השקר הניאו-ליברלי

ברשימה המעצבנת הזו ב-TheMarker, שפורסמה בשבוע שעבר, ממשיכה מירב ארלוזרוב לטפח את השקר הניאו-ליברלי. הפעם נשלף מקברו אדם סמית', אבי הכלכלה המודרנית. יובל דרור הסב את תשומת לבי לתשובה המלבבת של יוסי דהאן למאמר של ארלוזרוב, בו הוא – פשוטו כמשמעו – קורע אותה לגזרים. גם התגובות שוות קריאה.

אבל מאחורי הויכוח הפחות חשוב, האם הכלכלה היא מדע או לא, מסתתר דיון חשוב הרבה יותר – לא על תקפות התיאוריה הכלכלית אלא על תקפות הגישה הכלכלית הניאו-ליברלית שנגיד בנק ישראל סטנלי פישר הוא ממייצגיה הבולטים.

הניאו-ליברליזם – לכאורה חזרה לעקרונות המנחים של השוק החופשי על-פי סמית' – הוא קודם כל תפיסת עולם בלתי מוסרית בעליל. עם הערך המרכזי באותה תפיסת עולם כמעט כולנו מסכימים; זהו אותו ערך שמהווה בסיס לכל גווני ההשקפה הליברלית: התערבות המדינה בחיי הפרט צריכה להיות מינימלית. הבעיה היא לא עם הרעיון הזה, אלא עם הסייגים שמתווספים או לא מתווספים אליו.

מתי התערבות המדינה בחיי הפרט היא לגיטימית?

קודם כל, בכל מקרה בו יש קונפליקט בין מימוש הזכויות של אנשים שונים. המרכזיות של חופש הפרט לא מחליפה את החשיבות של ערכים יסודיים יותר, שהם "מובנים מאליהם" ומוכלים לכאורה בהנחות המוצא של כל תפיסת עולם ליברלית. אנחנו מכנים אותן, לפי ההקשר וההיקף בשמות שונים, אבל לצורך הדיון נוכל לקרוא להן "זכויות אדם".

אם אנחנו מניחים שכל בני האדם שווים – והניאו-ליברליזם לא מניח אחרת במוצהר – אזי יש מקרים בהם נדרשת הכרעה בין הרצונות, הזכויות והחופש של אנשים שונים. זו בדיוק הסיבה לכך שיש חוקים – ומי שכופר בכך איננו ליברל, הוא אנרכיסט.

השאלה היא לא האם התערבות בחיי הפרט כשלעצמה היא מן הנמנע – משום שברור שהיא איננה כזו. וגם לא האם היא טובה או רעה – זה תלוי בהקשר. השאלה היא מתי התערבות כזו משרתת את טובת הכלל תוך פגיעה מינימלית בפרט זה או אחר.

הניאו-ליברליזם מייצג גישה קיצונית, שמקדשת את השוק החופשי מתוך אמונה שכוחות השוק הם הדרך היחידה להגיע לשגשוג כלכלי ממנו כולם יוכלו ליהנות. ושוב – בזה הוא לא שונה בהרבה מגוונים אחרים של ליברליזם. מה שמייחד את הניאו-ליברלים היא הפנאטיות שבה הם תומכים בכלי מדיניות שהניסיון כבר הוכיח שלא זו בלבד שיש להם השלכות אנושיות חמורות, אלא שהם גם תמיד נכשלים ביצירת שוק חופשי.

הניאו-ליברלים מתנגדים כמעט לכל סוג של פיקוח, תומכים בהתלהבות בדה-רגולציה באשר היא, ורואים בתשלומי סעד נטל לא צודק על החברה.

מעשית, רמה נמוכה מדי של פיקוח היא אחד הגורמים המרכזיים למשברים כלכליים, והיא הגורם המרכזי שמאפשר קיום של קרטלים שפוגעים בצרכן. דה-רגולציה מהירה מדי, היא גורם מרכזי בהתערערות של משקים וביצירה של כוחות מונופוליסטיים. וסעד לא מספיק, איננו רק פסול מבחינה מוסרית אלא גם מוציא מהמשחק הכלכלי שכבות אוכלוסייה שלמות.

פרופ' ג'וזף שטיגליץ מגדיר את הניאו-ליברליזם אידיאולוגיה פנאטית, ומספק שפע של דוגמאות לכלכלות שהיא הרסה. סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל שבימים אלה מתחסד ואומר שדרוש שינוי במדיניות הסעד, הוא מהאנשים שעסקו בהפצת האידיאולוגיה הפנאטית הזו ברחבי העולם ב-20 השנים האחרונות.

האם הכלכלה היא מדע? גם אם כן וגם אם לא, קל להראות שהניאו-ליברליזם משקף גישה אנכרוניסטית, שנכשלה ביותר מדי מקומות. שטיגליץ גם מוכיח, באותות ובמופתים, שהניאו-ליברליזם חוטא באופן מהותי להנחות היסוד של סמית', ובעצם לא מאפשר לקיים שוק חופשי. ההצלחות העיקריות שלו עד היום, בארץ ובעולם, היו בהאצת תהליך ריכוז ההון הלאומי בידיים של בעלי הון מעטים.

הניתוח של שטיגליץ, אגב, הוא ניתוח כלכלי. אז אפשר לראות בשיטה שלו ובשיטתם של פישר, ביבי וחבריהם, ויכוח בין אסכולות שונות של אותה דיסציפלינה מדעית. או שאפשר להסיק שהכלכלה היא לא מדע. בשני המקרים אנחנו נשארים עם אותה מסקנה: הניאו-ליברליזם מצפה מרבים להקריב את עצמם למען מעטים. זוהי לא רק דרישה בלתי-מוסרית אלא גם רעיון שמנוגד לעקרונות המוצהרים שעומדים בבסיס ההשקפה הזו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • וורדפרס ‹שגיאה

    באתר זה אירעה שגיאה קריטית.

    מידע נוסף על ניפוי תקלות בוורדפרס.