ממחאת 2011 למאבק של 2012

1
המחאה הצליחה, אז מה.
הדיונים האינסופיים בשאלה האם המחאה נכשלה או הצליחה ועד כמה, הם כשלעצמם הוכחה לעומק ההשפעה של המחאה. במשך שנים דיברו כאן על הצורך “לשנות את סדר היום”; ובכן, סדר היום השתנה. השתנו תכני התקשורת המסחרית, התעמולה הפוליטית, שיחות הסלון. שינוי איטי יותר אבל ברור, מתרחש בתודעה האזרחית, המודעות הצרכנית והתפיסה הפוליטית של ישראלים רבים. זה דווקא מצבנו האובייקטיבי, שהשתנה מעט. כלומר, המצב עדיין מחורבן אבל אלוהים יודע מה היה פה לולא מחאת הקיץ.

2
למחות זה לא מספיק.
המחאה היא לא מטרה כשלעצמה אלא אחד מכמה אמצעים, להשפיע על המציאות ולשנות אותה. הפגנות ענק – אמצעי מעצים, מאחד, שמציף את הבעיות, מהווה הפגנת כוח וכו’ – משיגות מעט אם הן לא מלוות בהפעלה של לחץ ישיר (וחוקי) על גופים ואנשים בפוליטיקה ובעולם העסקים,  באמצעות שביתות, חרמות צרכניים, shaming, פעילות משפטית, פעילות בתוך מפלגות ובמפלגות חדשות, בזירות מקומיות וארציות.

3
ריבוי הדגלים בלתי נמנע.
כולנו שותפים לחלום על איחוד כל זרמי המחאה לצונאמי ענק שישטוף את הארץ, ומה שראינו כאן בקיץ היה ללא ספק אחד הדברים הכי קרובים לזה. בכל אופן, אי אפשר למנוע מאנשים לדבר גם על העוול לפלסטינים, אפליית הנשים, הגזענות או ההתעללות בניצולי השואה ובקשישים. השאיפה למסר אחיד ומתואם היא ראויה, אבל כדאי גם להתאים את הציפיות. לא צריך להיות דגל אחד, אלא צריכה להיות הכרה של אנשים שנושאים דגלים שונים שרב השווה על השונה וכי המאבק שלהם הוא אותו מאבק ולכן עליהם לשתף פעולה – לאו דווקא להתאחד.

4
אבל חייבים להיות קווים אדומים.
המאבק לצדק חברתי מופנה נגד המדיניות הכלכלית הקיצונית של הממשלה הקיימת וממשלות קודמות, נגד השחיתות וקשרי ההון-שלטון ונגד אנשים ותאגידים שמנצלים אותם כדי לעשות רווחים קלים על חשבוננו. זהו לא מאבק סקטוריאלי ובוודאי לא מאבק שמופנה כלפי סקטור מסוים. לגזענים ומחרחרי שנאה אין מקום בינינו.

5
התקשורת היא לא הבעיה ולא הפתרון.
התקשורת לא הייתה הגורם היחיד או העיקרי להיווצרות המחאה, להצלחתה או אי הצלחתה, והיא לא המפתח לחידושה. התקשורת היא לא שמאלנית או ימנית, לא בעד המחאה ולא נגדה, ולא צריך לתלות בה יותר מדי אשמה או תקוות. גם בתקשורת פועלים כוחות מגוונים, גם היא אינה כל-יכולה, ובשביל לעצב את סדר היום לא צריך בהכרח את שיתוף הפעולה שלה – ובטח שלא צריך להתבטל בפניה.

6
למחאה חייב להיות גם ביטוי פרלמנטרי.
אם להתעלם רגע מהטקטיקה – אין ספק שלפעילות גם במישור הפרלמנטרי יש חשיבות אסטרטגית. במדינה דמוקרטית, המקום בו יש לחולל את השינוי הגדול ביותר – בירוקרטית, פרסונלית ואידיאולוגית – הוא בפרלמנט. ולצורך הדיון, אין זה משנה אם השינוי מושג באמצעות התפקדות למפלגות קיימות או הקמת חדשות, כל זמן שזה נעשה בצורה מאורגנת היטב. יש כאן מספיק אנשים שאכפת להם כדי לפעול בכל הערוצים ולהגיע להישגים בכל החזיתות.

7
אבל אין זמן.
הפעילות הפרלמנטרית לא מייתרת את הפעילות החוץ-פרלמנטרית, אבל כשחלון ההזדמנות להשפיע באמצעות בחירות מתקרב במהירות חייבים להיערך אליו. אחר-כך, במשך עוד ארבע שנים, שוב לא תהיה לנו השפעה ישירה אלא רק עקיפה על המערכת הפוליטית. האתגר העיקר: לייצר פתרון לכחמישית מהמצביעים בישראל שאין להם כרגע למי להצביע. זה מספיק בשביל שתי מפלגות ואפילו שלוש.

8
יש להבחין בין יעדים לטווח קצר וארוך.
חלק מאתנו חושבים ופועלים מתוך חזון או אידיאולוגיה שמכתיבים אג’נדה מסוימת. אחרים פועלים בתגובה אינטואיטיבית לחוסר צדק ומתוך דרישה שאין צורך לנמק לצדק. יש מי שמבקשים תיקון קל מתוך אמונה בסיסית במערכת הקיימת, ואחרים שרוצים לשנות הכל מן הקצה. אבל רוב מכריע של הישראלים יכול להסכים על יעדי הטווח הקצר.

רובנו המכריע יכולים להסכים שעל המדינה להפסיק את מעשי העוול והניצול (שרובם ממילא גם מנוגדים לחוק), לפרוש רשת ביטחון כלכלית-חברתית שתגן עלינו ותתמוך בנו, לאפשר לכולם לחיות בכבוד ולפגוע באופן מינימלי בחירויות שלנו. רובנו יכולים להתאחד סביב תמיכה ביעדים מוגדרים שניתנים ליישום כבר בטווח הקצר, כמו הגדלת המסים הישירים על-חשבון המיסים העקיפים, הידוק הפיקוח על הבנקים והמגזר הפיננסי ואם צריך אז גם על המחירים, אכלוס מיידי של כל הדירות הציבוריות והכפלת הארנונה על דירות ריקות פי 10. למשל.

9
הקרבה אמיתית זה לוותר על האגו. 
 

10
הכל פתוח, הכל יכול לקרות.
לטוב ולרע, כל האפשרויות פתוחות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

השאר תגובה