ומשהו על אושוויץ

בהמשך לפוסט הקודם – התובנה הכי מסחררת שלי בעניין השואה הייתה כשהבנתי שהשמדת יהודי אירופה הייתי ממש עניין נסיבתי בשביל הגרמנים. כלומר, מעולם לא הייתה תוכנית, עד לרגע שהייתה תוכנית.

הגרמנים גזלו את רכושם של היהודים (וההומואים, הנכים, הצוענים וכו’) וניסו להעיף אותם מאירופה, רק שלא הלך להם. כשגילו שהם תקועים עם תריסר מיליוני אנשים חולים ומורעבים בגיטאות ובמחנות ריכוז, הגיעה וועידת וואנזה. הנושא שלה לא היה “איך משמידים את היהודים” אלא “מה לעזאזל עושים עם היהודים?” (והשאר).

אם הייתה אמת בפרסום – לו הנאצים היו אומרים מהרגע הראשון “אנחנו הולכים להמיט חרפה על גרמניה, להרוג מיליוני חפים מפשע בשיטות מזעזעות, ולהפוך את אירופה לגל חורבות” אולי גרמניה לא הייתה הופכת נאצית. אבל הנאצים אמרו הרבה דברים. הם אמרו שיחזירו את הגאווה, שישקמו את הכלכלה, שיעשו צדק עם הגרמנים. היו גרמנים רבים שהסכימו לגלות סלחנות כלפי האובססיה האווילית של היטלר וגבלס בקשר ליהודים, כי נמאס להם מהמצב הכלכלי, החברתי והבטחוני המחורבן והם רצו מישהו שינהל את העניינים ביד ברזל (אותו היגיון כמו לבחור לתפקיד המפכ”ל אדם מוכשר עם כתם קל של “התנהגות בלתי ראויה”).

אותנו לימדו שהגרמנים הם עם שהכל אצלו מדוייק כמו שעון שוויצרי. אבל האמת המרה והבלתי נתפסת היא ששואת יהודי אירופה נגרמה כתוצאה מאובדן שליטה. בחוויה שלנו, זוהי ה”שואה שלנו”, שמתחילה ונגמרת בזה שאנחנו הקורבן. אבל הרוע הוא הרבה יותר בנאלי מזה. זה כמו הדלפק בסניף הביטוח הלאומי או בלשכת התעסוקה – בקלות יכולנו להיות בכל אחד משני הצדדים, ועכשיו השאלה היא איך אנחנו מחליטים להתנהג. רוב האנשים עושים את הבחירה הלא נכונה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

השאר תגובה