לופו בניו-יורק

בקייטנת החיים הטובים של משה היינמן, לקחו אותנו בכל שישי לסרט בקולנוע גת בגבעתיים (לפחות אני חושב שקראו לו גת). לימים אדע שהסרטים שראינו הם קלאסיקות. באותם ימים הם היו פשוט הסרטים של יום שישי בקייטנה, עם רון בלב וארטיק מישמיש ביד (אולי היו עוד טעמים אבל אני זוכר את הכתום).
ים של ילדים בקולנוע. הרבה רעש, של צחוק ושל התלחשויות ודיבורים. על המסך קונילמל, או חסמבה, או זורו, אבל לעיתים קרובות זה הגדול מכולם: לופו. יהודה ברקן, עם הזקן והסמרטוטים והמבטא היקי. עם הסוס והעגלה ועם גבי עמרני. 1970, פחות שלושים שנה של קדמה ושל בולשיט ושל ציניות.
רק לאחרונה הבנתי שגם יהודה ברקן וגם זאב רווח (ותגידו מה שאתם רוצים – שניהם שחקנים גדולים) היו בעצם ווריאציות על חיים טופול. אבל כשאתה ילד אתה לא עסוק בזוטות כאלה, סתם נהנה. ו"לופו בניו-יורק", הוא פשוט אחד מסרטי הילדים הכי מופלאים שעשו אי פעם.
נכון, כבר בתור ילד בן שבע חשבתי לעצמי שזה מצחיק כשהילדים באולם צעקו "לא, לא!" כשההורים של דני עלו איתו למטוס. או שזה מצחיק – יותר ממרגש – כשיהודה ברקן דיבר אל הסוס שלו ושאל אותו אם הוא מתגעגע לנכד דני שנסע ל"נויורק". אבל בתור מבוגר, כשראיתי את הסרט שוב, מצאתי אותו מרגש עד דמעות. סוג של נאיביות שהייתה רק לילדים שגדלו פה בשנות השבעים.
אם אתם נתקלים בסרט הזה, נסו אותו. בהתחלה זה ירגיש לכם מביך, עם העלילה הילדותית והמבטאים המצחיקים, עם הדמויות הסטריאוטיפיות ועם גבי עמרני (שאם תתרכזו ותסתכלו תראו שגם הוא בעצם שחקן מעולה). אבל זו לא רדידות – זה סרט לילדים. אחלה סרט, שאם נולדתם בתקופה הנכונה ונשארה לכם טיפה נשמה, עלול להוציא מכם געיית בכי ספונטנית בלי שתבינו בכלל מאיפה זה הגיע. אל תשאלו מאיפה אני יודע את זה.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • וורדפרס ‹שגיאה

    באתר זה אירעה שגיאה קריטית.

    מידע נוסף על ניפוי תקלות בוורדפרס.