יוזמת אסד: סיכון או סיכוי

אחרי רצף ההצהרות הלא-ברורות של אסד, הפעם נראה שהוא מוכן ללכת קצת יותר רחוק כדי לשבת לשולחן המו”מ. ממשלת אולמרט, כידוע, לא רוצה לדבר איתו כי בוש מתנגד. ואם הסיבה הזו לא משכנעת – שהרי מדיניות החוץ של בוש היא כישלון אחד ארוך – אז אמש הצטרף להתנגדות גם ראש המוסד מאיר דגן.

דגן, שהיה מהיחידים במערכת הביטחון שהתנגדו למלחמה בלבנון והזהירו מפניה, חוזר על טיעון לא חדש: סוריה לא מבקשת להגיע לשלום, אלא להוריד מעצמה את הלחץ הבינלאומי.

ייתכן בהחלט שזה נכון, ודי בטוח שבמשך הרבה שנים זה היה נכון. במהלך השנים לא היה להנהגה הסורית עניין אמיתי בתהליך שלום, נורמליזציה והפתחות למערב, משום שחששה שבסיום התהליך יקרוס משטר הבעת’ כשיאבד את אמון הציבור שלו. איזו דרך טובה יותר לשמר את השלטון הזה מאשר להמשיך בדמוניזציה של האוייב הציוני?

השאלה היא מה אנחנו היינו רוצים שיקרה בסוריה. אם הסורים, כפי שטוען דגן, כבר לא מפחדים מישראל ומוכנים לעימות צבאי, אז האם אנחנו רוצים לדחוק אותם לפינה? מלחמה עם סוריה צפויה, כמו בפעמים הקודמות, להסתיים בניצחון ישראלי ונזק גדול מאד לצבא הסורי, אבל בכל מקרה תהיה כרוכה באבדות רבות גם בצד שלנו, וגם בנזק כלכלי גדול.

האם התחזקות הלחץ הבינלאומי על סוריה תגרום לשינוי במשטר הסורי? האם היא תהפוך את סוריה לדמוקרטיה? בכלל לא בטוח. ייתכן בהחלט שהיא תגרום בסופו של דבר לחילופי משטר בדרך של מהפכה, אבל מדוגמת עיראק אפשר ללמוד שיכול בהחלט שזה ישחק לרעתנו.

כמו בתחילת המלחמה בלבנון, אני חוזר ושואל: מהו “תנאי היציאה” של המדיניות הקיימת? באילו תנאים נוכל לומר שהלחץ על סוריה “עבד”, ובשלו התנאים לקצור את פירותיו? אני חושד שזה בדיוק המצב עכשיו. שהתנהלות חכמה תוביל את סוריה למשא ומתן שבמסגרתו היא לא תשתחרר מהלחץ הבינלאומי אלא להפך – תיאלץ לשנות את מדיניותה בתחומים רבים, כדי לא לסגת למצב גרוע מזה שבו התחילה.

ההתעצמות הצבאית, פעילות החמאס בדמשק, שיתוף הפעולה עם איראן והגבול הפתוח לעיראק, הם קלפי המיקוח של אסד. אם הוא מוכן לוותר על חלקם בעבור תמורה מתאימה, אולי האסטרטגיה הנכונה היא להציע לו תמורה כזו ולהכניס אותו לתהליך מדיני שיחולל שינוי תודעתי אצל תושבי סוריה. תהליך שיהיה קשה לסגת ממנו לטיעונים הישנים על האוייב הציוני.  

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

השאר תגובה