תנו לבכם ללב”י ואל תדברו על תקציב הביטחון

ישנן הרבה דרכים לאהוב. 

מי מאתנו לא אהב את אירועי השירותרום של שנות השמונים? אלו היו הפקות מלוטשות ששודרו במקביל בגלי צה”ל ובטלוויזיה (ערוץ 1, אז עם 100% רייטינג), ולוו בלהיטי ענק שנכתבו על-פי הזמנה ובוצעו על-ידי להקות זמר אולטרה פופולריות כמו “חלב ודבש”.

עין אחת לא נותרה יבשה, כשקשישים קשי יום התקשרו לתרום ח”י שקלים. כשילדים תרמו את דמי הכיס שלהם ופועלים את שכר יומם. לא היינו מספיקים ציניים אז כדי לזהות את התורמים הפחות תמימים, בעלי עסקים ממולחים שקפצו על ההזדמנות לפרסומת בפריים טיים בעלות מגוחכת, תוך שהם מפזרים פטריוטיות מזויפת.

נחרט אצלי במיוחד משדר אחד שבו, אם זכרוני אינו מטעיני, נאספו תרומות בסך 3 מיליון שקלים חדשים. בסיום המשדר הודיעו בהתרגשות שזו הצלחה גדולה ושוברת שיאים וכו’ וכו’. פרקטית, ההצלחה הזו הגדילה בכ-0.015% את ההוצאה הלאומית על ביטחון באותה שנה, שהסתכמה בכ-20 מיליארד שקלים. ובעשרים השנים שחלפו מאז תקציב הביטחון שילש את עצמו. בעשור האחרון בלבד הוצאנו על ה”ביטחון” למעלה מחצי טריליון ש”ח.

יש בזה סוג של אירוניה, שרוב הישראלים שונאים את רשות השידור ומקללים אותה על 300 ומשהו השקלים שהיא לוקחת מהם כל שנה, אבל קשה להם לומר מילה רעה על מערכת הביטחון שגובה מהם פי 100, כ-30,000 ש”ח בשנה למשפחה (60 מיליארד / 2 מיליון משקי בית).

וכמו שירי האהבה של השירותרום (“תנו לבכם ללב”י… כך נהיה לב אחד לב אוהב, נאחד בשמחה את חומו של ליבנו” וכן הלאה) גם בכירי מערכת הביטחון מנגנים על הרגשות שלנו – על הפחד (“אין כסף לאימונים”), על רגש האשמה (“פוגעים באנשים שמקריבים את חייהם למען המדינה”), וכמובן – על אהבה הכמעט בלתי-מותנית של הישראלים לצה”ל ולמה שהוא מסמל, ולחיילי צה”ל שהם לעיתים פשוטו כמשמעו בשר מבשרנו (והציניקנים יוסיפו: בשר תותחים).

בשנת 2013 בלבד הוציא משרד הביטחון 67.7 מיליארד (אל תחמיצו את הפוסט של אמסטרדמסקי. כל המספרים שם). לשם השוואה, תקציב הביטחון השנתי של צפון קוריאה, המיליטריסטית, המחומשת והמגורענת, הוא כ-20 מיליארד ש”ח. שאלו את עצמם: על מה בעצם אנחנו מוציאים כסף שהצפון קוריאנים לא?

 

חכמי חלם ופתיחת העסקים בשבת

1
המלחמה על ונגד פתיחת המכולות התל-אביביות בשבת מזכירה לי אחד מהסיפורים הכי חביבים ב”חכמי חלם”. בהיעדר מקור אצטט מהזיכרון, ברשותכם –

יום אחד גילו חכמי חלם כי ראש העיר האהוב והמכובד שלהם הולך בנעליים קרועות, ולא סתם – נעליים קרועות ומלוכלכות בבוץ, ובהן חורים שסתומים בתבן. אוי לה לאותה בושה. הם החליטו שמוכרחים לשנות את המצב והיה להם רעיון נהדר: הם יקנו לראש העיר נעלי זהב! כשילך בהן ברחובות העיר, ידעו כולם שזהו ראש העיר האהוב והמכובד שלהם.

מאבק המכולות, בימים יפים יותר

מאבק המכולות, בימים יפים יות.

“אבל כשילך בנעלי הזהב בעיר מלאת השלוליות שלנו, הן יתלכלו בבוץ!” אמר פתאום אחד החכמים. “אם יתלכלו בבוץ, לא יראו שהן נעלי זהב!”. ישבו החכמים וחשבו עד שעלה הרעיון: הם יקנו לראש העיר ערדליים שיגנו על נעלי הזהב מהבוץ. “אבל אז אי אפשר יהיה לראות את נעלי הזהב כי הערדליים יכסו עליהן…” נזעק אחד החכמים. וכך עלה הרעיון לעשות חורים בערדליים, דרכם אפשר יהיה לראות את נעלי הזהב. אבל אז חשב אחד החכמים שדרך החורים בערדליים עלול להכנס בוץ שילכלך את נעלי הזהב. לכן בסופו של דבר, הם קנו לראש העיר נעלי זהב וערדליים שבהם עשו חורים ואותם סתמו בתבן…

2
בתחילת “מאבק המכולות”, מצאו את עצמם בעלי עסקים קטנים בתל-אביב (כולל פיצוציות, למשל) בתחרות לא הוגנת מול הרשתות והחנויות במתחמי הבילוי – אלו וגם אלו קיבלו דוחות על פתיחה בשבת, אבל לשחקנים הקטנים הדוחות כאבו יותר (אגב, המצב הזה דומה מאד למצבם של עצמאים מול חברות מבחינת מדיניות הקנסות של רשויות המס על איחורים בהגשת דוחות).

חלק מפעילי המאבק דחפו לסגירה מוחלטת של העסקים בשבת וחלקם עדיין טוענים שזה המהלך הנכון מבחינה חברתית (צר לי, לא השתכנעתי). אחרים ראו בבג”ץ שהוגש בנושא לא יותר מאמצעי לכפות על עיריית תל-אביב לחוקק חוק עזר שיתיר פתיחת מכולות בשבת, כפי שאכן עשתה. אבל בסופו של דבר, החלטת השר גדעון סער לפסול את חוק העזר תוך “החרגה” של מתחמים (כמו נמל תל-אביב, מתחם התחנה וכו’), תביא לתוצאה אבסורדית – העסקים הקטנים ימשיכו לשלם קנסות ולעומת זאת הרשתות והעסקים הגדולים הפועלים במתחמים, חביביו של חולדאי, ייהנו מחסות החוק ולא ייקנסו כלל. כלומר, המצב גרוע יותר מאשר בנקודת המוצא.

3
הרבה כבר נכתב על הציניות של גדעון סער ש”התחזקותו” הפתאומית נראית כמהלך מחושב שמטרתו להתחבב על החרדים שעשויים להיות שותפיו בקואליציות עתידיות. אישית, אני חושב שסער דווקא בונה על הפופולריות שהמהלך יעניק לו בקרב תושבי הפריפריה – כי הרי אין שמחה כמו שמחה לאיד, ובמדינת ישראל הדרך העיקרית “לא לצאת פראיירים” שמוכרת לאנשים, היא לדאוג שידפקו את זולתם לפחות כמו שדופקים אותם (ע”ע “השוויון בנטל”).

חולדאי, מצדו, הפך לגיבור היום של אותם אנשים בדיוק שבגללם הפריפריה שונאת את “הבועה התל-אביבית” – אלו שמגיבים אוטומטית באמירות אנטי-דתיות, למרות שברור שמי שאחראי לספין השקוף הזה ומי שמפיק ממנו תועלת, הם שני חילונים, סער וחולדאי (וכנראה גם כמה רשתות ומשווקי מותגים).

4
בתור מי שנוהג לעשות את הקניות שלו בשישי ולא ממש זקוק למרכולים ופיצוציות גם בשבת, אני יכול לכאורה להיות אדיש לכל הפרשה המטופשת והעלובה הזו. מצד שני, בתור תושב תל-אביב ותושב ישראל אני יודע שמה שטוב לחולדאי ולסער, רע לאנשים כמוני. חוץ מזה, שעלות הדוחות של העירייה לעסקים קטנים מתגלגלת למחירים שכולנו משלמים ומגולמת לתוכם.

מעבר לזה, הצלחת הספין של חולדאי וסער מצערת כי היא מדגימה שוב את היעילות המוכחת של שיטות הפרד-ומשול בידיהם של פוליטיקאים חלקלקים. בעיקר כשחלק ממתנגדיהם מצוידים בתבונה של חכמי חלם.

לחיות עם הפרעות קשב (ביקורת ספר)

“168 שעות של הפרעת קשב”, ספרם של ירדן לוינסקי וטל קפלינסקי, “עושה סדר” בכל נושא ה-ADHD והפרעות הקשב במבוגרים, בשפה בהירה ועם הרבה מידע שימושי. אתם תדעו מייד אם זה הספר שאתם מחפשים., עבורכם או בשביל אדם קרוב.  


168 שעות של הפרעת קשב

טל קפלינסקי, ד”ר ירדן לוינסקי
220 עמ’
88 ש”ח / 79 ש”ח באתר

במקום גילוי נאות שמפרט את היכרותי עם המחברים, אפתח בזה שאזכיר שהבלוג הזה היה פעם חלק מפרויקט “רשימות”, שד”ר ירדן לוינסקי היה אחד משלושת מייסדיו (בשנת 2003). קצרה היריעה לפירוט מקצת ההשלכות שהיו להקמת האתר הזה על חיי, מאז ועד היום. וזו רק אבן דרך אחת.

168hoursבמילים אחרות: אין לי יומרות לאובייקטיביות. מצד שני, נדמה לי ש”168 שעות” הוא פחות או יותר ספר יחיד מסוגו, והוא ללא ספק כתוב טוב. חוץ מזה, קל להתרשם שהצמד לוינסקי וקפלינסקי ראה בספר יותר מהזדמנות עסקית.

“168 שעות של הפרעת קשב” עוסק בהפרעות קשב אצל מבוגרים, שזה תחום דומה אך לא זהה להפרעות קשב אצל ילדים (ההבדל העיקרי – אצל הילדים של ימינו תופסים את העסק בזמן ולא אומרים להם שהם עצלנים, מופרעים, שקרנים וכו’).

הספר ייחודי בקהל היעד שלו, בעובדה שנכתב בישראל והוא כולל מידע ייחודי שרלוונטי לישראלים, אבל בעיקר בכך שהוא מציע שילוב מאוזן פחות או יותר בין מידע תיאורטי למידע שימושי ועצות פרקטיות, עבור מי שסובלים מהפרעות הקשב – שלהם או של אחרים.

מי שמעולם לא אובחן, או אולי אובחן לא נכון, או חושד שכל נושא הפרעות הקשב הוא מופרך מיסודו, ימצא בספר הזה הסברים פשוטים שיעשו לו סדר. על ההבדלים בין הפרעות קשב לקשיי קשב שהם תופעה נפוצה מאד אך לא בהכרח כזו שצריך ריטלין בשבילה. על הקשיים הרגשיים והתופעות שאולי הוא מכיר מעצמו או מאדם קרוב; על הסימנים המובהקים שצריכים לעורר חשד ומצדיקים ללכת לאבחון. על משמעות תוצאות האבחון, אפשרויות הטיפול, וכן הלאה וכן הלאה.

אפשר למצוא בו תשובות גם לשאלות כמו: איך ייתכן שכל-כך הרבה אנשים מאובחנים כמופרעי קשב ומטופלים בריטלין? אילו השלמות ותחליפים, תרופתיים ולא-תרופתיים לריטלין ישנם? אילו שירותים, הטבות ועזרה ניתן לקבל מקופת-החולים ומהרשויות השונות בישראל?

אני מנחש שרוב האנשים שיקנו את הספר הם בני משפחה ומיוחד בני זוג של אנשים עם הפרעות או קשיי קשב, להם מוקדש בו  לא מעט מקום (כי בכל זאת, גם הם צריכים לחיות עם ה”בעיה”, ויש סיכוי טוב יותר שיבצעו את רצף הפעולות הדרוש לקניית הספר).

למרות שהנושא לא חדש לי, ובכמה נושאים אפשר היה אולי להרחיב יותר, אני חושב ש”168 שעות” עזר לי להבין טוב יותר את עצמי וכל מיני אנשים שאני מכיר, כולל בני משפחה. לא תמיד ספר זה הפתרון – אבל נדמה לי שאני הולך לקנות לפחות עוד שניים או שלושה עותקים.

מדוע השופט רוזן צודק ושחיתות היא בגידה

רגע לפני שניגשתי לכתיבת הפוסט הזה, אחרי שהוא נכתב בראשי באיטיות לאורך יומיים, גיליתי שחברתי אורלי כבר הקדימה אותי (לא בפעם הראשונה), לא רק בכתיבת הפוסט אלא בשימוש במילים ששקלתי ככותרת “כן, בוגד“. אז כן, גם לדעתי השופט רוזן בחר את מילותיו היטב. שחיתות היא בגידה.

על אחד מקירות המפקדה ביחידת המילואים בה שרתתי, התנוסס שלט ובו ציטוט של דוד בן-גוריון: “מפקד שעושה שימוש בזבזני במשאבים העומדים לרשותו הוא בבחינת בוגד, כי במו ידיו הוא מסייע לנצחון האויב.”.

זה מסוג המשפטים שנחרתים בראש. לא יודע אם בן-גוריון באמת אמר את זה, ואפילו לא לגמרי בטוח שאני מסכים עם האמירה. בכל אופן, היא טובה כדי להדגים שהשופט רוזן הוא לא הראשון שהגיע למסקנה שהמילה “בגידה” מתאימה כדי לתאר עוד דברים מלבד העברת מידע צבאי לאויב או סקס מחוץ לנישואים.

שיעור בדמעות תנין

אם יש משהו שהצליח איכשהו להתחרות בטינופת השמחה לאיד של ישראל היום בימים האחרונים, המשהו הזה הוא ללא ספק גלגול העיניים של אנשי אולמרט בכלי התקשורת שאינם שייכים לשלדון אדלסון, על כך ששופט בית-המשפט המחוזי בתל-אביב קרא לאולמרט “בוגד”. קרא עוד »

אגב פוליטיקאים טיפשים – לפיד ציטט בטעות הוגה אנטישמי

“יש פוליטיקאים טיפשים אבל ככה עובדת דמוקרטיה”, אמר אתמול שר האוצר לפיד באירוע הפתיחה של מכון אהרון למדיניות כלכלית – וכל הפייסבוק געה בצחוק. אבל החלק המצחיק יותר (או היותר עצוב, תלוי בנקודת ההסתכלות) הוא הציטוט שהביא לפיד בהמשך דבריו, אותו הוא מייחס להוגה אדמונד ברק. כמובן, לפיד לא קרא את כתביו של ברק ולכן לא ידע שהוא אנטישמי.

“כן, יש פוליטיקאים טיפשים, יש פוליטיקאים חסרי יכולת, יש פוליטיקאים חסרי עמוד שדרה וחלשים, אבל מה לעשות, ככה עובדת דמוקרטיה. זה מה שאמרו לנו ג’ון סטיוארט מיל ואדמונד ברק – אם הציבור בחר בהם, הם אלה שנבחרו”.

למען ההגינות, צריך לומר שלא כל הדברים שאמר לפיד בכנס היו טפשיים. למעשה, אם ישים את הכסף במקום שבו נמצא אתמול פיו, אז עלול אפילו לקרות הבלתי-יאומן: ש”יהיה פה טוב יותר”.

למרבה הצער, גם כשלפיד אומר את הדברים הנכונים (בחלקם לפחות), יש לו נטייה לפשל בצורה מביכה כשהוא מצטט ומייחס דברים, במקרה הספציפי הזה – הציטוט שהוא מייחס בין השאר לאדמונד ברק.

בכל פעם מחדש אני קורא בהשתאות ישראלים, לרוב בעלי דעות ימניות, שמצטטים את “אבי תורת השמרנות” ברק. ברור שאיש מהם לא טרח לקרוא את ספרו “מחשבות על המהפכה בצרפת”, שכולל כמה אמירות מטרידות מאד אודות היהודים כפי שהנ”ל תופס אותם.

אדמונד ברק אמנם היה ליברל במושגים של סוף המאה ה-18, אך כמו רוב האיליטה האינטלקטואלית הבריטית של תקופתו הוא היה אנטישמי שראה ב”יהודים” שם נרדף לרמאים וגנבים (כפי שניתן ללמוד, למשל, מהציטוט בסריקה שלהלן מתוך ספרו).

לפיד, הסוגד לקונצנזוס, בוודאי היה בוחר לייחס את הציטוט שלו להוגה שלא תעב יהודים, אבל כנראה שגם הוא לא טרח לקרוא את הספר לפני שציטט ממנו.

Admond1

השקר והפנטזיה של השוויון בנטל

כבר נדרשתי לנושא הזה בעבר והאמת המרה היא שאין חדש תחת השמש: הרעיון לגייס את החרדים לצה”ל, כביכול כדי להקל על החילונים, היה ונשאר טפשי ושקרי. זה היה נכון בעבר ונשאר נכון גם במיתוג המחודש תחת סיסמת ה”שוויון בנטל”. אדרבא – דווקא הניסוח המקולקל הזה חושף את השקר שבקונספציה.

נתחיל מהסוף: אם בעיית הבעיות היא שיש כאלו שלא תורמים מספיק, למה שלא נתחיל עם מי שיש להם הכי הרבה ותורמים הכי מעט. אם כבר שוויון בנטל, אז למה לא שוויון בנטל המס?

שאלו את עצמכם: מדוע בעצם שיעור המס שמשלמים עצמאים גבוה מזה שמשלמות חברות? מדוע תאגידים גדולים משלמים פחות מס מחברות קטנות? מדוע נטל המיסים העקיפים (כשיעור מתוך ההכנסה) על העשירון התחתון גבוה יותר מאשר זה שמושת על העשירון העליון? כיצד ייתכן ששיעורי המס שמשלם המאיון העליון הם הנמוכים ביותר בישראל?

הקלקולים האלה במערכת מיסוי שיש לה יומרות להיות פרוגרסיבית, מבזבזים הרבה יותר משאבים ומשפיעים הרבה יותר על חיינו מכמה אלפי צעירים שמדברים יותר יידיש מעברית ושולטים במסכת ביצה יותר מבלוח הכפל. והסטת תשומת הלב מהחלוקה הלא-צודקת של המשאבים לחלוקה הלא צודקת של החובות האזרחיות, היא השתקה עקיפה של הדיון החברתי אבל גם מעידה על ההתדרדרות במישור הזכויות האזרחיות – כי מה שחסר בישראל באמת, לפני שוויון החובות, הוא שוויון זכויות. קרא עוד »

איך לא להילחם את המלחמה הקודמת

דברים לא קורים פעמיים בדיוק אותו הדבר. כדאי להשתחרר מציפייה נוסטלגית לשחזור מדויק של העבר – 2011 לא תחזור. עדיף לחשוב איך גם 2013 יכולה להיות שנה שנזכור כל חיינו.

1
אני לא נושא הפוסט הזה, אבל כמה מילות הבהרה ויצירת הקשר נראות לי חיוניות ולכן אפתח בעצמי.

2
אני לא נגד הפגנות. בעשור האחרון הפגנתי נגד מעשי הטפשות והעוול של השלטון בישראל יותר מכפי שאני מסוגל לזכור. הייתי בכל ההפגנות של 2011 כמובן וברוב ההפגנות מאז כולל זו של השבוע שעבר, ובמשך השנים יצא לי להשתתף בלא מעט אירועי מחאה שבהם אפשר היה לספור את המשתתפים ללא קושי.

ובכל זאת, מבין כל כלי ואמצעי המחאה והשינוי העומדים לרשותנו, אני חושב שהמשקל שניתן להפגנות היה גדול מדי. הפגנות ההמונים של מחאת 2011, כפי שהגדירה יונית בכשרון רב, היו תותח טעון שלא ירה.

הן היו הפגנת כוח מרשימה אבל לא הצליחו ליצור הרתעה ולחולל שינוי מהיר, בראש ובראשונה מכיוון שלא התגבשו לכדי כוח מפלגתי שמסוגל לאיים על השלטון (ואגב, מדוע? כי לשונאי החרדים / הערבים / השמאלנים / האשכנזים / המזרחיים וכו’, היה חשוב יותר להמשיך לשנוא את מי ששנוא עליהם מאשר לשפר את רווחתם האישית ואת רווחת שאר האנשים שחיים כאן. קוראים לזה “שוויון בנטל”).

3
אין זה אומר שמחאת 2011 לא השפיעה. להפך – אני חושב שהיא חוללה שינוי תודעתי עמוק שכנראה היה הכרחי כדי שנוכל לחולל את כל השינויים הרבים שנדרשים במציאות. 
קרא עוד »