איך לא להילחם את המלחמה הקודמת

דברים לא קורים פעמיים בדיוק אותו הדבר. כדאי להשתחרר מציפייה נוסטלגית לשחזור מדויק של העבר – 2011 לא תחזור. עדיף לחשוב איך גם 2013 יכולה להיות שנה שנזכור כל חיינו.

1
אני לא נושא הפוסט הזה, אבל כמה מילות הבהרה ויצירת הקשר נראות לי חיוניות ולכן אפתח בעצמי.

2
אני לא נגד הפגנות. בעשור האחרון הפגנתי נגד מעשי הטפשות והעוול של השלטון בישראל יותר מכפי שאני מסוגל לזכור. הייתי בכל ההפגנות של 2011 כמובן וברוב ההפגנות מאז כולל זו של השבוע שעבר, ובמשך השנים יצא לי להשתתף בלא מעט אירועי מחאה שבהם אפשר היה לספור את המשתתפים ללא קושי.

ובכל זאת, מבין כל כלי ואמצעי המחאה והשינוי העומדים לרשותנו, אני חושב שהמשקל שניתן להפגנות היה גדול מדי. הפגנות ההמונים של מחאת 2011, כפי שהגדירה יונית בכשרון רב, היו תותח טעון שלא ירה.

הן היו הפגנת כוח מרשימה אבל לא הצליחו ליצור הרתעה ולחולל שינוי מהיר, בראש ובראשונה מכיוון שלא התגבשו לכדי כוח מפלגתי שמסוגל לאיים על השלטון (ואגב, מדוע? כי לשונאי החרדים / הערבים / השמאלנים / האשכנזים / המזרחיים וכו’, היה חשוב יותר להמשיך לשנוא את מי ששנוא עליהם מאשר לשפר את רווחתם האישית ואת רווחת שאר האנשים שחיים כאן. קוראים לזה “שוויון בנטל”).

3
אין זה אומר שמחאת 2011 לא השפיעה. להפך – אני חושב שהיא חוללה שינוי תודעתי עמוק שכנראה היה הכרחי כדי שנוכל לחולל את כל השינויים הרבים שנדרשים במציאות. 

4
ובכל זאת, ההפגנה המרכזית של ה-11.5.2013 (בשבוע שעבר) לא הייתה דומה להפגנה של ה-23.7.2011 (הראשונה בין הפגנות ההמונים של 2011). אנשים לא הזיעו מספיק, לא צעקו מספיק, לא חייכו מספיק. לא היה מאהל ברוטשילד לצאת ממנו ולחזור אליו. וזה בסדר כי דברים לא קורים פעמיים בדיוק אותו הדבר. כדאי להשתחרר מציפייה נוסטלגית לשחזור מדויק של העבר – 2011 לא תחזור. עדיף לחשוב איך גם 2013 יכולה להיות שנה שנזכור כל חיינו.

5
עשרת אלפים איש שצועדים ברחבי תל-אביב זה תמיד מראה מרשים. אבל עדיף היה, אם כבר, שעשרת אלפים אנשים יצעקו מתחת לבית של שר האנרגיה סילבן שלום על נושא גזל הגז הטבעי ושאר משאבי הטבע. מדוע? כי מדובר בסוגיה קונקרטית שבה ההון-שלטון מאיים לגזול מאות מיליארדים מאזרחי המדינה, וזה קורה ממש עכשיו. כמו בסיסמא “לוקחים לעניים, נותנים לעשירים” – זהו חוד החנית ב”מדינה של מושחתים” בהמשך הסיסמא.

6
ההפגנות מול בתיהם של יאיר לפיד, סילבן שלום, ביבי נתניהו וחברים נוספים בממשלה הנוכחית, בוודאי משפיעות יותר מצעדות מחאה ועצרות שלפחות בשלב זה לא מסוגלות להתחרות במה שראינו כאן לפני שנתיים.

אבל ישנן אינספור דרכים אחרות למחות ולפעול, מלבד הפגנות, חלקן כאלו שמכאיבות יותר – חרמות, שביתות, סקוואטינג, shaming, לוביזם, סאטירה, יח”צ, הפצצה של רשויות שונות ואנשים ספציפיים במכתבים, פקסים, סמסים, טלפונים, הפצת כרוזים ושיחות עם אנשים באזור מגוריהם – וכל זה בלי שהזכרנו דברים שאפשר לעשות באינטרנט ופעולות שונות של מרי אזרחי או ונדליזם (שגם לו הייתי תומך בהן לא הייתי ממליץ לאנשים לבצע אותן בבלוג שלי).

7
מחאת 2011 השיגה את רוב ההישגים בשבועות הראשונים שלה. אחת הסיבות לכך היא שביבי ובני בריתו נתפסו לא מוכנים, ובמשך שבועות היו עסוקים ב”להילחם את המלחמה הקודמת“. הקושי של תנועת המחאה להשתנות, להתפתח ולהשתמש בכלים ובשיטות חדשים, אפשר לביבי למוסס, לפצל ולדכא את המחאה, בכל האמצעים העומדים לרשותו.

8
מאז שזה קרה, אך טבעי הוא שקשה יותר להוציא אנשים מהבית. זה לא שאין זעם ולא שהציבור תומך פחות בערכי המחאה, אלא שהוא בררן יותר בבחירת פעילויות המחאה שבשבילן הוא מוכן להקריב משאבים – פיזיים, נפשיים, כלכליים לפעמים (אם צריך בייביסיטר, למשל). גם משאבי תקווה, שמצויים אצל הישראלים בחוסר.

9
לכן, גם אם ההפגנות הערב יהיו הצלחה מסחררת – משהו שישמח אותי כמובן – אני חושב שההפגנות, כשלעצמן, הן להילחם את המלחמה הקודמת. הפעם, זה לא יכול להיות רק הפגנות (ומאהלים) וגם לא בעיקר. כמו ב-2011, אנשים מחכים לחבר שיבוא ויגיד “שמע, זה מטורף, בחיים לא ראיתי דבר כזה!”. רק אז הם ידעו שהסיבוב הבא התחיל.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

השאר תגובה