כישלון הפסיכואנליזה

בתגובה לפוסט שלי על הספר "ללא פרויד, ללא פרוזאק", כתבה כרמלה את התגובה הבאה:

פסיכואנליזה היא עבודה קשה, מעמיקה ומקיפה, והצלחתה תלויה רבות במידת ההשקעה שהמטופל משקיע וביכולת שלו להיות כן עם עצמו ולהיות פתוח לשינויים משמעותיים בתפישה שלו את עצמו ואת חייו. עיקר העבודה לא מתבצע בטיפול עצמו אלא בין טיפול לטיפול, בחייו היום-יומיים של המטופל (כמובן שנדרש גם מטפל טוב, ואני יוצאת מנקודת הנחה שזה קיים יחד עם כל התשתית שמאפשרת טיפול איכותי. כולל כסף, מה לעשות).
הפסיכואנליזה מאפשרת לאדם להתפתח ולגדול בכל תחומי חייו. "מבט העל" (או מבט מן הצד) על החיים שמאפשרת הפסיכואנליזה, הפרספקטיבות החדשות על תהליכים שקורים לאדם בחייו, הם מתנות שיכולות לסייע לכל אחד, לא רק למדוכאים ולאומללים.
לעתים יש צורך בפתרון בזק מעשי, למשל כאשר אדם מדוכא מאוד ולא מתפקד (בעבודה, במשפחה). תרופות יכולות לגרום לו להרגיש טוב יותר, להעמיד אותו על הרגלים ולאפשר לו התחלה חדשה. ייתכן שמדובר במשבר חד פעמי, התרופות עוזרות ואחרי כמה חודשים אפשר לשכוח את כל העניין. עם זאת, סביר להניח שבכל זאת יש משהו שמהווה טריגר עבורו, משהו לא פתור, שיכול לצוץ שוב בתחומים אחרים או כעבור זמן. נניח שאותו אדם לקח תרופות והוא מרגיש מעודד ומחוזק. לדעתי, זו הזדמנות מצויינת לפנות לפסיכואנליזה כדי ללמוד יותר על עצמו, על התחושות שלו בעת שהיה מדוכא, וללמוד כיצד לחזק ולשמר את התחושות החיוביות והמעודדות שהוא חש עכשיו בחייו.
צמיחת שיטות אחרות לא מצביעה בהכרח על כשלון השיטה הקיימת, אלא על "גל" של הכרה בצורך בטיפול. כאמור, הפסיכואנליזה לא מתאימה לכל אחד ולא כל אחד מסוגל או רוצה להשקיע כל כך הרבה משאבים בפתרון הבעיות שלו, ובהחלט יש מקום לעוד פתרונות. אתה יכול לכרוך כאן גם את כל סדנאות המימוש העצמי, חלק מתופעות ושיטות העידן החדש, ולמעשה כל מה שכלול בהתעוררות של אנשים בעשרות השנים האחרונות לעסוק בעצמם, להבין את עצמם ולשפר את עצמם.
לגבי הטיפולים שנמשכים 5, 10 או 15 שנה, אני חושבת שאם אדם סובב סביב אותה בעיה במשך 15 שנה ולא מתקדם סנטימטר, הבעיה היא גם שלו וגם של המטפל שלא אמר לו 14 שנה קודם שזה לא הולך לשום מקום. או שראית יותר מדי סרטים של וודי אלן. (:

נתחיל בזה: כן, אני מודה שראיתי "יותר מדי" סרטים של וודי אלן. למעשה, נדמה לי שראיתי את כולם, או לפחות את הרוב המכריע, ובדרך-כלל יותר מפעם אחת.
נדמה לי שההצגה התיאטרלית של הטיפול הפסיכואנליטי בסרטיו של וודי אלן, מספקת נקודת מבט חשובה על המרכיבים הפולקלוריסטיים של הפסיכואנליזה. ישנה ביקורת חריפה יותר (כמו זו שבספריו של ג'פרי מוסאייף מייסון, "בגנות הפסיכותרפיה" והמשכיו), אבל די בזה שנראה את הביקורת שמציגים המטפלים והמטופלים שעבורם הפסיכואנליזה היא כישלון.
למעשה, ככל שאני יודע, גם הפסיכואנליטיקאים ברובם, כבר הפנו גב לרוב מרכיבי התיאוריה והפרקטיקה המקוריים של פרוייד. למיטב זכרוני, מלבד ההצלחה המרשימה בטיפול בהפרעות Multi Personality, יש תמימות דעים וגם בסיס מחקרי לטעון שהפסיכואנליזה הקלאסית היא שיטת טיפול לא מוצלחת.
אני מסכים איתך שטיפול דורש מאמץ ומסירות, של המטפל והמטופל כאחד. אני חושב שההצלחה תלויה גם במטפל, גם במטופל, גם בהתאמה שלהם זה לזה ובמידה לא מבוטלת בכישרון, בתבונה וביצירתיות של שניהם – מעבר לשיטה ולטכניקה. אני חושב שלא די בניסיון וידע כדי להיות מטפל טוב, ושלכל היותר הפרקטיקה הפסיכולוגית/פסיכיאטרית יכולה לסייע למי שממילא מוכשר לטפל, לעשות את עבודתו טוב יותר.
ובהתקיים כל התנאים האלה, אכן, הטיפול יכול לעזור למטופל לפתח את אישיותו, או לשנות את תפיסת עולמו. לא "לרפא" אותו אלא להעניק לחייו משמעות שונה, או לעזור לו לקבל את מציאות חייו ולחוש חמלה כלפי אחרים ו/או כלפי עצמו. או לעזור לו לפתח כלים טובים יותר להתמודדות עם היומיום ולהגשמת מטרותיו. במובן זה, הטיפול לא "מתקן" אותו כי הוא אינו "מקולקל". ואני בהחלט חושב שלראות במצוקה הנפשית של אדם פתולוגיה ותו לא, זו טעות חמורה.
אני חושב שאי אפשר בכלל להתווכח על זה ששיטות הטיפול השונות צמחו בגלל אוזלת ידה של הפסיכואנליזה. ברור לי לגמרי מדוע טכניקות ביהייביוריסטיות, יכולות להשיג בזמן קצר מה שפשפוש פסיכואנליטי בעבר לא עושה במשך שנים. ונראה לי מובן מאליו מדוע טיפול קוגניטיבי או הומניסטי, יכול לעיתים להשיג תוצאות טובות יותר באמצעות התמקדות בכאן ובעכשיו, היותר רלוונטיים. בסך-הכל, זה לא מקרה שרוב הפסיכולוגים משלבים היום בין השיטות.
אני לא מזלזל בכלל בהישגים של צורות הטיפול הללו. אני כן נוטה לזלזל בסדנאות מימוש עצמי ובפטפוטי ניו-אייג', למרות שאני מניח שיש אנשים שזה הדבר היחיד שהצליח להשפיע להם על החיים. יש בי סימפטיה כלפי זה; אין בי סימפטיה ליומרות ולשרלטנות שמסתובבים בתחום.
וכל זה כמובן לא קשור לאותם מקרים שבהם טיפול פסיכולוגי פשוט לא עוזר. הוא לא יכול לעזור לחולי נפש, וכנראה שגם לא עוזר לכמה סוגים של בעיות נפשיות שנחשבות "קלות יותר". אני חושב שהשימוש בתרופות צריך להיות מפלט אחרון, ויש לי אנטגוניזם רב כלפי שימוש מיותר בתרופות. אבל כנראה שיש מקרים שבהם זהו הפתרון הטוב ביותר.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • וורדפרס ‹שגיאה

    באתר זה אירעה שגיאה קריטית.

    מידע נוסף על ניפוי תקלות בוורדפרס.