האם הפגיעה בחלשים באמת תעזור לשיקום הכלכלה?

כתבתי את הדברים שלפניכם כהמשך לתגובתו של מרק ק. שמופיעה כאן (השישית מלמעלה). ניכר שהדברים של מרק נאמרים מתוך כנות, וללא שמץ של רוע אלא מתוך מחשבה שהמדיניות הכלכלית של משרד האוצר היא בבחינת רע הכרחי, או פשוט הדרך היחידה.
לצערי, לא רק מרק חושב כך, אלא אנשים רבים איתם אני מדבר. חשבתי, לכן, שלא יזיק לחדד כמה עניינים שקשורים לדיון הזה ולשאלות שנובעות ממנו.  
  
ראשית התגובה של מרק:
"חסידי השוק החופשי הם לא נגד המסכנים (כלומר בעלי ילדים, מובטלים …) אלא בעדם. הטיעון שלהם (בענק) הוא שכאשר המדינה תפסיק לקחת מאיתנו כסף ולהתערב בכל דבר שאנו רוצים לעשות, הכלכלה תצמח ולאנשים (גם לעניים) יהיו יותר אפשרויות להרוויח כסף בעצמם וכולנו נהיה יותר עשירים גם אם לא בהכרח מאושרים. הרעיון שיש פה מצב של אנשים שהם בעד העניים נגד אלו שהם נגד, קיים רק בתשדירי התעמולה של פרץ ואורלי פדרבוש. ניתן להגיד שמה שחסידי השוק החופשי מציעים לא יפתור את הבעיות אבל הדמוניזציה שלהם היא מגוכחת."

האם "חסידי השוק החופשי" הם נגד ה"מסכנים" או בעדם, זו שאלה מעניינת בפני עצמה. אבל מדבריו של מרק עולה שאלה אחרת, והיא חשובה יותר לענייננו: האם התערבות ממשלתית בכלכלה מועילה או מזיקה. אם היא מזיקה ומיותרת, אזי מרק צודק – צמצום שלה למינימום הוא הפתרון הטוב ביותר למצוקת העניים. אבל מה אם מרק טועה?

הגישה שמציג מרק היא ברוח הליברליזם הקלאסי של אדם סמית'. בספרו "עושר העמים", טבע סמית' את המונח "יד נעלמה", וקבע כי כוחות השוק החופשי מביאים בסופו של דבר את המשק לשיווי משקל. במצב של שיווי המשקל, הביקוש וההיצע נפגשים בנקודה אופטימלית, שבה כוחות הייצור מנוצלים במלואם והמחירים מתייצבים ברמה "טבעית".

תורתם של סמית' וממשיכי דרכו התוותה דרך להתפתחות הכלכלה המודרנית, והנחתה את מעצבי המדיניות הכלכלית במדינות המערב במשך מאה וחמישים שנה. היא פשטה את הרגל בתקופת "המשבר הגדול" (1929-1932), שבו שקעה כלכלת ארה"ב בשפל כלכלי נורא, בדיוק בגלל אי-ההתערבות של הממשל בתהליכים הכלכליים.
כלכלת ארה"ב יצאה סופית מהמשבר רק בזמן מלחמת-העולם השנייה, שגרמה לא רק לייצור נשק אלא גם לייצור הכנסות ומקומות עבודה. אבל את העשור שעד המלחמה, צלחה כלכלת ארה"ב במצב נסבל איכשהו – תוך התפתחות מטאורית בתשתיות, בסעד ובמנגנונים כלכליים – הודות לתוכנית ה-New Deal.
גם הכלכלנים הליברליים השמרנים ביותר, אינם חולקים על כמה מהתיקונים שערכה התוכנית בעקרונות המקוריים של הליברליזם: החשיבות של קיום בנק מרכזי, פיקוח על הפעילות הפיננסית ועל הבורסה, אכיפת "יחס רזרבה" על פקדונות הבנקים, קיום מדיניות לאומית לשימוש במשאבים הטבעיים ולהקמת תשתיות, עיגון בחקיקה של ההגבלים העסקיים, ועוד כהנה וכהנה.

מבקרי ה-New Deal טוענים שהתוכנית הזו לא באמת הביאה לצמיחה משמעותית בכלכלת ארה"ב, אבל גם הם כמעט ולא חולקים על כך שהיא זו שהצילה אותה מקריסה מוחלטת. ולכן כדאי אולי להתייחס ברצינות לכמה מהטענות שהציג של ג'ון מ. קיינס, אחד המוחות שמאחורי התוכנית הזו, בספרו "התיאוריה הכלכלית של תעסוקה, ריבית וכסף", שראה אור ב-1936.
אני רוצה להתייחס באופן ספציפי לשתי טענות שהוא מציג בספר:
א. פעולת "היד הנעלמה" במשק "תקין" ויציב, היא מהירה ורצופה. אבל במשק בלתי יציב, או כזה שנמצא במיתון עמוק, אי אפשר לסמוך עליה. הזמן שייקח לה לייצב את המשק עלול להיות ארוך. יתרה מזאת: אין שום ערובה לכך שהמשק יגיע לשיווי משקל במצב של תעסוקה מלאה (כפי שסמית' טען) או אפילו קרוב לזה. אדרבא – שפל עמוק יכול לקיים שיווי משקל לאורך שנים רבות.
ב. מדינה אינה יכולה לעמוד בהשלכות המוסריות של מצב כזה, וממילא גם יוצאת נפסדת ממצב שבו חלק מכוחות הייצור מנוטרלים. לכן במצב של מיתון עליה להשתמש בצריכה הציבורית (ולא רק בכלים מוניטריים כמו שינוי שער הריבית על-ידי הבנק המרכזי), ככלי לאיזון הכלכלה.

לא רק בישראל, אלא גם באירופה וארה"ב יש בימינו ויכוח בין כלכלנים "קלאסיים" לבין כלכלנים "קיינסיאניים". עיקר הויכוח הוא לא בשאלה האם צריכה להיות התערבות ממשלתית, אלא מתי ועד כמה. אבל אפילו בארה"ב שבה הכלכלנים הקיינסיאניים הם במיעוט בין מעצבי המדיניות, במיוחד בתקופה של ממשל רפובליקני, המדיניות הכלכלית פחות קיצונית מאשר בישראל.
לדוגמא, בשיא המיתון בארה"ב הממשל האריך את תקופת הזכאות לדמי אבטלה, בניגוד לקיצור תקופת הזכאות בישראל. המטרה הייתה שהצריכה הפרטית של בתי-האב לא תיפגע, כי מאז קיינס מסכימים כמעט כל הכלכלנים שהתוצאה של מצב כזה היא פגיעה בעסקים שמחריפה את המיתון.
עוד אחת מהטענות של קיינס, שעליה מסכימים רוב הכלכלנים בני ימינו: מצב של דיפלציה (אינפלציה שלילית, כמו שכנראה יש היום בישראל) משקף מציאות שבה המשק אינו מגיע לשיא היכולת שלו לייצר. הוצאה של הממשלה לצריכה ציבורית (כולל, למשל, בדרך של הקמת מפעלים שייצרו מקומות עבודה), לא תביא לגירעון לאורך זמן כי ההכנסות הנוספות של המשק ממיסים יהיו גדולות מההוצאה.
ומדוע זה לא נעשה בישראל? כנראה כי בין הכלכלנים הבכירים בבנק העו
למי, בקרן המטבע העולמית ובחברות דירוג האשראי, השיטה הזו נחשבת פחות טובה, או אפילו פסולה. במשרד האוצר מעדיפים לשאת חן בעיני הגורמים האלה, בתקווה למשוך משקיעים זרים לישראל.
זו אסטרטגיה לא רעה, רק שהיא באה במחיר של פגיעה בזכותם של אנשים לחיות בכבוד. כאן עולה שאלה אחרת: האם על המדינה להבטיח חיים בכבוד לאזרחיה גם בטווח הקצר, או לדאוג קודם לשגשוג (התיאורטי) בטווח הארוך.
דעתי האישית היא שעדיף עוף אחד בפה משניים על העץ. גם אם נסכים שהמשק הישראלי חולה, ספק אם התרופה היא להרעיב חלק מאיבריו. כל רופא יגיד לכם ששיטת ריפוי כזו, סופה להביא לנמק שיהרוג את הגוף כולו.
וכדאי לקרוא גם את הרשימה של יוסי לוי על מחקר האוצר בנושא שכר המינימום, כאן.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • וורדפרס ‹שגיאה

    באתר זה אירעה שגיאה קריטית.

    מידע נוסף על ניפוי תקלות בוורדפרס.