צ’יקו תמיר כסמל למשבר המנהיגות

שתי עצומות חדשות נולדו לקראת סוף השבוע, שנושאן פרשת צ’יקו תמיר. אחת היא העצומה למען צ’יקו תמיר והשנייה העצומה להדחת צ’יקו תמיר.

לא צריך להיות חכם גדול כדי לנחש איזו עצומה תנצח. רוב הישראלים מעדיפים את אנשי הצבא (והפוליטיקאים) שלהם, פליליים אך אמיצים. מושחתים אך גיבורים. על ביבי וברק, אולמרט ושרון כאחד, היו מי שאמרו וכתבו (גם אם לא במילים אלה) שטוב שישלטו בנו שקרנים בני שקרנים כי הם כבר יצליחו לעבוד על הערבים בשבילנו. אבל הבעיה היא לא מה יקרה עם הערבים אלא מה יהיה עם המדינה הזו.

סיפור צ’יקו תמיר הוא לא סתם עוד מקרה – זו אבן בוחן חשובה, נייר לקמוס למידת הטיפשות אליה הגענו ולהתדרדרות המוסרית שלנו. לכאורה, הוא לא שונה מאנשי ציבור אחרים במצבו; על הירשזון אומרים שעשה בשביל ניצולי שואה (והוא גם חולה) ועל דוד טופז, להבדיל (הוא חשוד שטרם הורשע) אומרים שעזר להרבה אנשים (וגם הוא, כמובן חולה). גם על אהוד אולמרט ימצאו בוודאי פרקליטיו הרבה דברי סנגוריה לומר אם וכאשר ישב על ספסל הנאשמים (וגם הוא, כמה מפתיע, חולה).

ובכן, אני חושב שאף אחד מהנ”ל לא ראוי לדין שונה מכם וממני, ואם על הדין להיות שונה אז אדרבא – הוא צריך להיות חמור יותר. ספציפית, העובדה שצ’יקו תמיר הוא מפקד בכיר, רק מצדיקה יותר את חומרת הדין.

על כך בדיוק מדבר התלמוד הבבלי (שבת קיד ע”א) כשהוא אומר “תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה”. במשמעות המילולית “רבב” הוא כתם, אבל זו מטאפורה כמובן. גם ה”מיתה” עליה מדובר היא מיתה בידי שמיים ולא חו”ח התרת דם.

משמעות הדברים בשפתנו: גם לעבירה פעוטה יש השלכות מרחיקות לכת כאשר מי שמבצע אותה הוא אדם שאמור לשמש דוגמא. תלמיד חכם שחטא, באופן ספציפי, גורם ל”חילול השם” – ביזוי של התורה, היהדות ומעמד הרבנות – כי אנשים יתבוננו בו וישקלו מחדש את נורמות ההתנהגות שלהם עצמם. לכן חילול השם הוא עבירה שמוזכרת בנשימה אחת עם שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה.

על הנורמות הראויות לשליח ציבור מרחיב גם הרמב”ם (משנה תורה, דעות ה’ י”ג): “משאן ומתנן של תלמידי חכמים, באמת ובאמונה: אומר על לאו לאו, ועל הין הין. מדקדק על עצמו, בחשבון… מחייב עצמו בדברי מקח וממכר, במקום שלא חייבה אותו תורה, כדי שיעמוד בדיבורו, ולא ישנהו”.

במילים אחרות: תלמידי חכמים צריכים להיות “צדיקים יותר מהאפיפיור”. למה? כי זה בא עם התפקיד. כי לכל מעשה שיעשו יש השלכות מרחיקות לכת על כל מי שלוקח מהם דוגמא. ובעולם המושגים הישראלי שבו הדבר הכי קדוש הוא צה”ל, אין ספק שקצין בכיר הוא “תלמיד חכם” לכל דבר.

זהו צד אחד של משבר המנהיגות. השני הוא כמובן חוסר הנכונות של אנשים שיש בהם קצת יותר תוכן וקצת יותר יושרה, להתלכלך בפוליטיקה או לשמש בשירות הציבורי ובמערכת הביטחון. בניגוד למה שאפשר לחשוב, זו לא תופעה חדשה. הרי בדיוק על זה מדבר משל האטד (שופטים ט’ 15-8): הזית, התאנה והגפן, לא מוכנים למלוך כי איך יחדלו מדשנם, תירושם ותנובתם הטובה. האטד הרבה יותר פתוח לרעיון.

זו תמצית הכרוניקה של ההתדרדרות.

היסטורית (חורבן הבית וכו’) אנחנו יודעים שזה פשוט לא עובד, וגם הפעם זה לא יעבוד. אי אפשר לספר לאנשים ש”תדע כל אם עברייה” וכו’, אחרי מה שנעשה במלחמת לבנון השנייה, על רקע שביו המתמשך של גלעד שליט או אחרי תקדים מדחת יוסף (שהוכיח כבר לפני עשור שלמדינת ישראל ולמפקדי צה”ל אין כל בעיה להשאיר פצוע בשטח).

אי אפשר להמשיך לספר לעצמנו שאנחנו “הצבא הכי מוסרי בעולם”, כשמתברר שקצין בכיר שסרח, התנער מאחריות, הסתבך בשקרים והפליל פקוד שלו, מקבל את כל הגיבוי האפשרי – לרבות שיבוש הליכי חקירה ומשפט (לכאורה). מי שגם אמור לשמש דוגמא וגם עוסק בדיני נפשות, חייב להיות נקי כפיים. בלי קומבינות ובלי טיוחים ובלי חברים בחלונות הגבוהים. אחרת, סופנו יהיה כמו “העצים”. תצא אש מהאטד ותשרוף את ארזי הלבנון.

* וגם: טור מפתיע של פרוספר אזרן. ועוד טור מפתיע, של נרי אבנרי.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

השאר תגובה