מה מניע את קמפיין “השוויון בנטל”

קמפיין השוויון בנטל הוא קרב מאסף מתוקשר היטב אך קצת מטופש, על כ-15 מנדטים שעשויים ללכת לליברמן, נתניהו, מופז או לפיד. הקהל הטבעי הוא לאו דווקא התומכים הקיימים של המחאה החברתית, ולכן ייתכן ש”הפיצול” דווקא מוצדק. התוכנית של נתניהו נועזת – אבל עלולה לעלות לו ביוקר.

יש למטבע שני צדדים.

מצד אחד, כן – ה”שוויון בנטל” הוא ללא ספק ה”בניכוי חרדים וערבים” החדש. כלומר: א) דרך להסיט את תשומת הלב מהשדה הכלכלי-החברתי (שבו ביבי חלש) לשדה האזרחי ו/או הצבאי-מדיני וב) דרך להסיט את האש מהשלטון ולכוון אותה לאנשים, מגזרים וגופים שאינם ביבי/הליכוד. זה כמו תקיפה בעזה או באיראן, רק הרבה פחות מסוכן.

קל להשתכנע שהדיון בנושא “השוויון בנטל” לא שונה הרבה במגמתו מהחקיקה הקיצונית בכנסת, רדיפת הזרים, ההתבטאויות הקיצוניות נגד הומואים ולסביות ואפילו הכרזת המלחמה המדומה של ביבי נגד תנובה, בראשית ימי המחאה. אבל כל זה הוא רק צד אחד.

מצד שני, מי שמסוגל להתגבר על הרפלקס המחאתי המותנה שלו, חייב לראות שבמקרה הזה מדובר בקמפיין הפרד-ומשול שסודק לא רק את ההומוגניות המדומה של מעמד הביניים, אלא גם את הברית ההיסטורית של ממשלות הליכוד עם החרדים והדתיים הלאומיים, ואפילו עם חלק מהימין החילוני.

הציבור הדתי לאומי, ברובו המכריע, לא תומך ולא יתמוך בגיוס החרדים שלא בהסכמה. זה פשוט לא יקרה. חלק גדול ממצביעי הימין, אני מניח, חרדים יותר מגיוס ערבים לצה”ל או אפילו לשירות לאומי, משהם ששים על גיוס חרדים – חרף תמיכתו התמוהה של ח”כ מיכאל בן-ארי ברעיון.

לכן, בניגוד לתיאוריות הקונספירציה בנושא, אני חושב שלא מדובר במהלך משותף של נתניהו ומופז, אלא במהלך כושל של קדימה שיאיר לפיד הצליח לנצל ונתניהו נשאב אליו בלית ברירה.

השגיאה של מופז, ההזדמנות של נתניהו

“השוויון בנטל” היה התירוץ העיקרי לקואליציית 94 הח”כים של ביבי ומופז, לפחות מהצד של מופז. ביבי הניח, כנראה בצדק, שהזגזוג של מופז לתוך הקואליציה ימוטט את קדימה אלקטורית באופן חסר תקנה.

מופז כנראה העריך שהפרישה מהקואליציה – עם הכישלון הוודאי של ועדת פלסנר – יציג את נתניהו כשקרן ואותו כפוליטיקאי שאפשר לסמוך עליו. נתניהו, שחשש מהבחירות בספטמבר, ניצל את ההזדמנות כדי לקנות לעצמו זמן וכדי לפגוע ארגונית, מוראלית ואלקטורלית בקדימה ובמתנגדים ויריבים פוטנציאליים נוספים. בראשם, כמובן, יאיר לפיד, שכצפוי – מרגע שהכריז על מועמדותו החל לדמם מנדטים.

אבל מרגע שנשלפה חרב הגיוס-לכולם (כזכור, היא זו ששימשה את ברק כדי להביס אותו ב-1999), נתניהו נאלץ לאחוז בה בעצמו. גם כדי להוכיח שהוא בשליטה, גם כדי להפגין ממלכתיות (בסה”כ יש קונצנזוס רחב סביב הטענה שהמצב שבו חרדים אינם משרתים הוא לא תקין), ובעיקר – כך אני חושב – כדי לגנוב את האלקטורט שאליו מכוונים מופז ולפיד.

מדובר בכ-15 מנדטים, אותם מנדטים שניצחו את הבחירות בשביל ברק והצביעו לצומת ואחר-כך לשינוי של טומי לפיד, שמפוזרים היום בין ישראל ביתנו, הליכוד וקדימה, ושעשויים להצביע בשיעור גבוה לתקווה הלבנה, יאיר לפיד.

סדקים בתוכנית המושלמת

אז כן, מדובר כאן בעסק די דוחה – משחק פוליטי מלוכלך, עשן בעיניהם של מי שקיוו לסולידריות וקונסנזוס סביב הנושאים החברתיים בלבד. אבל עובדתית, כן, ישנם אנשים שגיוס החרדים באמת חשוב להם. רובם, כנראה, לא שייכים לקהל הטבעי של המחאה החברתית. אדרבא – טוב ש”המחנה המשותף” וסוסים טרויאניים דומים בידלו את עצמם מהמחאה ה”שנייה” – זו ששלושה מכל ארבעה ישראלים תומכים בה.

הניסיון של נתניהו לנכס לעצמו את הישגיה המדומים של ה”מחאה” החדשה, כמו גם החבירה למופז, מעידים כנראה שהוא מבין שאם נושא הבחירות הקרובות יהיה כלכלי-חברתי נצחונו לא מובטח. בתחרות מי מבטיח יותר סוכריות לבוחר ידיו יהיו קשורות. יותר מזה – המהלכים סביב ה”שוויון בנטל” מוכיחים שכמו מופז ולפיד שניסו לתפוס טרמפ על המחאה, גם נתניהו הפנים שהציבור פשוט לא קונה את זה.

ייתכן אפילו שנתניהו חושד שמצביעי הליכוד מהשכבות החלשות פחות תמימים וטיפשים ממה שחשב בעבר, ובסופו של דבר רבים מהם יענישו אותו בקלפי. לעומת זאת, נראה שהוא בונה עכשיו על תמימותם וטיפשותם של שונאי החרדים ושל מצביעי לפיד בכלל. אותם, אולי בצדק, הוא מעריך כנראה פחות.

בשורה התחתונה – נתניהו מאמין, כנראה, שעם קצת מאמץ יצליח לשאוב אליו את קולות “המרכז” המזוהה בדרך-כלל עם “מעמד הביניים”. לא מופרך לחלוטין אבל אולי קצת שייך לפוליטיקה של העשור הקודם ולא ממש תופס היום. כי מה לעשות שבתוך כלל המצוקות של הישראלים, גם נושא הגיוס כבר לא ממש מרגש.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

השאר תגובה