פרידה

[טקסט בן 8 שנים, אבל עדיין אקטואלי]

תל-אביב היא גן-עדן של שוטים. שני קילומטרים מישראל השנייה, ושעת נסיעה אחת מהעולם השלישי. לצופה מהצד ברור שזה מצעד איוולת ורק כשאתה חלק מהעניין זה נראה הגיוני. צריך להיות שוטה לא קטן כדי לשלם ארבע מאות דולר לחודש על חמישה-עשר מטרים רבועים. רק כדי לחפש חנייה חצי שעה ליום בממוצע, ולתכנן את סדר היום שלך בהתאם לפקקים. לשלם שניים-עשר שקלים לק"ג אחד של תפוחים בסופר של ארלוזורוב. ישנם כמובן יתרונות כמו האפשרות להליכה רגלית לים בשבת בבוקר, או אספרסו מעבר לפינה בשלוש בלילה, או סוללת הפיצוציות של אבן גבירול.
 
נראה כאילו בתל-אביב אתה אף פעם לא לבד. אבל האמת המרה היא, שלא מדובר בקולקטיב שמח של ביחד. זהו אוסף ענק של פרטים בודדים. טאוטולוגיה של ליברליזם שמנציחה את בדידותה מול עקומה של תפוקה שולית פוחתת. טובת הפרט היא טובת הכלל, שהוא אוסף הפרטים, וכל אחד מהם בודד כל-כך.
 
לאולמי תכלת אין זכר. בשלב הראשון הם התרוקנו מתוכן, ובמקום השניצלים העסיסיים החלו להכין שם טוסטים וסנדוויצ'ים עם בשרים קרים. השם נשאר "תכלת", ופעם עוד הספקתי לשתות שם הפוך. אבל אפילו זה שייך לעבר – היום מטגנים שם המבורגרים ומוזגים קוקה-קולה. "תכלת", זה יותר מדי כחול-לבן בשביל מזללה. הם העדיפו לצבוע בכחול ואדום. אמריקה בצבעים. פעם אנשים היו מבלים שם ערב, אחר-כך שעתיים, והיום חמש דקות. ככה זה – מזון מהיר, כמו סקס מהיר, דוחס הרבה יותר הכנסות והוצאות במעט זמן, ולכן טוב יותר לכלכלה. הרבה יותר משתלם ממשהו שכרוך בו רגש.
 
זו תל-אביב של היום. הירקון זורם ונשפך לים, עייף ועלוב. חרצפים לבונטיניים יוצאים נרגשים לעולם הגדול, והביצה היא להם רק תחנת ביניים. אבל זה שקר ציני. רובם מסיימים את הדרך על גדות הירקון. הנהר הגדול שהפך תעלת שופכין. הדרך מלאת התקווה שהסתיימה נמוך כל-כך, עמוק כל-כך, במשקע הכהה והדביק של קרקעית כור ההיתוך הזה.

תל-אביב הזו, שרצתה להיות תפוח גדול, עשתה את זה כל-כך בקטן. היא חיפשה לה ויאטנם ובחרה בלבנון. היא רצתה  IRA וקיבלה PLO. לא היו לה איטלקים בשביל מאפיה, אז היא סימנה את הרוסים. לא היה לה כסף בשביל אומנות אנגליות, אז היא לקחה פיליפיניות. לא היו לה פולנים ואירים, אז היא הלכה על תאילנדים ורומנים. וכשהשד העדתי נח לו לרגע בבקבוק, היא תגברה את שנאת הזרים שלה באתיופים. עשר דקות נסיעה מתפוחי שניים-עשר השקלים, אוספים אנשים את שאריות התפוחים הרקובים מדוכני השניים-וחצי.
 
עיר המהגרים שקמה בראשית המאה ליד יפו. היא ניצחה את הבריטים שכבשו את הארץ הזו מהעותמנים, שירשו את הממלוכים שניצחו את הצלבנים. ששחררו את ארץ הקודש ממוסלמים, שנטלו אותה מידי האימפריה הרומית הגוועת, שש מאות שבעים שנה אחרי שטיטוס עמד בשערי ירושלים טרופת הרעב, שהביסה את עצמה במריבות ובשנאת חינם. אלפיים שנה ושישים קילומטר, אנחנו מוצאים את עצמנו באותו המקום. קמצא משכנע את בר-קמצא, שהדירה הישנה של אמא שווה שש-מאות דולר לפחות.

מוקדש ל-TheRaveN כתגובה לפוסט הזה.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • וורדפרס ‹שגיאה

    באתר זה אירעה שגיאה קריטית.

    מידע נוסף על ניפוי תקלות בוורדפרס.