זה כן.
ולבסוף, אני חולקת עלייך שהרוב הוא אנשים שמשנים את דעתם מתוך שיחה אחרי שהם נתקלים בטיעונים משכנעים. זה קרה לך אי-פעם? בד”כ אנשים רק יחזקו את העמדה שהם מחזיקים בה ממילא, ויאחזו בכל נתון ו”נתון” חדש כדי לאשש את מה שהם מאמינים בו. דיונים באינטרנט הם לא מה שיגרום למישהו לשנות את דעתו. אבל כחיזוק וכמקור מידע – זה כן. אולי.
נראה שמתנהלת כאן תחרות בין כמה מהבלוגרים עצמם על התואר ‘מי יכתוב את הפוסט הירוד ביותר’, והשבוע התחרות היא על הנושא: שופטים בישראל.
כך, שאת הדוגמה שאתה הבאת, לוקחת בהליכה הדוגמה הזאת:
http://www.notes.co.il/moshik/9651.asp