מגולדסטון להרצל ב-5 מהלכים

1
רוב מכריע של תושבי ישראל לא קראו ולא יקראו את דו”ח גולדסטון. אני אומר את זה בביטחון רב כי בתוך עמי אני יושב. אנשים לא קוראים מצעי מפלגות שעבורן הם מצביעים. לא קוראים הוראות הפעלה של מכשירים שהם מפעילים. לא קוראים ידיעות בעיתון מעבר לכותרת. אבל היעדר מידע מעולם לא הפריע לאנשים להחזיק בדעות מוצקות.


גם אני לא קראתי את הדו”ח ולכן אין לי יומרות לקבוע האם גולדסטון, האיש, אובייקטיבי או לא והאם עשה עבודה רצינית או לא. ייתכן שהוא כלל לא מבין את המצב במזרח-התיכון, כפי שטוענים נגדו כל מיני אנשים. ייתכן שהייתה לו דעה קדומה. אבל רחוקה הדרך מכאן ועד לטעון שהאיש הוא שונא ישראל והדו”ח שלו אנטישמי. 

זה נראה בוגר בערך כמו לטעון ששבדיה (אחת משתי המדינות האירופאיות היחידות שלא שיתפו פעולה עם הנאצים, אגב), היא מדינה אנטישמית. איך אפשר להתייחס לזה ברצינות כשכל מי שמבקר או אפילו קוטל אותנו הופך אוטומטית לאנטישמי? ולאיפה כל חובבי חוק גודווין נעלמים בכל פעם שמתפתח דיון מפגר כזה?

2
קראתי קצת ממה שנכתב על גולדסטון בעיתונים הישראליים. קראתי, אבל קיבלתי בעירבון מוגבל – זו הרי אותה עיתונות שתמכה בהתלהבות באולמרט ובקדימה ובמלחמת לבנון השנייה, ושעסוקה כרגע במלחמות מלוכלכות שאין שום קשר בינן לבין תפקידה ככלבת השמירה של הדמוקרטיה. משענת קנה רצוץ.

את ריצ’רד גולדסטון עצמו ראיתי בתוכנית אירוח כלשהי בטלוויזיה, לא זוכר איפה. הוא דיבר על הדו”ח ועל עצמו, אמר שהוא ציוני וסיפר שבכל מקום שבו חקר את חקירותיו ופרסם את ממצאיו (דרא”פ, קוסובו, רואנדה, עיראק) אנשים מאד לא אהבו אותו.

אין שום מחלוקת, אמר, שהחמאס ביצע פשעי מלחמה ושלישראל הייתה מלוא הזכות להתגונן, אבל שגם במלחמה יש כללים. חלק מפעולות צה”ל היו מיותרות ולא-מידתיות ובעיקר: מנוגדות לחוק הבינלאומי ולאמנות עליהן ישראל חתומה. מצב שבו אזרחים נפגעים בטעות, אמר, קיים בכל מלחמה. אבל במלחמת עזה היו לפחות כמה פעולות שכוונו נגד אוכלוסייה, ולא רק מצד החמאס.

אלו דברים מרגיזים, אבל כדאי לחשוב פעמיים לפני שמתרגזים ובעיקר לבדוק – על מי כדאי להתרגז. כי אם גולדסטון שיקר או הגזים או טעה, אז הגיוני שנתרגז עליו. אבל אם יש בדבריו שמץ של אמת, אז אנחנו רוצים להעניש את מי שאחראי למה שהוא טוען שקרה, לא? לא צריך לקבל כמובן מאליו לא את הטענות שלו ולא את הטענות ההפוכות. צריך לבדוק. אבל היעדר מידע מעולם לא הפריע לאנשים להחזיק בדעות מוצקות.

3
באחד מטוריו אשתקד חשף נחום ברנע (אני מצטט ומסכם מהזיכרון) שפקיד בכיר מטעם שר הביטחון אהוד ברק נשלח למצרים עם הצעה לשת”פ: צבא מצרים ימנע כניסת מסתננים לישראל דרך סיני ובתמורה ישראל תעלים עין מכך שהוא בעצם מפר את הסכם השלום ומגיע עד לגבול ישראל. בסמיכות לפרסום הזה, הוצגו בטלוויזיה תמונות של “מסתנן” כזה שנרצח באכזריות על-ידי חיילים מצרים.

“הפקיד הבכיר”, אם אינני טועה, הוא גם מי שטען במשך שנים שלעיראק יש נשק להשמדה המונית, אבל זו סתם אנקדוטה. העניין הוא שהשתמע לכאורה מדבריו של ברנע, אם הבנתי נכון, שישראל בעצם העבירה את העבודה המלוכלכת של חיסול “מהגרים בלתי חוקיים” לשטח של מדינה אחרת.

זה אולי פחות לא-חוקי לפי המשפט הבינלאומי מירי פגזי זרחן, אבל זה לא בדיוק הופך אותנו לחסידי אומות העולם. אז מה, גם נחום ברנע אנטישמי? גם וועדת אגרנט? גם וועדת החקירה לפרשת חטופי תימן?

4
היחס המבזה והאכזרי לעיתים לעובדים זרים ופליטים לא צריך להפתיע אם מביאים בחשבון שאנחנו חיים במדינה שבה ניצול שואה יכול למות בחרפה, בגלל שלא היה לו כסף לתרופות או לחימום. הרעיון שמדינת ישראל עשויה להתייחס באופן לא הומני לבני עם או מדינה אחרים, לא צריך להפתיע כשזוכרים שאנחנו חיים במדינה שבה פקידי הביטוח הלאומי יכולים לדרוש מקשיש להתפשט ולהתלבש כדי שיוכלו לבדוק אם הוא זכאי לסיעוד.

השימוש בכוח מופרז בזמן מלחמה לא צריך להפתיע, כשהוא בא מצד מדינה שהמשטרה שלה משתמשת בכוח מופרז נגד שמאלנים (שייח גראח, בילעין וכו’) וימנים (זו ארצנו, עמונה ועוד) כאחד, נגד חרדים, סטודנטים, וכל מי ש”לא בא לה טוב” כשהוא מפגין.

התנהגות מופקרת מצד מקבלי החלטות לא צריכה להפתיע, כשמתברר שברגעי האמת של יציאה למלחמה הרמטכ”ל רץ למכור את מניותיו ושר בממשלה כופה עצמו על חיילת. כששר אחר שר נתפסים בקלקלתם – אחד גנב כספי עמותה, שני עשה סיור פאבים על חשבון המדינה ושלישי מתפרץ לבית-חולים ומאיים על רופאים.

מי שרואה עצמו כציוני ו/או פטריוט, חייב להתנער מכל המעשים האלה ולגנות אותם. מי שעושים כאלה מעשים, מחרבנים על הציונות ועל המדינה ועל כולנו.

5
כנגד כל ההשמצות – בנימין זאב הרצל היה איש רציני, חכם, אוהב אדם וגאה ביהדותו. כבר הבאתי בבלוג הזה שלל מובאות מהספר “מדינת היהודים” שמוכיחות שהאיש היה “שמאלן” לא קטן במונחים של ימינו. ברוח חזונו הנאור והמתקדם, גם מגילת העצמאות דיברה על שימוש במשאבי המדינה לטובת כל תושביה ללא הבדל דת, גזע ומין.

מעבר לויכוחי רצוי-ומצוי ודיונים על טוהר הכוונות שמאחורי אמירות כאלו ואחרות במסמכים המכוננים של הציונות, ברור שאין שום קשר בין אלו לבין עמותות שממומנות בכספי נוצרים אוונגליסטים, שמטרת-העל שלהם היא לנצר את כל היהודים בארץ-ישראל כדי להאיץ את ביאת המשיח. הלך הזרזיר אצל העורב.

אני מאלו שמאמינים – תגידו שאני נאיבי – שציונות, יהדות ודמוקרטיה לא סותרות ולא מתנגשות. פשוט, האינטרפרטציה של המושגים האלה בישראל של שנת 2010 היא לעיתים לקויה, שטחית או מגמתית. כמו השימוש הציני, הבור, המעוות ו/או הילדותי במילים “אם תרצו” כדי לכסות על משהו ש
מעולם לא רצינו.

לקריאה נוספת: אם תרצו, פוסט חדש אצל יונית.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.