תוצאות הבחירות, בלי בולשיט

יסלחו לי חבריי רואי השחורות, אבל לדעתי הכנסת ה-19 תהיה פחות גרועה מקודמתה. לא רק שחצי מחברי הכנסת הלכו הביתה, אלא שחברי הכנסת החדשים – להוציא פייגלין אחד וכמה סטרוקים – הם ברובם אנשים מתונים יותר, דמוקרטיים יותר, וחלקם אולי יתבררו אפילו כחברתיים יותר.

למי ששואל אותי בימים האחרונים מה דעתי על תוצאות הבחירות אני אומר שהן לא טובות כפי שקיווינו אבל טובות בהרבה ממה שחששנו.

קודם כל ולפני הכל: הימין איבד בבחירות הללו 6 מנדטים.

הגוש הכולל את הליכוד, ישראל ביתנו, הבית היהודי והאיחוד הלאומי, יצטמק בכנסת החדשה מ-49 מנדטים ל-43 מנדטים. ישראל ביתנו נבלעה בליכוד ויחד השתיים איבדו שליש מכוחן; הכהניסטים לא נכנסו; הבית היהודי איבדה את המומנטום וסיימה את המרוץ רק במקום הרביעי. 

בסופו של דבר, הגוש הגדול בכנסת ה-19 יהיה גוש המפלגות הציוניות התומכות בפתרון שתי המדינות, סך-הכל 48 מנדטים. בניגוד לכנסת ה-18, הפעם נתניהו יצטרך לפחות אחת או שתיים מהן בקואליציה, ומדובר במפלגות שמחויבות לצפון תל-אביב יותר מאשר לצפון השומרון. מבנה הכוח הקיים לא נשבר אבל מרכז הכובד שלו הוסט.

יש עתיד כמסמנת מגמה

הצלחת “יש עתיד” היא האירוע הדרמטי של הבחירות הללו, לא רק בגלל שאיש לא צפה אותה אלא גם ובעיקר בגלל מה שהיא משקפת: תנועה שמאלה.

543 אלף ישראלים הצביעו למפלגה שאמנם נוטה ימינה מבחינה כלכלית, אבל מכמה בחינות אחרות קרובה יותר למרצ ולעבודה מאשר לליכוד. היא הרבה יותר חילונית, שמאלנית (מדינית) ותל-אביבית מהליכוד-ביתנו והיא לקחה מנדטים גם ממנה – לא רק משאריות קדימה.

יאיר לפיד ורוב חבריו למפלגה, הם בעלי השקפות ליברליות. הניחו שצפויה נסיגה בתהליכי החקיקה הקיצונית ובמקארתיזם – זה לא מתאים לטייפ-קאסט ולא לרצון הבוחר. צפו לשיפור, קל לפחות, בכל מה שקשור לזכויות אזרח, מעמד האשה, יחסי החוץ ועוד. צפו למראית עין, לפחות, של תהליך מדיני.

יאיר לפיד איננו “חברתי”. הוא לא מרגיש על בשרו את יוקר המחייה ואת משבר הדיור. הוא לא באמת הבין מהן השכבות החלשות וכנראה שגם לא ממש יודע מה זה אומר לדאוג למעמד הביניים. הוא יצטרך ללמוד הרבה אם הוא מקווה לשמור על האהדה והאמון יוצאי הדופן להם זכה. אולי הוא יפתיע.

השמאל עושה קאמבק

בכל אופן, ועם כל החסרונות הידועים של לפיד ושל המפלגה שלו, אנשים כמו יעל גרמן, רות קלדרון ועופר שלח עדיפים בכל מובן על אנשים כמו רונית תירוש, רוני בראון או יוליה שמאלוב ברקוביץ’.
וככל הנראה צפויה לנו לא רק קואליציה הרבה פחות ימנית אלא גם אופוזיציה יותר שמאלנית. מפלגות השמאל (עבודה-מרצ-חד”ש) התחזקו בבחירות האלו ב-11 מנדטים, כמעט הכפילו את כוחן. מהלך ההתמרכזות של יחימוביץ’ לא הוכיח את עצמו ולכן צפו לתהליך הפוך בקדנציה הקרובה.

הנושאים החברתיים יוסיפו להעסיק את המערכת הפוליטית, בין השאר כי גם הליכודניקים לא גומרים את החודש ועם שוויון בנטל ואיום איראני אי אפשר לקנות במכולת.

הקאמבק של השמאל לא הגיע בצורת מהפך. מפלגות השמאל נהנות עדיין מפחות לגיטימציה מאשר האג’נדה השמאלית, אך המפלגות שקיבלו את המנדט ייאלצו בסופו של דבר ליישר קו עם מה שהציבור רוצה. והציבור – אם לשפוט מתוצאות הבחירות – נעשה בהדרגה פחות טיפש, לאט אבל בטוח.
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

השאר תגובה