האם שרה נתניהו הפכה שעיר לעזאזל של בעלה?

האם זה רק מקרה ששרה נתניהו שנואה בהרבה מבעלה? האם ייתכן ששרה, כמו רבים מאלו שמקיפים אותו, בעצם משמשת את ראש הממשלה בנימין נתניהו כשעיר לעזאזל שחוטף את האש על התנהלותו הבעייתית? זו לא יהיה המקרה הראשון.

1
סיפור אמיתי:
לפני שנים לא מעטות עבדתי בחברה שנוהלה על-ידי זוג, בעל ואשה (לצורך הסיפור נקרא להם בני ושרה’לה). הם היו זוג מוזר ביותר – קצרה היריעה מכדי להסביר ולפרט – אבל מעל לכל היו בוסים גרועים.

אפשר לומר שבמקום העבודה הזה נעשיתי לראשונה מודע מאד לנושא זכויות עובדים, וזה בעיקר משום שהיה מדובר במעסיקים נצלניים מהסוג שרק מחפש כל היום כיצד הוא יכול לקבל יותר ולשלם פחות.

מלבד רמיסה זוחלת של הזכויות החוקיות של עובדיהם, ב”שיטת מצליח”, הצליחו שרה’לה ובני לנצל אותם למרר את חייהם במגוון דרכים יצירתיות נוספות. החל מ”טעויות” בתלוש המשכורת, דרך דחייה אינסופית של פגישות בנושא תוספות שכר, התערבות מציקה בעבודה היומיומית, פגיעה בסמכות ובעצמאות של בעלי תפקידים, ואלף שיטות מניפולטיביות, נוטפות חביבות מעושה (כי “כולנו משפחה”), לעודד את העובדים להשתמש במשאבים שלהם ולהוציא את כספם או לבצע עבודה עליה לא משלמים להם. בקיצור: חרא של אנשים. קרא עוד »

גזירה נבזית בחוק ההסדרים: קיצוב ניתוחים

זקוקים לניתוח פשוט שיחסוך מכם סבל רב? מוכנים לשלם כל סכום בשביל להבטיח שההורים יקבלו טיפול טוב? חסכתם כל החיים כדי להזדקן בכבוד כשאתם יכולים לשלם על הבריאות שלכם? משלמים ביטוח משלים כבר שנים כדי לבחור מי יטפל בכם? ובכן, כל זה לא מעניין את חברינו נתניהו ולפיד ואת עדת יועצי האחיתופל שלהם.

את קוראי הבלוג הזה, ומספר גדל והולך של ישראלים כפי הנראה, לא ממש צריך לשכנע שמשהו מסריח במערכת הבריאות. כמו בתחומים אחרים, אנחנו מגלים שאנחנו משלמים יותר ומקבלים פחות – כשבמקרה הספציפי הזה מדובר, בין השאר, לא רק על פחות איכות חיים אלא גם על פחות סיכויים לשרוד אם חלילה אושפזתם (7-10% מכם תדבקו בבית החולים במחלה זיהומית כלשהי, בחצי מהמקרים זה יהיה זיהום מסכן חיים. ע”ע דו”ח מבקר המדינה 2013).

איכות שירותי הבריאות שמקבלים אנשים שונים במדינה, כולם יחד וכל אחד לחוד, היא אבן בוחן מצוינת להבנת המדיניות הכלכלית ואופי השלטון בכלל. במדינות שעברו תחת מכבש הניאו-ליבליזם כמו ישראל, אחד המאפיינים המובהקים הוא המשקל ההולך וגדל של ההוצאה הפרטית מתוך סך ההוצאה על הבריאות. מה שאומר, פרקטית, שהעשירים מקבלים רפואה טובה, העניים מתים, והשאר משלמים על ביטוח משלים וכשהם צריכים משהו בדרך-כלל הם מקבלים קדחת.

אגב, תופעה דומה מאד מתרחשת גם בתחומי החינוך, הביטחון האישי, התחבורה ובעצם בכל התחומים מהם המדינה מושכת את ידיה בהדרגה בצורה של “קיצוצים כואבים אך הכרחיים”.

מאחורי מכבסת המילים, מסתתרת מגמה שהיא תוצאה של אידיאולוגיה כלכלית ימנית – לא של איזו אמת כלכלית בלתי ניתנת להכחשה. צמצום ההוצאה הציבורית על חשבון הטבות מס מפליגות לאלפיון העליון, זו לא המצאה שלנו. גם גניבת אוצרות טבע, הפרטות חסרות אחריות, דה-רגולציה מהירה וקיצונית לצד ריבית נמוכה והתעלמות תמוהה מהווצרות של מונופולים וקרטלים.

המתכון הזה, בחלקו או בשלמותו, נכשל לא רק אצלנו אלא בכל מקום, וברוב המקרים התרופה שמציעים ה”קברניטים” היא הקצנה של המדיניות שחוללה את המחלה. כן, מה לעשות, הניאו-ליברליזם הוא לא הרבה יותר מבוסס מדעית מהומיאפתיה.

קרא עוד »

מחר (שישי): סיור בשוק לוינסקי. איתי

שישי (מחר), 12:00, פינת לוינסקי-הרצל. 60 דקות.

ביום שישי ה-5/3, שזה מחר, יתקיים סיור בשוק לוינסקי במסגרת אירועי Jane’s Walk.

הפעם אני המדריך, וזה אומר שנדבר לא רק על ההיסטוריה והפוליטיקה של שוק לוינסקי, אלא גם על האוכל (כולל טיפים לחובבי חומוס, כמו איפה לקנות גרגרים מהזן הבולגרי…). נפגש ונדבר גם עם סוחרים מהשוק ויהיו סיפורים והפתעות לא צפויות, כפי שיש בשוק.

הסיור יארך כשעה ובדרך יהיה איפה להצטייד בשתייה, אבל לא יזיק להביא כובע, מצלמה ותיאבון.

זיתים בלוינסקי
עוד כמה מילים וקצת רקע:

שוק לוינסקי נוסד לפני כ-80 שנה, במקביל לצמיחת שכונת פלורנטין, כשבלבו דוכני תבלינים ואוכל שמבטאים יותר מהכל את המיזוג התרבותי שלו – מיטב המעדנים של הטורקים והסלונקאים, בולגרים ובוכרים, צפון אפריקאים ופולנים ומאוחר יותר, אחרי הקמת המדינה, גם פרסים.

למרות שמעולם לא הוכר כשוק ולמרות בעיות התשתית הקשות מהן האזור סובל, שוק לוינסקי ממשיך לשגשג עד היום, ולקיים שילוב מפתיע של שימור והתחדשות. מבחינות רבות, שוק לוינסקי הוא תופעה ייחודית לא רק בישראל אלא גם בעולם.

בסיור ננסה לפצח את ה”נוסחא”, להבין מה מיוחד בשוק הזה ומה אפשר ללמוד ממנו. נבין את הקשר שלו לשכונת פלורנטין ולתמורות שמתרחשות בה. ננסה להבין את הבעיות והפתרונות, ונלמד איפה קונים זיתים, גבינות, טחינה וחלבה, קטניות, פיצוחים, עשבי תבלין, ממתקים, בצק פילו, נקניקים, ועוד.

האם מדינת ישראל שונאת עצמאים?

מגזר העצמאים ועסקים הקטנים משלם יותר מיסים, זכאי לפחות תנאים סוציאליים וקורבן של הרבה יותר בירוקרטיה. לפעמים נראה כאילו המדינה ממש מתאמצת למנוע יזמות, בניגוד מוחלט להצהרות של קברניטי המשק היום ובמשך השנים. חלק מהבעיה נעוץ בתדמית השגויה של העובד העצמאי.

זה מתחיל בתדמית – העצמאים נתפסים לעיתים קרובות כמצליחנים, אדונים לעצמם, אנשים מוכשרים שחיים את החיים הטובים אחרי שהשתחררו מכבלי המעסיקים, מרוויחים טוב וזמנם בידם, פטורים מדאגות וכו’.

בפוסט “יום בחייו של עצמאי” סיפקתי כבר הדגמה אנקדוטלית עד כמה הדימוי הזה תלוש מהמציאות. כלומר, נכון שלהיות עצמאי מאפשר גמישות שלא קיימת אצל שכירים.

מצד שני, לעצמאות יש מחיר – ובמדינת ישראל הוא נוטה להיות  גבוה במיוחד.

ראשית, עצמאים לא נהנים מהביטחון ומהזכויות הסוציאליות שיש לשכירים. ההכנסות שלהם לא תמיד יציבות – יכולים להיות חודשים טובים מאד וחודשים רעים מאד, ובמקרה של פציעה או אובדן ימי עבודה זכויותיהם מצומצמות ומעורפלות בהשוואה לשכירים. הם לא זכאים לימי מחלה, חופשה, הבראה, פיצויים וכו’ (זכויות ששוויין המצטבר הוא 30-40% מהשכר).

עצמאים גם נאלצים להקדיש כסף או זמן עליו איש לא משלם, כמובן, לפעילויות שהשכיר פטור מהן לגמרי – השגת לקוחות, ניהול ספרים, דיווח לרשויות המס, גבייה וכו’.

המדינה משתדלת להקשות

המדינה, מצדה, טורחת להערים על העצמאי קשיים מיוחדים, שמעוררים ספק לגבי כנות ההצהרות בדבר החשיבות של עידוד יזמות ועסקים קטנים. בראש ובראשונה: היא גובה מהעצמאי כמעט 10 אחוזים יותר ע”ח ביטוח לאומי ומס בריאות. זה מאיר באור אחר את הסיסמא החביבה על פקידי האוצר כשהם מביעים התנגדות, למשל, להגדלת שיעור המס על שכירי האלפיון העליון: שצריך ש”רוב הכנסתו של אדם תישאר בידו”.

רק כדי לסבר את האוזן, מדרגת המס המקסימלית שמוטלת ב-2013 על שכירים ועצמאים היא 50% ויחד עם 16.72% ביטוח לאומי ומס בריאות שהעצמאי משלם נשארים לו רק קצת יותר מ-35 אג’ על כל שקל נוסף שירוויח. בערך 10 אג’ פחות משכיר שמרוויח בדיוק אותו הדבר.

שקר ההוצאות המוכרות

כמובן, מי שמגיע למדרגת המס המקסימלית – מצבו טוב. הבעיה היא שגם עצמאי שמרוויח 5000 ש”ח לחודש משלם יותר משכיר מקביל. תיאורטית, ההכרה בהוצאות שונות על-ידי מס הכנסה אמורה לאפשר לו למחוק חלק מהמס הנוסף, וזה לעיתים התירוץ שמשתמשים בו כדי לנמק את שיעור המס הגבוה.

ברור שמדובר בשטויות. טכנית, גם שכיר יכול להצהיר על הוצאות שהוציא לצורך יצירת הכנסה ולקבל הכרה בהן בדיוק כמו עצמאי. העניין הוא שההכרה בהוצאות לא מכסה את ההוצאה, רק מקזזת ממנה מס.

נסביר באמצעות דוגמא: עצמאי שהוציא 1000 ש”ח ומצהיר עליהם כהוצאה מוכרת, יקבל זיכוי לפי המס השולי שלו. אם הוא עומד על 30%, אז העצמאי יוכל לשלם 300 שקלים פחות מס. מצד שני, הוא עדיין הוציא 700 שקלים שהשכיר לרוב לא נדרש להוציא ואותם לא מחזירים לו. לכן, בסופו של דבר, ההכנסה הפנויה של העצמאי בתנאים דומים תהיה בדרך-כלל קטנה יותר מזו של השכיר, אלא אם כן יש לו רואה חשבון ממולח במיוחד.

גם עסקים קטנים

אין הסבר ממש טוב מדוע שעצמאים ישלמו יותר מס משכירים ושכירים יותר מחברות. תיאורטית, ברגע שעצמאי גדל מספיק הוא יכול לרשום חברה וליהנות מההטבות המפליגות מהן נהנות החברות, בראשן מס בשיעור של 25% בלבד (אלא אם אתה תאגיד ענק שמשלם 5% ופחות).

כמובן, 25% מהשקל הראשון זה הרבה יותר (משכירים ועצמאים כאחד) עבור עסק קטן. זה הופך משתלם ברמות ההכנסה הגבוהות, בהן העסק עדיין משלם 25% ולא 50% ויותר.

לכן נטל המס על עסקים קטנים, כמו על עצמאים, הוא לעיתים קרובות גדול יותר מאשר על עסקים גדולים ומבוססים. אותם עסקים שיכולים להרשות לעצמם להעסיק מנהלי חשבונות במשרה מלאה, לבצע תכנוני מס אגרסיביים, לשלם על שירותי ביקורת פנימית ולבצע ניהול סיכונים מסודר. זה עולה הרבה פחות מאשר ממש לשלם מיסים.
קרא עוד »

תוצאות הבחירות, בלי בולשיט

יסלחו לי חבריי רואי השחורות, אבל לדעתי הכנסת ה-19 תהיה פחות גרועה מקודמתה. לא רק שחצי מחברי הכנסת הלכו הביתה, אלא שחברי הכנסת החדשים – להוציא פייגלין אחד וכמה סטרוקים – הם ברובם אנשים מתונים יותר, דמוקרטיים יותר, וחלקם אולי יתבררו אפילו כחברתיים יותר.

למי ששואל אותי בימים האחרונים מה דעתי על תוצאות הבחירות אני אומר שהן לא טובות כפי שקיווינו אבל טובות בהרבה ממה שחששנו.

קודם כל ולפני הכל: הימין איבד בבחירות הללו 6 מנדטים.

הגוש הכולל את הליכוד, ישראל ביתנו, הבית היהודי והאיחוד הלאומי, יצטמק בכנסת החדשה מ-49 מנדטים ל-43 מנדטים. ישראל ביתנו נבלעה בליכוד ויחד השתיים איבדו שליש מכוחן; הכהניסטים לא נכנסו; הבית היהודי איבדה את המומנטום וסיימה את המרוץ רק במקום הרביעי.  קרא עוד »

בניכוי המתלבטים והלא-מצביעים, לליכוד 12 מנדטים

נתוני הסקרים שאתם מכירים מתייחסים לכחצי מאוכלוסיית בעלי זכות הבחירה, שצפויים להצביע ושיודעים למי. מי שיכריע את הבחירות הם האנשים שמשתייכים לחצי השני. וכמה “מנדטים בטוחים” יש לליכוד-ביתנו? החל מ-12 ועד כמה שתיתנו להם לקבל.

סקר חדש של מאקו מצא שרק 8 אחוזים מהישראלים מאמינים לנתניהו שלא יעלה מיסים אחרי הבחירות.

מתבקש לשאול: איך ייתכן ש-92% לא מאמינים לו ועדיין הוא עומד בראש המפלגה הכי גדולה, עם לפחות 32 מנדטים?

השאלה הזו מזכירה שאלה אחרת שכולנו מכירים: איך ייתכן שאחרי מחאת 2011 ביבי נתניהו עדיין מקבל כל-כך הרבה קולות? לאן נעלמו 80 ומשהו אחוזי התמיכה במחאה?

דווקא זו שאלה שקל יחסית לענות עליה, ובמפתיע מתברר שהתשובה היא לא שהציבור מטומטם.
קרא עוד »

אלה כן אחוזי ההצבעה, טמבל

האם הגדלת שיעור ההצבעה הכולל תחזק את המרכז-שמאל? אנחנו לא באמת יכולים לדעת, אבל בניגוד למה שטוען רועי פלד – זה בהחלט אפשרי. 

כמה אנשים שאלו אותי מה דעתי על הפוסט של רועי פלד, “אלה לא אחוזי ההצבעה, טמבל” בפלוג של טל שניידר. החלטתי לכתוב פוסט תגובה קצר, שכותרתו היא פרפרזה על כותרת הפוסט של פלד, ובשם אופן לא נועדה לרמוז שמישהו כאן טמבל.

בגדול – פלד, טוען שהרעיון של ניצחון השמאל באמצעות העלאת שיעור ההצבעה הוא לא יותר ממשאלת לב. כדי להגיע למסקנה העגומה הזו הוא עשה מחקר קטן, שהניב נתונים הפוכים מאלו בהם מנופפים כמה מתומכי עידוד ההצבעה.

עידוד הצבעה, קמפיין ה-80 אחוז

בקמפיין ה-80% מציגים נתונים שמשתמע מהם לכאורה ששיעור ההצבעה בקרב השמאל והחילונים נמוך מאשר אצל הימין והדתיים. למשל: 92 אחוזי הצבעה בהתנחלות חרדית מול 58 אחוזי הצבעה בתל-אביב.

פלד בדק ומצא שדווקא בישובים בהם שיעור ההצבעה ב-2009 היה גבוה,  היה רוב שמאלני בין המצביעים. מכך הוא הסיק מסקנה שלעניות דעתי היא קצת נמהרת, ש”בסה”כ מסתבר שאנשי השמאל דווקא מצביעים מעל הממוצע.”, ומכאן ששיעור ההצבעה של השמלאנים הוא לא הבעיה ועידוד הצבעה לא יועיל.

ברור שהמסקנה של רועי לא נכונה. או אם לדייק: היא לא מסקנה שניתן להגיע אליה מהנתונים שהוא מציג, כי לא ניתן להסיק משיעור מצביעי השמאל בין אלו שהצביעו, לשיעורו בין אלו שלא הצביעו.

הסבר למי שמתעקש

[השאר יכולים לדלג]

רועי כותב:

“ב-3,712 קלפיות בהן העבודה + קדימה + מרצ זכו לשיעורי תמיכה של 40% ויותר (לעומת תמיכה כללית של 35%), שיעור ההצבעה בקלפיות אלה, היה 70%, שזה מעל לממוצע הכללי של 65%.”

מכך הוא מסיק, כאמור, שאחוזי ההצבעה בשמאל היו גבוהים יותר. בואו נציג דוגמא סותרת:

  • נשבר לי, סרטון עידוד הצבעהנניח שבישוב כלשהו גרים 100 בעלי זכות בחירה, מהם 56 שמאלנים ו-44 ימנים (נקרא להם כך לצורך הדיון בלבד). 
  • אם בישוב הזה הצביעו 65% ומהם 35% הלכו לשמאל, זה אומר 65 מצביעים, מהם  23 לשמאל ו-42 לימין.
  • אם כתוצאה מקמפיין עידוד הצבעה 70% היו מצביעים ומהם 40% היו הולכים לשמאל, אז החלוקה הייתה 28 לשמאל ו-42 לימין.
  • שימו לב שגם עם 70% הצבעה בישוב המדובר, שיעור ההצבעה של השמאלנים היה 50% ושל הימנים 95%.
  • אם שיעורי ההצבעה בתוך המחנות היו משתווים השמאל היה כמובן מנצח. 

 בדוגמא הזו אפשר גם לחשב ולראות ש-80% הצבעה בשמאל (45 קולות) יספיקו כדי לנצח 100% של מצביעי הימין (44 קולות), ושיעור ההצבעה הכולל יהיה 89% (89 מצביעים).

כמובן, לו היינו בוחרים מספרים אחרים היו מתקבלות תוצאות אחרות. מהם המספרים הנכונים? אנחנו לא יודעים, כי חסרים לנו הנתונים על 35% מבעלי זכות הבחירה שלא הצביעו (או סביר יותר: כ-30% בניכוי המתים והמהגרים).

מה היה קורה ב-2009 לו כל האנשים שלא הצביעו היו מצביעים? ייתכן שכל הקולות היו הולכים לעבודה-קדימה-מרצ והן היו מקבלות יחד 58% מקולות הבוחרים (69 מנדטים); ייתכן שהיו הולכים לכל המפלגות האחרות ולא לשלוש הנ”ל, שהיו מקבלות אז רק 23% מקולות הבוחרים (27 מנדטים). וכל  האפשרויות שבאמצע. קרא עוד »