מי לסוציאל-דמוקרטיה אליי

רגע אחרי שעלה הטור הזה ב-ynet, ורגע לפני שהמוני שטופי מוח יקרעו אותי בטוקבקים, אתם מוזנים ללכת ולקרוא. ולא פחות חשוב: תגיבו.  

כבר הסברתי בהזדמנויות שונות מדוע אני מאמין שיכולים לצמוח דברים יפים על ערימת הדשן הזו, שנקראת טוקבקים. לא נחזור על הכל, ונסתפק בשורה התחתונה: רק פרומיל אחד מהגולשים טורח להגיב. כל מה שצריך כדי להכריע את הויכוח – או כדי ליצור דיון – הוא שני פרומיל של אנשים עם דעה אחרת.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אורי   ביום 14 במאי 2006 בשעה 16:17

    לגבי הדוגמאות שהבאת: סין לא דומה לישראל בשום פרמטר. היא בונה את עצמה על כח אדם עצום ויצור המוני זול, לאו דוקא של מוצרים מתקדמים טכנולוגית, וודאי שלא על מו"פ. בכל אופן, כמו שאכן ציינת במאמר ההתקדמות של הסינים באה עקב מעבר לכלכלה ליברלית יותר – וכך גם באירלנד.

    שוודיה? ביחס לגודלה ולחוזק התעשיה שלה, ישראל עקפה אותה מזמן בהי טק. בוא נעשה תרגיל: כמה טכנולוגיות שמשמשות אותנו לכתיבת התגובות כאן מפותחות בישראל וכמה בשוודיה? בצד של ישראל, בלי הרבה מחשבה: המעבדים של אינטל, הפיירוול של צ'קפוינט, ואם יוצרי רשימות היו מיישמים את מה שהם מדברים גם PHP. כאמור, בלי לחשוב יותר מדי.

  • שוקי   ביום 14 במאי 2006 בשעה 17:20

    א. קודם כל, לא אמרתי שאנחנו דומים לסין. ציטוט: "אנחנו לא סין ולא הודו, ובוודאי שאיננו ארה"ב, לטוב ולרע."

    ב. סין עוסקת במו"פ בכל תחום אפשרי.

    ג. אירלנד, כמו שאמרתי בטור, לא הפכה קפיטליסטית יותר אלא השקיעה הון עתק בחינוך ובתשתיות טכנולוגיות.

    ד. שבדיה עולה על ישראל בכל מדד שקשור לאיכות חיים ורווחה. מה אכפת לי איך הם עושים את זה?

    ה. לגופו של עניין, בשוודיה ישנה כלכלת ידע שהיא לא פחות "הייטק" ממה שאתה הזכרת. אתה נתת דוגמאות מתחומי פיתוח התוכנה ותכנון הנדסי של מוליכים למחצה. בשבדיה הענף הגדול ביותר הוא של תכנון וייצור ציוד הנדסי. זה תחום מונחה ידע לא פחות מאשר המעבדים של אינטל.

  • אורי   ביום 14 במאי 2006 בשעה 17:47

    >ב. סין עוסקת במו"פ בכל תחום אפשרי.

    אני עוסק במו"פ ועובד גם עם סין, מהתרשמותי וגם מהתרשמותם של הרבה סינים שדברתי אתם הם עוד רחוקים מישראל בתחום הזה. (כמובן מתוך 1.3 מליארד סינים תמצא כאלו שיעסקו בכל תחום שאתה רוצה)

    >ג. אירלנד, כמו שאמרתי בטור, לא הפכה קפיטליסטית יותר אלא השקיעה הון עתק בחינוך ובתשתיות טכנולוגיות.

    זה שלא אמרת את זה בטור לא אומר שזה לא קרה. אירלנד כן הפכה ליברלית יותר.

    >ד. שבדיה עולה על ישראל בכל מדד שקשור לאיכות חיים ורווחה. מה אכפת לי איך הם עושים את זה?

    חשבתי שכל השאלה היא איך עושים את זה?

    בהתחשב בעובדה שכשמדינת ישראל קמה שוודיה כבר הייתה אחת המדינות המפותחות בעולם, ושבניגוד למדינת ישראל היא לא התמודדה בששים שנה האחרונות עם איום קיומי, אני לא בטוח שההשוואה הוגנת.

    >ה. לגופו של עניין, בשוודיה ישנה כלכלת ידע שהיא לא פחות "הייטק" ממה שאתה הזכרת. אתה נתת דוגמאות מתחומי פיתוח התוכנה ותכנון הנדסי של מוליכים למחצה. בשבדיה הענף הגדול ביותר הוא של תכנון וייצור ציוד הנדסי. זה תחום מונחה ידע לא פחות מאשר המעבדים של אינטל.

    זה כן תחום פחות מונחה ידע, מכיוון שהם מזיזים אטומים בזמן שאפשר לעשות הרבה יותר כסף בהרבה פחות השקעה כשמזיזים ביטים. כמה סטארט אפים יש בשוודיה? כמה חברות שוודיות נסחרות בנאסדאק?

  • מיכאל   ביום 14 במאי 2006 בשעה 18:01

    קראתי את המאמר בעיון רב, ולא הבנתי למה בדיוק אתה קורא – לאכיפת חוקי העבודה או ללימודי היי-טק?

  • משרד התמ"ת   ביום 14 במאי 2006 בשעה 18:04

    מנסה בכוח להגדיל את מספר המגיבים? מה קרה? שמעת שהולכים להרחיב את תוכנית ויסקונסין ונבהלת? תהיה אופטימי-אולי לא יהיו קיצוצים בוינט

  • עומרון   ביום 14 במאי 2006 בשעה 18:55

    מה השורה התחתונה. מהן הדרכים האחרות שאנו אמורים להכיר בארבע השנים.

    אני מסכים איתך (אני חושב) שאחת הבעיות המרכזיות היא התחושה השלטת בציבור שיש רק דרך אחת.

  • שוקי   ביום 14 במאי 2006 בשעה 19:11

    מו"פ – הסינים מפתחים היום פתרונות שלהם לכל תחום, כדי שלא יצטרכו לייבא מה שהם יכולים ליצר בעצמם בידע שלהם. יש להם מו"פ בכל התחומים – מתעופה ואטום ועד תוכנה ומעבדים.

    אירלנד – עשתה בין השאר תהליך דה-רגולציה מתון וזהיר, שונה מאד מזה שקרן המטבע וביבי מאמינים בו. הצעד הזה וצעדים דומים הם אמנם "ליברליים" אבל לא מנוגד לחשיבה הסוציאל-דמוקרטית.

    שבדיה – לא התכוונתי שלא מעניין אותי לדעת כיצד הם הצליחו להעלות את איכות החיים והרווחה, אלא שמה שאמרת על זה שהם לא עוסקים בפיתוח תוכנה ומעבדים לא רלוונטי. אגב, שבדיה שגשגה עוד לפני שמדינת ישראל קמה. בתוך 20-30 שנה בתחילת המאה ה-20 היא עברה מהפכה סוציאל-דמוקרטית והפכה ממדינה מוכת רעב למדינה פורחת וכך היא עד היום.

    ישראל – לומר שבשישים השנים האחרונות התמודדנו עם איום קיומי, זה גם לא מדוייק וגם רלוונטי רק חלקית. אנחנו לא מתמודדים עם איום קיומי לפחות ב-17 השנים האחרונות, ויש כאלה שיגידו ב-30 השנים האחרונות. למרות זאת תקציב הביטחון לא קטן בתקופה הזו אלא רק גדל.
    טכנית, אחרי כל מלחמה באה צמיחה כלכלית גדולה בישראל – עצוב אבל נכון – כי בתקופות מלחמה יש צריכה ציבורית גדולה והשקעה בתעשיות הבטחוניות.

    הייטק – שוב, אתה מתעקש לקיים תחרות בין ישראל לשבדיה בתחום שבו ברור שישראל מובילה. יש לי חברים ובני משפחה שמעורבים או היו מעורבים בתעשיית ההייטק בישראל ואני גאה על ההישגים אבל לא חושב שהם הודות למדיניות הכלכלית הגרועה של הממשלות.
    ישראל היא מעצמת הייטק, שבה יש מיליון וחצי עניים.
    שבדיה היא מעצמת ציוד הנדסי שבה רוב מכריע של האוכלוסייה נהנה גם מרמת חיים וגם מאיכות חיים גבוהות.

  • שרון   ביום 14 במאי 2006 בשעה 19:50

    נכון, תמיד אפשר להותיר את הרשות נתונה ושכל אחד יבחר בדרך שלו.
    אך לעניות דעתי צעד אמיץ הרבה יותר היה להציע מספר דרכים קונקרטיות שאתה חושב שכדאי לפעול בהן כדי להשיג אזרחים מעורבים יותר עם דרכי השפעה מגוונות.
    חלקן אגב היו יכולות להיות [גם] מיזמים בעלי "חיי רשת", דבר שהיה מחזק אולי את חיבורך למקום פרסומו (דהינו, מדור מחשבים וחיות אחרות).
    בכל מקרה, אתה יודע שאני שמחה לכל במה ציבורית שגורמת למי מאתנו לעסוק בנושאים מעין אלו, אם לא בפרקטיקה אז לפחות ברמת המודעות האישית.

  • שוקי   ביום 15 במאי 2006 בשעה 0:33

    יהל – הבנת מצויין.
    שרון – הפעולה מתחילה בחיי היומיום של כל אחד מאתנו, במקומות העבודה.
    ציטוט: "זה מתחיל ביחסי העבודה של כל אחד מאיתנו עם מעסיקיו, נמשך במעורבות שלנו בנושאים שעל סדר היום, ולא פחות חשוב: בנכונות שלנו להכניס לסדר היום נושאים שנשארו בחוץ. לא תנאי שכר מפליגים הם הסוד, אלא הקפדה על חוקי העבודה הנאורים של מדינת ישראל. לא רק כשמדובר על אנשים שעוסקים בפיתוח, מכירות וניהול, אלא גם כשמדובר על עובד ניקיון או מזכירה"

    בקיצור: במקום שאנשים ידאגו לעצמם לשכר גבוה, עדיף שידאגו למודעות לזכויות עובדים בארגון שלהם ובכלל. כי – כמו שאמרתי מוקדם יותר בטקסט – לא לעולם חוסן.

  • איתי   ביום 15 במאי 2006 בשעה 0:53

    גם אני כמו כמה מהמגיבים לפני הרגשתי שחסרה שורה תחתונה. זה בוודאי לא היה טור שמנסה לשכנע קפיטליסטים מושבעים להיות סוציאל דמוקרטים (שאלה מעניינת איך עושים את זה ואם זה קל יותר או קשה יותר מלהזיז עמדות יסוד בתחום המדיני-בטחוני).

    בעיני זה היה בעיקר טור לאלה שכבר בצד שלך. אבל אז באמת היה חסר המשך: מה יכול ההייטקיסט (השכיר) לעשות בשביל שינוי חברתי. הרגשתי כאילו העורך קיצץ לך בדיוק כשהגעת לעניין (או שאולי זה יגיע בטור המשך?).

    בהקשר הפוליטי עוד ארוכה הדרך עד שנראה כאן מפלגה סוציאל דמוקרטית אמיתית, ובדיוק בשביל זה צריך מעורבות אזרחית. כפי שאמרתי בעבר הציבור אמר הפעם לא לכתומים ולא לביבי, אבל לא ממש אמר כן למשהו מגובש, לא בתחום המדיני (חד צדדי? הסדר קבע?) ובטח לא בחברתי. אי אפשר לשים תחת מטריית "החברתיים" את קצבאות הילדים של ש"ס, קצבאות הזקנה של הגמלאים, שכר המינימום של פרץ (והמצע המפורט שכמעט ולא זכה לתהודה) והסוציאליזם של חד"ש. זה שכולם אנטי-ביבי זה לא מכנה משותף מספיק.

    מכיוון שמפלגת העבודה היא הפלטפורמה היחידה שיש בה *** פוטנציאל *** למפלגה סוציאל דמוקרטית ישראלית, על כל מי שתומך ברעיון להתפקד אליה (ומהר כי עוד מעט יש בחירות למרכז המפלגה וראינו כמה מרכז המפלגה יכול לקבוע).
    אזרח תומך סוציאל דמוקרטיה צריך לעשות שסוף סוף תהיה לו מפלגה סוציאל דמוקרטית לבחור בה.
    בין אם אתם רוצים את פרץ שיוביל את השינוי לכיוון הזה, ובין אם אתם מתעבים אותו ומעדיפים את איילון, או אפילו את דני יתום.

  • איתי   ביום 15 במאי 2006 בשעה 2:01

    1. זו קריאה חשובה וראוי להפנות לעבודתה המתמשכת בנושא של עמותת "במעגלי צדק", שדוחפת גם את "התו החברתי" למסעדות ובתי קפה – כי חשוב לא פחות מתעודת כשרות לוודא שהמקום בו יוצאים לבלות לא עושק את עובדיו.

    2. מצד שני אפשר בהחלט לתהות עד כמה השכיר היחיד יכול להשפיע, במצב בו הוא עצמו חרד למעמדו ולמחר שלו. אנשים הרי מפחדים להילחם בשביל עצמם, אז ללכת להילחם מלחמות של אחרים? במיוחד זה נכון כש"האחרים" הם מאוד "אחרים" – ולא חברים וקרובים. הטיעון של "לא לעולם חוסן" לא ממש ישפיע על ההייטקיסט שלך (גם אם הוא בעד סוציאל דמוקרטיה) כשהוא פוגש מנקה פלסטינית, מאבטח אתיופי וקופאית רוסיה. הוא פשוט לא רואה עצמו עומד במקומם, גם אם יסגרו את כל ההיטק בעולם.

    3. בסופו של דבר, בעיני זה עניין של מוסר ולא של דעה פוליטית / גישה כלכלית. אדם יכול להיות קפיטליסט מושבע, אבל לדאוג לשלם לעובדיו שכר הוגן, ואחר יכול להיות סוציאל דמוקרט בקלפי ולא לראות את העושק שמחת לאף. גם השאלה של עד כמה לסכן את רווחתי האישית למען רווחת עובדים אחרים היא שאלה מוסרית ולא פוליטית. אם המטרה שלך בכתיבת המאמר היא שנהיה יותר פעילים לשינוי במקום העבודה, חבל שכרכת זאת בפוליטיקה, כי קוראיך מימין לא הקשיבו ורק התעסקו בויכוח (החשוב ומעניין) על סין אירלנד ושוודיה.

  • שרעבי   ביום 15 במאי 2006 בשעה 5:40

    לכל מי שלא שם לב,

    פרץ איבד את זה.

    זה לא האיש מהככר בעצרת רבין לפני שנתיים.

    לא שמאל ולא נעליים. האיש נץ שהתיישב על ההדק.

  • יונית   ביום 15 במאי 2006 בשעה 9:38

    לפני בערך חודשיים, או האיש שאמר ערב הבחירות שהנה סוף סוף קמה מפלגה סוציאל דמוקרטית בארץ ישראל. וזה היה ברור כשמש מאותו רגע שהוא אמר כן לתפקיד הנאלח הזה של שר הביטחון, שבשלב הנוכחי בחיי המדינה שלנו, עדיף להשאיר אותו לאנשים כמו שאול מופז. טוב, נו, נוסיף עוד אכזבה לרשימה.

  • איתי   ביום 15 במאי 2006 בשעה 10:44

    בחירתו של פרץ ולא של פרס או ברק היתה רק צעד קטן קדימה בכיוון של מפלגה סוציאל דמוקרטית. אחרי הצעד הזה באו כמה צעדים אחורה, גם מצד פרץ אך בראש ובראשונה מצד הציבור, שלא נתן לפרץ ולעבודה מנדט למהפך בסדר העדיפויות.

    גם בעיני הבחירה בתיק הבטחון היא יריקה בפרצוף לבוחרים, והיה עדיף בהרבה להיאבק על תיקים שבהם (מלבד החינוך) אנו כל כך זקוקים לגישה סוציאל דמוקרטית: תמ"ת, רווחה ובטחון פנים (את האוצר אולמרט לא היה נותן לו בחיים).

    אם יצליח מעמדת שר הבטחון לדרוש מיצוי מלא של מו"מ עם עבאס, למנוע אסון הומניטרי בשטחים, לחסל מחסומים מיותרים ולהוריד מאחזים – אתנחם בכך.

    במקום לקטר ולבקר התפקדו והשפיעו מבפנים. גם על הרכב המנהיגות וגם על סדר היום.

  • יונית   ביום 15 במאי 2006 בשעה 17:13

    אתה יכול לטעון נגדי שזו בעיה פסיכולוגית של אישה סנטימנטלית, אבל יש לי בעיית אמון קשה. לולא פרץ, לעולם לא הייתי מצביעה למפלגה המנוונת ואוכלת יושביה הזו. האמנתי שפרץ ישקם אותה, ישתלט עליה ויהפוך אותה, כפי שהצהיר, למפלגה סוציאל דמוקרטית. האמנתי שהוא מתכוון למה שהוא אומר, אפילו כשהוא מדבר על "מוסר" (שזה במקרה תחום עיסוקי המרכזי, מוסר). ומוסר זה לעשות צעדים קשים גם כשזה לא נוח וגם כשיש לזה תווית מחיר, ושהמחיר גבוה. למעשה, מוסר מתבטא רק במקומות האלו. אבל פרץ, מאז שבחרתי בו, עושה מבחינתי את כל הצעדים הלא נכונים ושוברי האמון האפשריים, ושיאם בזה שלקח על עצמו את תפקיד שר הביטחון, ונכנס לתפקיד כאילו היה בו מאז ומעולם, כולל כל ה"מאבק בטרור" וכדומה. הייתי מאוד שמחה לתת לו תקופת חסד, אבל העניינים האלו חמורים מדי בעיני מכדי שאוכל לחכות. ומה הטעם בדיוק להתפקד, כשהדג מסריח מהראש וגם שאר חלקי גופו לא משהו?

  • איתי   ביום 16 במאי 2006 בשעה 0:41

    גם אני הצבעתי (והתפקדתי) למפלגת העבודה לא בהצבעה מסורתית אלא בגלל תהליך חיובי שהחל בה. החל אך לא נשלם. התהליך הזה הוא גם בזכות עמיר פרץ אבל גם בזכות אחרים שהיו שם לפניו (כבל בתחום הארגוני) או הגיעו לפניו (איילון בתחום האידיאולוגי). שני הישגים יש לפרץ שאיש לא יוכל לקחת ממנו גם אם ייזרק בבעיטה כמו ברק ומצנע (כפי שאיש לא יכול לקחת מאהוד ברק את היציאה מלבנון, אעפי שהיה לדעתי ראש ממשלה כושל וגרם יחד עם ערפאת נזק ארוך טווח למחנה השלום בשני הצדדים):

    1. שימון פרס לא ממשיך להוביל את העבודה לכיוון של מפלגת גמלאי גבעתיים.
    2. הצבת הכלכלה והחברה במעמד זהה בשיח הציבורי לנושא המדיני הבטחוני.

    ב"משפט" שאת עורכת לפרץ הקטיגור מונה את ההבטחות שלא קוימו, את התיקים שעליהם ויתר ואת רשימת השרים. הסניגור מסביר שזה מה שהיה יכול להשיג בהתחשב בכוחו המוגבל מאוד מול קדימה ומול מרכז המפלגה, שעליו אי אפשר "להשתלט" כדבריך תוך מספר חודשים ותוך כדי מערכת בחירות.

    גם אני מלא ביקורת הן על התיקים והן על איושם, אבל כרגע משפט השדה לפרץ אינו חשוב. מה שחשוב הוא לדאוג לכך שמפלגה סוציאל דמוקרטית אמיתית קום תקום. נסיון העבר מראה לנו שמוטב להקימה על בסיס מותג קיים של מפלגה גדולה ולא לדמיין שמפלגה קטנה יכולה לקרוא לעצמה מפלגה סוציאל דמוקרטית (עם אחד, יחד של ביילין) ולרשת את הענק הגוסס.

    בניגוד אלייך, אני לא חולם שפרץ ישתלט על המפלגה. אני חולם איך את ואני ושוקי "נשתלט" על המפלגה ונהפוך אותה למפלגה סוציאל דמוקרטית אמיתית, לא רק בתעמולת הבחירות. נעיף משם לקיבינימט את העסקנים הזעירים והסכינאים ונקדם את האנשים האיכותיים. אם פרץ יספק את הסחורה הסוציאל-דמוקרטית הוא יהיה ראוי להיות בראש המפלגה ** שלנו **, ואם לא, נמצא לנו מישהו אחר.

    נ.ב.
    האם קראת את הדיון הזה: http://www.notes.co.il/shooky/18716.asp
    לפחות מגיב אחד שכנעתי שם להתפקד כדי להשפיע מבפנים

  • איתי   ביום 16 במאי 2006 בשעה 1:51

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3251140,00.html
    ובראש הנוקמים: הקיבוצניקים (שכה רבים מהם פנו עורף למפלגת העבודה והלכו עם פרס). למה הם כועסים? כי אין להם סגנית שר.

    ובטח לפרץ שאינו תמים יש מבצע התפקדות משלו, בוועדים? בעיירות הפיתוח?

    ומי יפקוד את הסוציאל דמוקרטים?

  • יונית   ביום 16 במאי 2006 בשעה 1:55

    אני פשוט לרוע המזל מחזיקה בכמה עקרונות שהם יהרג ובל יעבור מבחינתי, ולשליח ולדוגמא האישית יש איזושהי משמעות בעיני. וחוץ מזה, כרגע האכזבה מעייפת אותי. אולי מחר…

  • איתי   ביום 16 במאי 2006 בשעה 7:57

    האם אכזבה וכעס מייצרים אנרגיה או דווקא מנחיתים את רמת האנרגיה?

    במדינה נורמלית אזרחים מאוכזבים מנבחריהם מרעישים עולמות בכדי להראות להם את האכזבה ולנסות לשנות. כאן לעומת זאת יש מעגל קסמים שמתחיל מציפיות נמוכות, ממשיך בזיהוי הדמות הטהורה שתהיה "משהו שונה לגמרי" (יוצאי צבא כמו ידין, שחק, ברק, מצנע או אזרחים כפרץ ולהבדיל טומי), ואז שוב הכאב הענוג הזה של האכזבה והעייפות. בכל סיבוב של המעגל נפלטים החוצה כאלה שהם כה מאוכזבים שאפילו להצביע הם לא ילכו. התוצאה היא חיזוק העסקנים הבינוניים וירידת איכות השלטון.

  • יונית   ביום 16 במאי 2006 בשעה 8:36

    (כמו כל דבר, בעצם). מאכזבות אפשר אולי עוד להפיק אנרגיה. מייאוש שנובע מאכזבות מצטברות – כבר לא. ואין שום דבר ענוג בייאוש.

    ואל תייחס לי ציפיות לטוהר. הציפיה היחידה שלי היא לאמינות ואחריות, שום דבר שאני לא מצפה מעצמי. מעולם לא חשבתי שפרץ מושלם או משהו דבילי כזה.

  • איתי   ביום 16 במאי 2006 בשעה 12:35

    אילו אנשים כמונו היו קובעים את הרכב הכנסת, היו שם בעיקר אנשים *** אמינים ואחראים ***, וההבדל ביניהם היה הבדל אידיאולוגי.

    השילוב של ייאוש האזרחים ושטחיות התקשורת מביא לכך שדווקא האנשים האמינים והאחראים (מגוז'נסקי ועד לנדאו) נענשים, ואת מרכז הבמה (בשלטון ובכל מפלגה) תופסים בד"כ הכוחניים, הקומבינטורים והרעשנים.

    בפארפראזה על הנאום של רבין ניתן לומר שהייאוש הוא כרסום יסוד הדמוקרטיה, ולדעתי זו היום סכנה גדולה יותר לממשל תקין מאשר "השחיתות" הכה מדוברת ומאשר אלימות על רקע אידיאולוגי.

    דווקא המצב בו אנו נמצאים בסוף דרכם של המיתולוגים שרון, פרס (ואולי גם שריד) יוצר פתח לתקווה. דרושים רק עשרות אלפי אזרחים בכדי לחולל שינוי של ממש במפלגות המאפשרות זאת: לתת פרס למי שמביא אמינות ואחריות ועונש למי שמבטיח ולא מקיים. זה לא דורש יותר מכמה עשרות שקלים ושעות בודדות של השתתפות בהצבעות. המחסום היחיד שצריך לשבור הוא להאמין ששינוי כזה אכן אפשרי.

  • יונית   ביום 16 במאי 2006 בשעה 13:55

    המצב היום הוא שהרמה של הפוליטיקה היא כזאת, ושמצב המערכת הוא כזה, שאף אדם בר דעת, אחראי ואמין לא הולך לשם. וגם אם נכנסים איזה שניים שלושה כאלו, המערכת מעוותת אותם ומשחיתה אותם, והם בדרך כלל נפלטים ממנה במהירות די רבה. ולכן, כשאתה מדבר על שינוי מבפנים, מבחינה ריאלית, זה דורש פעולה המונית ביותר, שאני לא רואה איך עושים. אתה לא מצליח להוציא אנשים לרחוב על דברים כל כך חמורים, הסולידריות כל כך נפגעה ונהרסה, שממש לא ברור לי מה הטריגר שיכול להזיז את התקיעה הזאת. אני בדרך כלל תומכת גדולה בשינוי מערכות מבפנים, אבל לפעמים העץ כל כך רקוב, שאולי עדיף בכל זאת להרוס ולבנות מחדש… (מהפכה מהפכה מהפכה…).

    אין שום ספק, אגב, שהייאוש הוא כירסום הדמוקרטיה. רבין לא המציא את זה. ההיסטוריה הוכיחה את זה.

  • איתי   ביום 16 במאי 2006 בשעה 15:37

    1. בכנסת החדשה יש אחוז נכבד מאוד של אנשים ברמה גבוהה שטרם חוו את תהליך ההסתאבות של הפוליטיקאים ה"משופשפים". יש כאלה בעבודה אך גם במפלגות אחרות. דווקא בשל כך זהו זמן מצוין להראות להם: לתגמל כראוי את מי שישמור על עצמו מלהתקלקל, להעניש את המתקלקלים מהר, ולסייע בפינוי הדרך ע"י סילוק מזיקים. בהתפקדותי למפלגה עזרתי לעמי איילון וברוורמן להגיע גבוה ברשימה. לא הצלחתי לעזור לאריה עמית, לאדיסו מסאלה, לתמי מולד חיו.

    2. האדישות אכן מקוממת, אבל מה שאני מציע לא מצריך לצאת להפגנות ואפילו לא מצריך סולידריות. בסה"כ התפקדות למפלגה שבה בחרתי, ואפילו למפלגה בה לא בחרתי, אבל שבה יש לי כוח לשנות (אני לא בטוח האם וכיצד מצביעי חד"ש יכולים להשפיע על הרכב הרשימה). ראי גם רשימתו של שוקי בנושא איך להכניס יותר נשים לכנסת.

    3. תימה חוזרת ברשימה הנל וגם ברשימה שלמעלה היא שאזרחות טובה (גם בהקשר הפוליטי בלבד) זה לא רק ללכת להצביע פעם ב-3-4 שנים אלא יותר מזה, ומצד שני אין ציפיה מאדם עובד ו/או לומד להפוך לחיית הפגנות. היום זה ברור לך (אני מקווה) שעל אף ייאושך מרקבון המערכת, גם בפעם הבאה תרגישי שאת חייבת ללכת להצביע (אולי לעבודה, אולי למפלגה אחרת). אילו היה ברור לך ולעוד אלפים כמותך שחובה דומה היא גם ללכת ולבחור את הנבחרים (= פריימריס) ואת הנציגים למרכזי המפלגות, היינו יכולים לעשות שינוי גדול. שוקי כבר דיבר על כך שאפילו עליה מתונה בשיעור המתפקדים ** העצמאיים ** (לא כאלה שמגיעים דרך קבלני קולות אלא כאלה שרוצים לחזק פוליטקאים ישרים ואידיאולוגיה מסוימת) לשלוש המפלגות הגדולות יכולה לעשות בהן שינוי גדול לטובה.

    4. את צודקת שצריך מסה קריטית, אבל מסה קריטית מתחילה בבודדים, ולכן אנחנו מדברים.

    5. יש לי עוד רעיון ליצירת שינוי דרך הרשת – אבל זה בפעם אחרת.

  • יונית   ביום 16 במאי 2006 בשעה 16:14

    לסחוף מיליון אנשים לצאת להפגנה.

    אני לא יודעת אם אני אלך שוב להצביע. אלא, כמובן, אם אני ארוץ לראשות הממשלה (או שוקי…). ב-2003 לא הצבעתי. אני מאלו שמחזיקים בעמדה שאם מציעים לי לבחור בין חרא לחרא, אי הבחירה היא הבחירה הנכונה, ומהות הדמוקרטיה היא גם החופש לא לבחור. הפעם האמנתי לפרץ, ושינוי העור היה מהיר מדי. ועם זאת, אני לא פוסלת את ההנחה שדעתי עשויה להשתנות בעקבות התפתחויות עתידיות.

    כמו שאמרת, פוליטיקה זה לא רק הצבעה, ואולי אני אמצא לי איזה אפיק NGO. בכל אופן, אני ממש לא מהאנשים שיפתחו אדישות ויהפכו לציניים. בכל אופן, אני לא מאמינה גדולה בשינויים דרך האינטרנט, אבל אני בהחלט מוכנה להקשיב.

  • איתי   ביום 16 במאי 2006 בשעה 23:45

    תודה על שיחה מאתגרת ואולי נמשיך כשתהיה לי הצעה קונקרטית אחרת בנוסף להתפקדות.

  • שפי   ביום 14 במאי 2006 בשעה 19:11

    "האידיאולוגיות מסתגלות להרגלי העריצות הישנים, הטבועים במזגם של עמים מסוימים, ואין (=אי אפשר) לעקור מידות הנרכשות על דרך התורשה. ושוב עלינו לקבוע, כי האידיאולוגיות אינן אלא אליבי."

    המחזאי אז'ן יונסקו. מתוך קטעים מיומנו שהבאתי כאן:
    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=3912524

  • יהל זמיר   ביום 14 במאי 2006 בשעה 23:46

    הכתבה מעלה כמה טיעונים טובים, אבל איכשהו הם לא התחברו לי כל-כך ביחד, לא הרגשתי שהקריאה
    מובילה אותי למסקנות שאליהן אתה מגיע.
    התחושה שלי היא שהכתבה מכסה יותר מדי נושאים,
    משהו כמו:

    1- הנושא האזרחי-חברתי עולה למודעות
    2- … והוא רלבנטי גם לעובדי ההייטק
    3- אנחנו לא סין ולא ארה"ב
    4- … אבל אולי נוכל להיות שבדיה או אירלנד
    5- סוציאל-דמוקרטיה היא התשובה
    6- … ועובדי ההייטק יכולים להשפיע
    לכיוון הסוציאל-דמוקרטי במקום העבודה

  • ליאת   ביום 19 במאי 2006 בשעה 18:29

    שוקי, הכתבה שלך היתה מאוד מעניינת ונגעה בנושא חשוב שכמובן לא מדברים עליו בתקשורת המגוייסת שלנו. מדהים אותי כל פעם מחדש איזה אנשים רעים יש בארץ הזו (קראתי את התגובות)

    אני, אישית, קצת יותר קיצונית ממך, משום שאתה סובר (כך אני מבינה) שיש לנסות לשנות משהו במסגרת השיטה ואתה מקבל את הגלובליזציה כמציאות מוגמרת.

    אני חושבת שאנו בפתחו של עידן של מהפיכות ואפילו הייתי אומרת מהפיכות שמרקס לא היה מתבייש בהן..

    ליותר מדי בני אדם בעולם החיים הפכו להיות בלתי נסבלים. ה"מעצמה הכלכלית" הזו, סין, שרחוקה מקומוניזם מרחק שנות אור וקרובה לקפיטליזם אבסולוטי אפילו יותר מארה"ב, הגיעה לעוצמתה הכלכלית על גבם של מילארדי גברים, נשים וילדים שחיים בסבל תת-אנושי, עבדים מודרניים בשירות הקפיטליזם. אותו הדבר בדרום אמריקה ומדינות נוספות באסיה, במה שקרוי ה"עולם השלישי". ואני שואלת, מישהו באמת חושב שכ"כ הרבה בני אדם בכל העולם לאורך זמן, יסכימו לתנאים הבלתי נסבלים האלו, להיות רובוטי ייצור לעולם ה"ראשון" לראות כמה כסף מסתובב בעולם בזכות העבודה שלהם וכמה העשירים נהיים יותר עשירים. מישהו באמת חושב שלנצח הם ישתקו?

    גבירותיי ורבותיי המשחק עומד להגמר , המהפיכה בדרך! וכדאי מאוד שנצטרף אליהם ונשנה את כללי המשחק לחלוטין ונתקן את מה שהקפיטליזם עשה לפלנטה החולה הזו.

כתיבת תגובה