שוקי גלילי SR

חימם לי את הלב ורציתי שגם אתם תהנו:

מאמר אורח מאת
יונית הקיסרית מוזס

ביום שישי האחרון, ערב הבחירות, שודר בערוץ 10 הסרט "מחר לנצח". אחד מסרטי ג'יימס בונד האהובים עלי. בגלל העלילה.
אני יודעת שאף אחד לא רואה ג'יימס בונד בגלל העלילה, אבל בכל זאת, השבלונה של מדינה רעה ומדינה טובה קצת מעייפת אותי. הרשע בסרט "מחר לנצח" הוא טייקון תקשורת ילדותי וקטנוני שצבר כוח רב. העלילה נוגעת לכך שסין סירבה לתת לו זכויות שידור, ולכן מנסה אותו טייקון תקשורת להשתמש בכספו ובשליטתו על אמצעי מדיה רבים כדי לעורר מלחמת עולם בזעיר אנפין, שמטרתה למוטט את השלטון בסין, ולהעלות מישהו שיעניק לו את זכויות השידור. ג'יימס ואיזו סינית חביבה, עם הופעת אורח ללואיס ליין, עושים את כל השטיקים הרגילים ומצליחים למנוע את המזימה.
בסופו של דבר M הצינית מורה לפרסם שאותו טייקון תקשורת עלוב נפש התאבד במהלך שיט תענוגות (כמה שנון מצידם…).
 
אני מודה, אין שמחה כשמחה לאיד. ואתמול, יום אחרי הבחירות, לאחר פרסום של תוצאות אמת כמעט-סופיות, שמחתי לאיד. לא לאידה של קדימה. לא לאידו של הליכוד. לאידה של התקשורת. העלילה של הבונד שתואר לעיל היא מוקצנת, כמובן, אבל גם כאן במהלך קמפיין הבחירות קרה דבר דומה. כמה גורמים בתקשורת סבלו מתופעה עצובה של עליית השתן לראש, דבר שבטרגדיה היוונית מכונה בשם "היבריס". וזה נגמר כמו בטרגדיה יוונית, אם כי עם נטייה "קלה" לכיוון הפארסה.  
 
אני עובדת בתקשורת כבר מספר שנים. לא במקום בולט, לא בחדשות תודה לאל, אבל בתקשורת. אני גם מאמינה גדולה בנחיצותה וחיוניותה של התקשורת לדמוקרטיה ולאנושיות בכלל, בלי לפרט את העניין כאן. אך בתקופה האחרונה עלתה במוחי המחשבה שאולי זה לא מקום כל כך טוב להיות בו. הסתובבתי בהרגשה מלוכלכת, שבעל כורחי אני נמנית על חבורה של אנשים יהירים, שחצנים, שלא לומר לא-מקצועיים שלא שמעו על דבר כזה שנקרא אתיקה, שאף אחד לא בחר ואף אחד לא מינה, שאת רובם אף אחד לא מכיר, ושמנסים לקבוע את האג'נדה ולהחליט עבור העם מה טוב בשבילו.
 
אבל אתמול בבוקר קמתי וגיליתי שהעם עדיין מחליט בעצמו על האג'נדה, ולא נותן לאף גורם כזה להחליט בשבילו. טוב, נו, לפחות 63% מהעם המחליט (בעלי זכות הבחירה). וכתומכת גדולה של עמיר פרץ ושל השיטה הסוציאל-דמוקרטית, חשתי גם את טעמו המתוק של הניצחון (הזמני). ואני אסביר.
 
***

עמיר פרץ נבחר לראשות מפלגת העבודה, ואמר כי הוא מתכוון לשים על סדר היום את הנושא הכלכלי-חברתי, ולהפוך אותו לנושא החשוב ביותר במערכת הבחירות. אולמרט התחיל, וביבי אחריו, בניסיון להחזיר את סדר היום המדיני-ביטחוני של ההפחדות והאיומים וניסיון ההרדמה הרגיל של הציבור.
התקשורת כמעט כאיש אחד התגייסה למשימה. ושיא ההיבריס היה יום או יומיים לפני הבחירות, שישבו החברים באולפן וקבעו חד משמעית שסדר היום השולט, זה שהם קבעו, היה המדיני-ביטחוני. זאת אפילו בלי לציין את ההסתרה והטריוויאליזציה שנעשתה לעמיר פרץ ולאג'נדה שלו, או את ההתנכלות הזולה, שהגיעה לשיאה בכתבה המפורסמת בערוץ 2, לבנימין נתניהו.
 
נוסף על זה עניין הסקרים. התקשורת כמובן ניסתה להפיל את כל העניין על ראשם של הסוקרים, אבל זו שטות כמובן. הסוקרים הם טכנוקרטים, אנשי מקצוע. לא מעניין אותם אם הסקרים שלהם משקפים דעת קהל או מעצבים אותה. הדבר היחיד שמעניין אותם הוא שהסקר יהיה נכון. אחרת, הם נפגעים בכיס. הם הרי לא מרוויחים את לחמם מסקרי הבחירות, ומי יזמין סקר מפאשלונרים?
מי שפרסם את הסקרים זו התקשורת, ובצורה לא מקצועית בעליל (כפי שאמר, למשל, המומחה קנת גולדסטין, שטען כי הציבור בישראל מקבל דיווחים על סקרים מהם מושמטים לעיתים קרובות עובדות בסיסיות ועוד כהנה וכהנה טענות, עליהן ניתן לקרוא בכתבה הזאת מ-ynet). ומי שעסק בסקרים האלו בלי הרף, כמו הספקולנטים הכי ירודים שיש, זו התקשורת.
 
והקהל שם עליהם קצוץ. הקהל הצביע לפי אג'נדה כלכלית-חברתית, והתעלם לחלוטין מהאג'נדה המדינית-ביטחונית. ומדוע אני אומרת את זה? תסתכלו על התוצאות. אם זה היה אכן משאל עם על תוכנית ההתנתקות הגדולה והחד צדדית של אולמרט, והציבור היה תומך בה, אז אולמרט היה אכן מקבל את ה-45 מנדטים שנתנו לו הסקרים פעם. אולמרט קיבל 28 מנדטים. אף אחת משותפותיו העתידיות הרצויות לא תומכת בנסיגה בלי הסכם או לפחות משא ומתן – לא העבודה ולא ש"ס. ואם הציבור אכן מתנגד כל כך לתוכנית הזאת, כפי שהראו סקרים בעניין, אז הוא לא היה נותן לאולמרט מנדט אחד ומחזק את ביבי מאוד. אף אחד משני התסריטים האלו לא קרה.
 
וחוץ מהעניין הקטן הזה, שימו לב מה קרה. עמיר פרץ שמר על כוחה של העבודה, לראשונה מזה זמן רב, ובמובן היחסי ניתן לומר שהוא התחזק משמעותית ברמה של קביעת סדר יום בפועל, ולא רק בקמפיין. בבחירות שעברו העבודה קיבלה 19 מנדטים, לעומת 38 של הליכוד של אריק שרון. עכשיו יש להם 20 מול 28 של אולמרט. ש"ס, שכל הקמפיין שלה עסק בנושאים כלכליים-חברתיים, היא השלישית בגודלה. ליברמן, ששם על דגלו דאגה לעולים ולעניין החברתי ה"קטן" הזה של הביטחון האישי והמלחמה בפשע, התחזק משמעותית.
 
פתאום צצה לה יש מאין מפלגת גמלאים, שהיו בין הנפגעים הגדולים של התוכנית הכלכלית האכזרית של ביבי. לגמלאים, אם שמתם לב, לא היה מצע מדיני-ביטחוני, וגם בלעדיו ובלי שאף אחד כמעט ידע מי זה רפי איתן, ואף אחד עדיין לא יודע מי נמצא אחריו ברשימה, הם קיבלו 7 מ
נדטים, ולא רק מקשישים. (רגע, שנייה, דיווח מהשטח – כרגע שמעתי שהם תומכים במפת הדרכים. היפ היפ הוריי).
 
***

ביבי, שנזכר רק בימים האחרונים לפנות לציבור ולומר – אבל לא היתה לי ברירה, הצלתי את המדינה וכו', גילה שאף אחד לא מאמין לו יותר. הציבור לא התרשם משום איום ושום ניסיון הפחדה דמוגרפית או אנטי-חרדית, והמפלגות האנטי-ערביות מצד אחד והאנטי-חרדיות מצד שני לא עברו את אחוז החסימה, למרות סקרי הגזענות המבהילים שהתפרסמו בתקשורת.
 
בקיצור, האג'נדה שקבעה את הבחירות היתה כלכלית-חברתית. עמיר פרץ עבר את המשוכה הראשונה, על אפה ועל חמתה של התקשורת. עכשיו רק נותר לו לרכוש את אמונו של הציבור במעשים, וכולי תקווה שהוא אכן יעשה זאת. בכל מקרה, קמתי אתמול בבוקר עם קצת יותר אמון בציבור הישראלי ובשיקול הדעת שלו. האידיאולוגיה כנראה עוד לא מתה, למרות ששטרית ניסה להכריז על מותה. החמלה כנראה טרם פסה מן העולם, וגם לא האנושיות, אם כי מידת קיומן עדיין קטנה מדי. אבל יש תקווה. וזה הכי חשוב. 
 
עכשיו רק צריך להחזיר את האמון ביכולתו של הפרט הבודד לשנות את מצבו לאותם 37% מיואשים, חסרי תקווה ואמונה, שלא טרחו בכלל להגיע לקלפי.
 
ולגבי התקשורת – הם כמובן לא "יתאבדו על יאכטה", אלא ימצאו אין ספור תירוצים, ויתכן שאף לא יקלטו בכלל את המכה שספג ההיבריס שלהם. סביר להניח שניקוז השתן מהראש יימשך זמן מה, אם בכלל. אבל הציבור הראה להם מאיפה – כפי שאומר שוקי – מלשלש הדיונון. בינתיים, זה נראה לי לגמרי בסדר שהחברים שם במערכות החדשות ימשיכו להוות אינפוטיינמנט מסחרי, ושום דבר חוץ מזה. העם הרבה פחות טיפש ממה שהם חושבים.
 
**
 
נ.ב. היום בבוקר כבר נחשף השקר הראשון של אולמרט. ב-ynet לפחות טענו שאולמרט לא יסכים לוותר על האוצר, ומוכן לתת לפרץ את הביטחון. אם כל מה שחשוב לאולמרט זה הנסיגה החד צדדית, העניין המדיני-ביטחוני, והעניין הכלכלי-חברתי נמצא בעיניו בשוליים, אז מה פתאום הוא לא מוכן לוותר על האוצר? מה פתאום הוא מוכן למסור את הביטחון, מכל התיקים שבעולם? איך בדיוק הוא יבצע את ההתכרבלות שלו עם שר ביטחון שאומר קבל עם ועדה שקודם כל צריך למצות את כל אפשרויות המשא ומתן, ורק אז לשקול צעדים חד צדדים, ובטח שלא בסדר גודל הזה?

תחזית הרייטינג שלי למידרוג שידורי הבחירות הערב:
ערוץ 1: 17 אחוז
ערוץ 2: 20 אחוז
ערוץ 10: 16 אחוז
אם התחזית נכונה הרי שמדובר במהפך, אבל גם במקרה הזה הייתי ממתין לתוצאות האמת. אחוז לפה ואחוז לשם יכולים לעשות את זה הרבה יותר מעניין.

התרומה הצנועה שלי לאיזון התקשורת.