אין ייאוש בעולם. כלל.

[בהמשך לפוסט הקודם. אפשר גם לבד]
אני לא מסכים לטענה שהיהודי היה מאז ומתמיד "יצור עצוב ומלנכולי". נכון שהיו לו סיבות, והוא פיתח תרבות ענפה של דכדוך וקיטור, אבל הוא ידע גם להתגבר על זה פה ושם. ההישגים הכי מעניינים שלו בתחום שגבריאל רעם מכנה בטעות (לדעתי) "הדחקה", שייכים לתנועת החסידות. זה נושא מורכב מכדי לסכם אותו בכמה שורות, אבל אפשר לרפרף עליו לרגע.
"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", הוא יותר ממשפט סרק שתמהוני-אקסטות מלהגים תוך כדי ריקוד. זו גישה שתופסת את עצם החיים (בניגוד למוות למשל) כשיא הפולחן, ואת השמחה כאחד ממצבי השיא של האדם.
לא מדובר בשמחת סכלים ולא בגן-עדן של שוטים, ולא שמחה כמצב סביל וסטטי, ובוודאי לא שמחה שמקורה בהדחקה. ר' נחמן מברלסב, שאמר את המשפט הזה, אמר גם ש"אין דבר שלם יותר מלב שבור". כלומר, דווקא מתוך ההשלמה של האדם עם קוצר ידיו וארעיותו, עם חולשתו וכאבו, עולה תקווה גדולה. תקווה שגם אם אין לה בסיס רציונלי, יש בה כוח אמיתי לגמרי וכן לגמרי בפרדוכסליות שלו (זו, לדעתי, גם המסקנה של קוהלת, אבל זה נושא לתריסר פוסטים אחרים).
הציטוט של רעם בסוף המאמר שלו, "מוכרחים להיות שמח", הוא בעצם סירוס של המשפט "עורו אחים אל לב שמח". והאופי הספציפי והמיוחד של הסירוס הזה מעיד על המקור והמהות שלו. "מוכרחים" מילה קשה. כמו "חייבים" ו"צריך" ו"אי אפשר". מילים דטרמיניסטיות, שלא מותירות לאדם מרווח לבחירה ודעה ותקווה.
"עורו אחים אל לב שמח" אומר – נסה להידבק בשמחה של האחר. "מוכרחים להיות שמח" (בפקודה?) אומר שלא מעניין אף אחד אם מתאים לך להיות שמח או לא – אתה מוכרח. למה? כי אמרו, אפילו כתבו על זה שיר.
אצלנו במדינה הרבה מאד אנשים מרגישים כנראה שהם "מוכרחים". אבל יכול להיות שישנם גם אנשים שמאד רוצים לשמוח, אפילו אם זה קשה להם. לא מוכרחים (…) לראות בזה הדחקה.
[ולמען הסר ספק: לא, לא נעשיתי ברסלביסט]

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • וורדפרס ‹שגיאה

    באתר זה אירעה שגיאה קריטית.

    מידע נוסף על ניפוי תקלות בוורדפרס.