המחאה היא לא תוכי

מתה? נחה? מתגעגעת לפיורדים? זה דיון קצת לא בוגר לטעמי.

בחרתי לפתוח במערכון המפורסם של מונטי פייטון (The dead parrot sketch. התעצלתי לאמבד, חפשו ביוטיוב), לא בגלל שאני חושב שמצב המחאה דומה לתוכי, למרות שיש אנשים שמתנהגים כאילו שכן. פתחתי בזה, כי אני חושב שמי שצועק שהחאה חיה ומי שמנסה לשכנע בכל ניסוח אפשרי שהיא מתה, שניהם בסופו של דבר מגוחכים.

האם המחאה מתה? ובכן, היא עדיין הנושא העיקרי ב”פיד”, בסדר היום האינטרנטי השונה מאד מזה של המדיה המסחרית. כי מה לעשות, תמונות של מחאה לא מביאות תקציבי פרסום ומה לעשות שהעיתונים הגדולים מייצגים בעיקר אינטרסים של בעלי הון וטייקונים או פוליטיקאים מסוימים או שניהם גם יחד. יותר מדי אנשים בעמדות כוח מרגישים שיש להם מה להפסיד מ”סיקור מופרז”.

ללא העיתונות וללא אי אלו בני ברית בוגדניים או כאלה שמסתובבים עם מקל של מטאטא בתחת, על רקע מתיחות חדשה בדרום ולפני יום לימודים, ובמזג-אוויר שכבר לא עדיף בהרבה על שיא הקיץ, היו אנשים שחששו מנוכחות דלה במיוחד בהפגנה במוצ”ש האחרון (29.10), משהו בסגנון “צעדת הדממה“. בסופו של דבר, כיכר רבין הייתה מלאה. עשרות אלפי אנשים הגיעו. במושגים של לפני שלושה חודשים, זו נראתה הפגנה גדולה מאד.

האם היו שם 70 אלף איש כמו שטענה המשטרה או 20 אלף כמו שטען ישראל היום? זה לא עד כדי כך חשוב, ועם כל הכבוד לתרומה הפנומנלית של הפגנות ההמונים והתקשורת – הן כמו סיוע אווירי למערכה שמתנהלת על הקרקע, בשטח, ביומיום. וכמו כל דבר במדינה הזו, גם המחאה צריכה מנוחה אחרי החגים.

***

ונניח שהמחאה מתה – מה זה אומר בעצם? שאנשים ירכינו ראש, יחזרו לביתם ולעבודתם (בהנחה שיש להם כאלה), יחזרו לקנות קוטג’ של תנובה ב-8.5 שקלים, ולשלם יותר ויותר על דלק וחשמל, ולעשות הכל כדי להשתעבד למשכנתא אכזרית? לא נראה לי.

“המחאה”, כפי שהכרנו אותה, היא קודם כל צורת ביטוי מסויימת לשלל תחושות קשות, מצוקות כואבות, וכעס גדול שמלווה באובדן אמון ואפילו ייאוש – וכל זה לא הולך לשום מקום.

אם המחאה “מתה” או תמות בעתיד, יהיו מן הסתם אנשים שיחזרו לשגרת חייהם המיואשת, או למרדף הלא-רציונלי אחרי הצלחה שתעלה אותם בסולם הסוציו-אקונומי מהר מכפי שהמדיניות הכלכלית דוחפת אותם מטה.

יהיו, מן הסתם, גם אנשים שהאכזבה מהישגי המחאה יגרמו להם לעזוב את הארץ. המנהיגים שלנו יטענו נגדם שמדובר בנפולת של נמושות, אבל אתם יודעים את האמת – מי שיברח מכאן ראשון הם ה”מוחות”.

שלא לדבר על תסריטים עגומים יותר (כמו זה שבו ברק ונתניהו מחליטים לצאת למלחמה נגד איראן), שבהם יש סיכוי שכולם ירצו לברוח מכאן, ויישארו בעיקר אלו שלא תהיה להם הפריבילגיה לעזוב כי לא ירצו אותם בשום מקום.

***

התסריט הסביר יותר, מכל מקום, הוא שתימשך מלחמת ההתשה בין הממשלה, הכנסת, הטייקונים והבנקים, לבין הציבור על מעגליו השונים וסוגי המחאה המתאימים להם. חרמות, הפגנות, שביתות, פלישות לבתים, הקמת מאהלים או פלאשמובס מחאתיים שירדפו אחרי רון חולדאי במקומות פומביים – לא לכולם יש טעם דומה במחאה, ולא כל סוג מחאה הוא כזה שבאמת כולם יכולים או רוצים להשתתף בו. בכל אופן, המוטיבציה “לדפוק” את הצד השני – יהיה זה נוחי דנקנר או ממשלת ישראל – עדיין קיימת.

החדשות הרעות הן שלא, השינוי לא יתרחש בין לילה. המחאה – לא רק אצלנו אלא בכל העולם – באה בגלים. תמיד מפתיעה, תמיד לא צפויה ובלתי ניתנת לחיזוי אפילו ליוזמיה. ביבי נתניהו לא יודע מה יקרה יותר מדפני ליף או יותר מכם. למעשה, גם אין לו השפעה על מה שיקרה יותר משיש לכם, וזו – אם תרצו – תמצית המהפיכה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

השאר תגובה