שוקי גלילי SR

ביום שישי הקרוב (מחרתיים), אשתתף בצעדת ה-1 במאי שתתקיים בתל-אביב (יש גם אירוע בירושלים). 

אני לא קומוניסט ואפילו לא סוציאליסט, ובכל זאת אני מגיע לאירועי ה-1 במאי מזה מספר שנים. אין התנגשות בין מה שאני מאמין בו לבין המסרים שמלווים את האירועים האלה, להפך. אני חושב שלהיות שם זו לא רק חובה של מי שיודע בעל-פה את מילות האינטרנציונל, אלא של כל מי שהמושגים יהדות, ציונות, דמוקרטיה ושלטון חוק אינם מילים ריקות בעיניו.

ואם זה נראה לכם מוזר, אתם מוזמנים לקרוא את ההסבר:

1. האחד במאי: לא קשור לקומוניזם

ה-1 במאי הוא לא חג קומוניסטי ומעולם לא היה. ברה”מ ומדינות “קומוניסטיות” אחרות ניסו אמנם לנכס לעצמן את היום הזה ואת המטען הסמלי והאידיאולוגי שכרוך בו, אבל כך גם גרמניה הנאצית והכנסייה הקתולית והסתדרות העובדים הכללית של ישראל. גם הנוער העובד והשומר הצעיר צועדים ב-1 במאי עד היום. אבל ה-1 במאי הוא לא חג נאצי, נוצרי, הסתדרותי, או אירוע של תנועות נוער. ולא, גם לא חג קומוניסטי.

2. האחד במאי הוא יום זכויות העובד

ה-1 במאי נולד באוסטרליה בשנת 1856. קבוצה של עובדים אוסטרלים שבתו ליום אחד במחאה על שעות העבודה הארוכות ודרשו מעבר ליום עבודה בין שמונה שעות בלבד.

צריך להבין את הרקע: אנחנו מדברים על הימים של צ’ארלס דיקנס – ימים בהם ילדים נשלחו לעבוד במכרות פחם. ימים בהם היה מקובל במדינות ה”תרבותיות” להעסיק אנשים במשך 13-16 שעות עבודה ביום, 6 ימים בשבוע. כמובן: בלי שכר מינימום, ימי חופשה ומחלה, הבראה, ביטוח ופיצויי פיטורין – כל אלו לא היו קיימים אז. השביתה של 1856 הייתה בלתי נתפס במושגים של אז. הצלחתה הפכה את ה-1 במאי ליום החג הרשמי של השכירים.

3. מהברונים השודדים ועד הרצל

הרעיון של יום העבודה בן 8 השעות הלך וצבר אט אט תהודה. בשנות ה-80′ של המאה ה-19 ה-1 במאי צויין בתהלוכות, שביתות והפגנות בחלק גדול ממערב אירופה וצפון אמריקה. בארה”ב, שהייתה אז תחת שיא ההשפעה של “הברונים השודדים” ההפגנות דוכאו בחלק מהמקרים בירי של אש חיה. מכל מקום, הוגי דעות חשובים רבים אימצו את הרעיון של יום עבודה בן שמונה שעות וכתבו עליו. בניימין זאב הרצל הלך צעד נוסף עם הרעיון ובספרו “מדינת היהודים” (1896) הציע יום עבודה בן 7 שעות בלבד.

4. אבל למה היום?

ישראל בת ימינו היא מדינה בעלת חוק נאור ושליטים חשוכים – ואני לא מתכוון לממשלה החדשה של ביבי אלא גם לחלק גדול מהממשלות שקדמו לה. יש לנו חוקי עבודה מצויינים, ומזה כעשור, “יום עבודה” מוגדר בחוק כ-8 שעות. מצד שני, רוב מכריע של הארגונים והחברות פוגעים בזכויות העובדים (92% על-פי סקר שפורסם בזמנו בידיעות אחרונות). החוקים לא נאכפים וישנו כרסום מתמיד במעמדם של בתי הדין לעבודה. הדעה הרווחת במשרד האוצר, מזה שנים, היא ששכר המינימום וזכויות עובד אחרות הן נטל, וזה מתבטא היטב במדיניות.  

רשמית, מדינת ישראל היא מדינת חוק דמוקרטית, יהודית וציונית. אבל עם כל הכבוד – היהדות, הציונות, וגם החוקים שתיקנו מחוקקים שנבחרו באופן דמוקרטי במדינה שלנו, קידשו את זכויות העובד. ישראל של שנת 2009 דורכת עליהן ברגל גסה.

לכן, לצעוד ב-1 במאי הוא בעיני מעשה ציוני, יהודי ודמוקרטי – ותודה לאל שזה גם חוקי. בינתיים. אני אהיה שם ומקווה שגם אתם.

תרשמו: יום שישי, 12:30 בגינת דרויאנוב בפלורנטין (המחוגה פינת אליפלט)
ואם אתם לא צעדנים, 13:30 ברוטשילד פינת הרצל (שם תסתיים הצעדה ויתחיל הפנינג).