סיכום פרשת רמון

1
עד שקראתי את הכרעת הדין במשפטו של חיים רמון לא הייתי בטוח אם הוא אשם. אחרי שקראתי השתכנעתי. עניין אותי לראות האם שכנוע דומה ישתקף בדיווח העיתונאי, לפחות קצת.

במוסף השבת של ידיעות מצאתי בסופ”ש (שעבר) 3 כתבות על הפרשה. שלושתן, מי יותר מי פחות, תמכו ברמון וטענו שנעשה לו עוול. לא ראיתי, לעומת זאת, שמישהו התייחס לעבירות הפליליות שעשו לכאורה עדים ו”מקורבים” למיניהם, כדי להציל את עורו של רמון. הם והתקשורת. עבירות סוב-יודיצה, שיבוש הליכים, הדחת עדים, עדות שקר, לשון הרע. הכל “לכאורה”, אבל מצדיק חקירה.

בית-המשפט אמר בהכרעת הדין: “התופעות החמורות שנתגלו במהלך ניהול משפט זה אינן יכולות להישאר ללא מענה. ראוי שהאחראים על מערכת אכיפת החוק יתנו דעתם לאותן תופעות פסולות וינקטו בצעדים הנדרשים”. מעניין אם יהיו חקירות.

2
בשביל נשיקה אחת מחסלים קריירה? כן.

שולמית אלוני סיכמה: זה היה צריך להיגמר בסטירה, לא בכתב אישום; חבל שפוליטיקאי מוכשר הולך הביתה; זה היה בסך-הכל מעשה שטות – שלו, שלה.

עכשיו תגידו לי אתם: האם זהו חיים רמון, שר המשפטים, האיש שרבין סימן כיורשו? האם זה כתב ההגנה שמספקת לו אלוני – עשה מעשה מטופש, הוא לא פושע אלא טמבל? אז אולי טוב שהוא הולך הביתה. ראשי ממשלה ושרים מטופשים כבר היו ויש לנו מספיק.

3
ההיגיון של הכרעת הדין היה מאד פשוט: זו הייתה המילה שלו נגד המילה שלה. היא נתגלתה כעדה אמינה וקוהרנטית. הוא נתפס בגוזמאות, בהפרזות מיותרות, הטיח האשמות ועלבונות. אנשים מטעמו העידו עדויות מפוקפקות. הגירסה שלה נשמעת הגיונית, הגירסה שלו לא. 

4
להזכיר, לא מדובר בשני תלמידי גימנסיה שהלכו ביחד לסרט וגלידה. מדובר בשר בממשלה (שאגב, חי עם אשה יפהפיה שצעירה ממנו בכ-20 שנה) ובקצינה בת 21, שדיברו לפני כן בדיוק חמש דקות. הוא לא יודע את השם שלה. היא קראה לו עד לפני רגע “כבוד השר”.

בדרך לישיבת ממשלה קריטית הוא אומר לעצמו: “היא מתה עליי” ודופק לה צרפתית. הרמטכ”ל עסוק, בערך באותו זמן, בלהרים טלפון לברוקר שלו. שר הביטחון עסוק במפלגה המתפוררת שלו. שאר השרים עסוקים בתככים ובחקירות משטרה. אחרי זה מתפלאים שאנחנו מסתבכים במלחמה מטומטמת. ואפילו לא הזכרתי את ראש-הממשלה אולמרט.

5
כל הסימנים מראים, אמרו השופטים, שה’ בכלל לא רצתה להגיע לבית-המשפט. אבל מרגע שנפתחה החקירה, למרות כל מה שעברה, היא נהגה בצורה מכובדת.

רמון, מצדו, עשה כל מאמץ להתנער מאחריות – גם כאשר זה היה כרוך בהצגתה של ה’ כבחורה מופקרת, שקרנית, תככנית. עדי התביעה, אנשים שהכירו אותה מקרוב, פסקו: זה לא האדם שאנחנו מכירים.

לפני שהגיעה לרמון היא הצטלמה עם תריסר שרים וגנרלים אחרים. אף אחד לא חשב שהיא חושקת בו. אף אחד לא ניסה לנשק אותה. אולי רמון היה הכי שחצן כמו שנאמר בתקשורת. או שאולי – כמו שאמרו השופטים – פשוט לא היה אכפת לו אם היא רוצה את הנשיקה או לא.

6
יפה אמר רענן שקד בטור שלו בידיעות בשבוע שעבר: “המסר פשוט: אתה יכול לעשות הכל כל עוד לא תיקח אחריות על כלום. הכחש ובטל והתעלם והאשם אחרים – עד שתצא מזה כמו הודיני ממכל מים. האחריות האישית בישראל מעולם לא הייתה מתה יותר, וחבל שלא לנצל את זה עד הסוף”. 

כלי עולם שקד. לא הזכיר את רמון אפילו פעם אחת בטור שלו, ועדיין יצא לו הטקסט הכי קולע שנכתב על הנושא.  

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

השאר תגובה