תבוסתנות כמו שרק שמאלנים יודעים

במקום להתחרות על האלקטורט העצום (25-35 מנדטים) של ישראלים כועסים ומבולבלים, מפלגות השמאל ומצביעי השמאל עסוקים במריבות מטופשות. ולמרות זאת, אפשר להראות באריתמטיקה פשוטה שתוצאות הבחירות טרם הוכרעו.

מקום טוב להתחיל בו את הפוסט הזה היא התגובה של יובל דרור לטור “למדתי להעריך את נתניהו” של דרור פויר.

הטור של פויר, למקרה שלא קראתם (לא מאוחר מדי), מציג את נתניהו באור כמעט חיובי. פויר מעיד על עצמו שלא הפסיק להיות שמאלן ולייחל למנהיג אמיתי שיצא מהשמאל, אבל טוען שלעת עתה אין כזה באופק ולכן צריך להתרגל לביבי, ולעובדה שיש יותר גרוע אפילו ממנו.

יובל, כמו הרבה אנשים שאני מכיר, התאכזב מאד מהטור הזה ומהדעות שפויר מציג בו ותוקף אותו בחריפות – שיכולה, אמנם, להיחשב לעדינות במושגים של יובל, ועדיין. בתגובות לפוסט שלו, כבר מופרחות תיאוריות קונספירציה על פויר שכביכול מכר את נשמתו לשטן – דבר שמהיכרות איתו נשמע לי, אישית, די מגוחך.

השלולית שבתוך הבועה

אם התכוון או לא, פויר הוכיח משהו בטור שלו, והוא את הקלות שבה אפשר להסיח את תשומת הלב השמאלנית.דיון במועמדים הוא דבר חשוב, אבל הדיון הרעיוני-אידיאולוגי חשוב עוד יותר. במיוחד כשברור לנו שאף אחד מהמועמדים לראשות הממשלה הוא לא מציאה גדולה, וניצחון של המרכז/שמאל על הימין בבחירות הללו חשוב לא בגלל התקווה שאולי טמונה בו, אלא בעיקר בגלל העתיד שצפוי לנו עם המשך השלטון הנוכחי.
הדחת נתניהו לטובת ציפי לבני או שלי יחימוביץ’, תהיה כמו גירוש השלטון העותמני לטובת האימפריה הבריטית. כלומר, סביר שגם אותן נצטרך להעיף בהמשך, אבל זה לא אומר שעדיף להישאר עם הקיים. את נתניהו צריך לשלוח הביתה בדיוק כשם שצריך היה להעיף את אולמרט. בפרפרזה על האמירה הידועה של גולדה, אפשר להוסיף שאולי נצליח לסלוח לביבי על מה שעשה לנו, אבל לא על זה שגרם לנו להתגעגע לאולמרט.

בכל אופן, עיסוק בנתניהו, דעתנו על אופיו, איכויותיו כמנהיג, או השאיפה להדיחו, אינם חלק מאידיאולוגיה או דיון רעיוני. גם לא התחרות מי הכי שמאלני או למי יש את הסיכוי הכי קטן לשבת בקואליציה עם נתניהו (ע”ע הקמפיין של מרצ). חשוב לדבר על הפגמים בשלטון הקיים ועל החומר האנושי הירוד ממנו הוא מורכב, אבל כשאנשים שרב השווה ביניהם על השונה עוסקים ערב הבחירות במריבות והאשמות, זה לא רק בלתי קונסטרוקטיבי בעליל – זה מעיד על סוג של ניתוק.

אני, בשונה מהדעה שהציג פויר, חושב שנתניהו הוא אדם לא ראוי. אבל הבעיה היא לא עם נתניהו אלא עם המדיניות והאידיאולוגיה הניאו-ליברלית והמיליטריסטית שהוא מייצג. ואם כבר לתקוף אותו, אז  עדיף לא לעסוק באופיו המחורבן אלא בכשלונותיו בכל תחום ובמיוחד בנושא הביטחון שהוא הקלף העיקרי שלו.

תבוסתנות של שמאלנים עייפים

אז כן, פויר הרגיז אותי בטור שלו (שלדעתי נועד להתל בקוראים וללמד אותם לקח כלשהו. נותן לפויר ליהנות מהספק וממתין לטור הבא שלו…). אבל מרגיזה אותי לא פחות הקיצוניות השנייה – הניתוק והתבוסתנות שמאפיינים כל מיני חברים אחרים שלי, שהם באמת אנשים פי אלף יותר טובים מאחרים, אבל בימים האלה מתגלים כלוזרים.חודש לפני הבחירות, כשאף מפלגה לא מתקרבת למפלגת השלטון, הכי קל להיות ציני ולנסות לקטוע הפסדים – להשלים עם ההפסד, לדבר על הגירה, או לשכנע את עצמנו שהשד אינו נורא.
זה פתרון תבוסתני שמעיד על עייפות חומר אבל יותר מזה על חולשת דעת. להכריז על הפסד ולהרים ידיים לפני שתם הקרב? במושגים הצבאיים זהו מעשה בגידה. במושגים אזרחיים זהו מעשה טיפשות.המעשה הנכון, המכובד וגם הרציונלי, הוא להיאבק עד הרגע האחרון – גם כי יש תקדימים (שאזכיר בהמשך) לדרמות אלקטורליות גדולות יותר מזו שדרושה למהפך, וגם כי כל מנדט שהולך לשמאל או למרכז במקום לימין הוא חשוב ומשפיע.

ברור – הפוליטיקה הישראלית מקולקלת. התרבות הפוליטית חולה. כל המפלגות הקיימות (ואולי גם כל החדשות) גרועות, או לפחות רחוקות משלמות.

אבל יחימוביץ’, לבני ואפילו לפיד, אינם האויב. ישיבה של הנ”ל בקואליציה עם ביבי, ליברמן, פייגלין ומירי רגב, היא אמנם דבר מתועב בעיני רבים מאתנו, אבל בניתוח רציונלי היא עשויה להיות עדיפה מאשר קואליציית ימין קיצונית. לא יודע מה אתכם – אני מעדיף ציפי לבני ואפילו את יאיר לפיד על פייגלין או דנון בתפקיד שר.

האלקטורט שמתחת לפנס

לכל אחד מאתנו יש רק פתק אחד “נכון”, ולרבים מאתנו אין אפילו את זה. בכל אופן, חייבים לקבל שלא מדובר בשחור ולבן. יש מדרג: פתק לבן בוודאי עדיף על פתק לברוך מרזל; פתק ללפיד או לבני עדיף על פתק לליכוד-ביתנו; פתק למפלגה קיקיונית עדיף על המנעות מהצבעה (וכאשר מפלגה חדשה עוברת את אחוז החסימה היא הכי מחלישה את המפלגה הכי גדולה).

במשחק האלקטורלי יש הרבה גורמים ואפשרויות. לדוגמא: סביר להניח שישנם יותר אנשים שעשויים לנטוש את הליכוד-ביתנו לטובת יש עתיד או התנועה. מפלגת העבודה, עם המיתוג הממורכז שיצרה לה יחימוביץ’, יכולה לקחת קולות מהמרכז אך לא מהימין המתון. מרצ וחד”ש? ובכן, הסיכוי שלהן לקחת קולות מהימין הוא לא גדול.

יש אנשים שטוענים שבשביל מהפך בסגנון 1992, השמאל לא צריך להיות “פחות שמאלני” אבל מפלגת העבודה כנראה כן צריכה להיתפס כפחות שמאלנית. זו בדיוק הסיבה שקמפיין הליכוד מנסה לשכנע שמדובר בשמאל קיצוני, וזה בדיוק מה שיכול להבריח מצביעי ליכוד “מתונים” למפלגות “המרכז”. ומצד שני, וגם זה די אבסורד, ההתקפות על שלי יחימוביץ’ משמאל עשו ועושות לה רק טוב.
בכל אופן, המריבה של מפלגות השמאל על ה-2-3 מנדטים שעשויים, אולי, לעבור ביניהן, די פאתטית כשנזכרים שמרצ הייתה פעם מפלגה של 12 מנדטים וששיעור ההצבעה בשמאל יורד בעקביות מאז שנות התשעים. לשמאל האידיאולוגי בכלל ולקמפיינרים של מרצ בפרט, עדיף היה לדעתי להתמקד בחיזוק השורות, הוצאת קשישי השמאל מהבית וגם – סליחה על הצרפתית – ניסיון לפנות למאות אלפי הישראלים שהפסיקו להצביע או מעולם לא התחילו.

מדוע תוצאות הבחירות טרם הוכרעו

הישראלים בכלל והשמאלנים בפרט, אוהבים לחשוב שהם מבינים גדולים בפוליטיקה אבל הזיכרון שלהם קצר והידע שלהם מועט.נכון, חודש לפני הבחירות לליכוד-ביתנו יש בסקרים 35-37 מנדטים ולמפלגת העבודה 19-20. לגוש ה”ימין-דתיים-חרדים” (יש גוש כזה?) צופים 64 מנדטים, ול”מרכז-שמאל-ערבים” 56. אם כן, אומרים חבריי הלוזרים, העניין סגור.אז תרשו לי בבקשה תזכורת קטנה מהבחירות לכנסת ה-17:
  • ב-2006, חודש לפני הבחירות, העניקו הסקרים למפלגת קדימה 52 מנדטים. עד ליום הבחירות היא איבדה 23 וקיבלה 29 מנדטים בלבד.
  • בסקרים האחרונים של 2006, שלושה ימים לפני הבחירות, קדימה קיבלה 36-38 מנדטים. כלומר 7-9 יותר ממה שהיו לה בפועל.
  • אף סקר, כידוע, לא צפה את ההצלחה המפתיעה של מפלגת הגימלאים באותן בחירות.
  • סקר שנעשה אחרי הבחירות, מצא ששליש מהמצביעים החליטו רק בקלפי למי יצביעו.
זה מקום טוב להזכיר שבפרסומי תוצאות חלק מהסקרים האחרונים, פורסם גם שיעור המשיבים שאמרו שטרם החליטו, ומדובר על 20-30%. מינה צמח התייחסה לנתון הזה באחד מהסקרים האחרונים (שהעניק 35 מנדטים לליכוד-ביתנו) והדגישה שמדובר באנשים ש”בטוח הצביעו אבל לא החליטו למי” וכי בניגוד למערכות בחירות קודמות, הפעם הם יודעים שמצביעים כאלה לא צפויים לשחזר את דפוס ההצבעה הקודם שלהם.
לפי הסקרים, הליכוד ביתנו כבר איבדה בשבועות האחרונים 5-8 מנדטים, ואם זו המגמה כאשר 25-35 מנדטים עדיין מונחים על הגדר אז תוצאות הבחירות רחוקות מהכרעה. להזכיר- די בכך ש-4 מנדטים יעברו את הקווים כדי לטרוף את הקלפים. ההיסטוריה הפוליטית של ישראל קורסת לתוך עצמה מרוב דוגמאות. גם מבנה הגושים כפי שהוצג עד היום בתקשורת, עשוי לעבור שינויים וזעזועים.
מצד אחד, כמעט בטוח שביבי ינסה לסגור משהו עם לפיד. מצד שני, עוד יותר בטוח שחיים רמון וחברו הטוב אריה דרעי יושבים בימים אלה ממש ומתכננים מחדש את המפה הפוליטית.

הניצחון והמחיר

משחק פשוט עם נתונים ידועים מראה שמערכת הבחירות עדיין לא הוכרעה. כלומר, ייתכן שהיא כבר הוכרעה, אבל אי אפשר ללמוד את זה מהנתונים שיש לנו. להפך: אפשר ללמוד שהכל עוד אפשרי, לטוב ולרע.

לומר שהפסדת לפני שהקרב נגמר זו לא רק תבוסתנות – זה ליצור נבואה שעלולה להגשים את עצמה, כי אם אין סיכוי לנצח אז בשביל מה להתאמץ. זו בדיוק הדרך בה הגענו עד הלום.

וכדאי גם להתמודד עם המשמעות של “ניצחון” – בשום תסריט, ניצחון של השמאל בישראל בבחירות 2013 לא אומר שלמרצ יהיו 30 מנדטים ולחד”ש 20. בתסריט האופטימי, מי שירכיב את הממשלה תהיה שלי יחימוביץ’ (או ציפי לבני לצורך העניין) ולמפלגות המרכז והשמאל יהיו מספיק מנדטים כדי שזו לא תהיה ממשלת ימין של ממש.
גם בתסריט הזה, קרוב לוודאי שש”ס תהיה בקואליציה, מה לעשות. מצד שני – עובדיה יוסף כבר הסכים לפשרה טריטוריאלית בעבר, והמחיר של ש”ס נמוך יותר מהמחיר של שותפויות הגז, האחים עופר והתאגידים עם הרווחים הכלואים.הרבה תנאים צריכים להתקיים כדי שיתרחש מהפך כזה:
  • המשך מגמת ההיחלשות של הליכוד-ביתנו עד הבחירות.
  • שיעור הצבעה גבוה במרכז ובשמאל ורצוי גם גידול בשיעור ההצבעה במגזר הערבי.
  • הצלחה בפנייה למתלבטים (מה שהקמפיין של מרצ לא יעשה כנראה).
  • תנועה של מצביעים לקראת הבחירות למפלגה הגדולה בגוש (משהו שלבני השיגה בהצלחה ב-2009, לצערנו. אני מנחש שיחימוביץ’ תנסה לעשות אותו הדבר הפעם).
  • עריקה שמאלה של 4 מנדטים או אחת מהמפלגות החרדיות (יהדות התורה שיתפו פעולה מצוין עם חנין, יחימוביץ’ והורביץ בחקיקה חברתית).
מה הסבירות שכל זה יקרה? ובכן, היא תהיה נמוכה יותר אם חבריי השמאלנים יעסקו בלשבת ולקטר עד יום הבחירות, או בלריב על שטויות.

סיפור אמיתי עם שלושה אנשים ששמם שיף

יש אנשים שלא זוכרים שמות. אם אתם מהאנשים האלה, הפוסט הזה לא יפתיע אתכם.

תארו לכם מצב מגוחך כזה: עבדכם הנאמן מגיע לקומה ה-18 של בניין משרדים, למשרדי זאב שיף עו”ד ומבקש לדבר עם מר יהודה שיף (ז”ל) כאשר בעצם כוונתו הייתה להגיע לקומה 23 כדי לדבר עם רו”ח ראובן שיף.

עכשיו, תחשבו שזה לא סיפור דמיוני ולא אנקדוטה חד-פעמית אלא חוויה די רגילה בסך-הכל בחייו של אדם שיש לו בעיה בלזכור שמות. מישהו שהכרתי פעם קראה לזה “אנטי-שמיות”.

התופעה של קושי לזכור שמות היא לא נדירה ולא בלתי מוכרת. היא מסווגת לעיתים קרובות כהפרעה בתקשורת או לקות למידה, כמובן – אצל מי שמאובחן. רוב האנשים שסובלים מהבעיה הזו פשוט חיים איתה.
קרא עוד »

אבל למה רק לשם?

אם גם אתם מהמוזרים האלה שאוהבים לנסוע לחופשה תמיד לאותו יעד, בוודאי תבינו את הפוסט הזה.

כל אחד והאובססיות שלו, בכל מיני תחומים וגם בבחירת יעדי חופשה בחו”ל. ההורים שלי, למשל, תמיד נוסעים ללונדון. הם נפשו שם בפעם הראשונה לפי 35 שנה – זו הייתה הפעם הראשונה שטסו לחו”ל אחרי שנים של חופשות בנתניה – ומאז בכל פעם שהם טסים לחו”ל, אפילו אם זה לא לאנגליה, איכשהו קורה שהם מגיעים ללונדון.

יש אנשים שלוקחים את זה רחוק יותר. למשל, זוג שכנים שהיו לי פעם, יקים פנסיונרים שהיו נוסעים בכל שנה לטבול את עצמותיהם במרחצאות של באדן באדן. זה נמשך לדעתי במשך כל החצי השני של המאה העשרים וקצת אחרי, ובכל שנה השיגרון היה חמור יותר והתירוץ התחזק – הם לא נסעו כדי לבלות אלא כדי להירפא.

כמובן שזו לא תופעה שמאפיינת פנסיונרים בלבד. יש לי כמה חברים שמבחינתם היעד היחיד בעולם הוא תאילנד ולפחות שני אנשים שאני מכיר שמאוהבים בפריז, וחבר שהוא פריק מוחלט של וינה ואחר שהוא חובב מושבע של ציריך. כמובן, ישנם הרבה נמאני ניו-יורק או אנשים שאוהבים לעשות את החופשה שלהם רק באיטליה, רצוי בפירנצה או ונציה. וישנם חובבי דרום אמריקה, אוסטרליה וסין וכו’. אנשים שחיים בשביל הטיול הבא.

השריטה שלי היא ברלין. ביקרתי בה בפעם הראשונה ב-2005 ומאז כשאני חושב על חופשה אני לא חושב “טיול בחו”ל” אלא “ברלין”. רק כדי לסבר את האוזן: מעולם לא הייתי גרמנופיל ולכתחילה לא נמשכתי במיוחד לגרמניה בכלל ולבירתה בפרט יותר מאשר, נגיד, לשוויצרים שעושים יודל. אדרבא – לביקור הראשון שלי בעיר הגעתי תחת מחאה, אחרי שאשת חיקי הערימה עליי כדי לגרום לי לבקר בעיר שלא עניינה אותי ולעומת זאת עוררה בי חששות רבים ותחושה לא נוחה (בכל זאת, מטען היסטורי וזה…).

אבל כמו רבים לפני ואחרי, נשביתי בקסמה של “העיר הענייה והסקסית” כפי שכינה אותה ראש העיר שלה פעם. כשחזרתי לארץ לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר חוץ מאשר איך להגיע לשם שוב. קרא עוד »

רמי אבנימלך מתנתק מפלאפון

אם שמעתם על המאבק של חברת פלאפון בעובדיה המתאגדים והתרגזתם, אז דווקא יש משהו שאתם יכולים לעשות. 

מצורף העתק ממכתבו של רמי אבנימלך, לקוח של פלאפון שהחליט לנקוט עמדה, למנכ”ל החברה.

אם אתם לקוחות של פלאפון, אולי תרצו לעשות כמותו. אם אתם לא – בטח יש מישהו שאתם מכירים שהוא לקוח של פלאפון ואפשר לשכנע אותו לתרום את חלקו.

ואיך שולחים מכתב למנכ”ל פלאפון? בפייסבוק כמובן.

ואל תהיו ספקנים – בניגוד למה שאפשר לחשוב להנהלות של חברות סלולר אכפת מאד ממה שאתם כותבים בפייסבוק. ראו למשל את הסיפור האישי שלי עם סלקום.

רמי אבנימלך מתנתק מפלאפון

כלבים לימנים, חתולים לשמאלניות

תל-אביבית שמאלנית עם חתול – האם זו גירסה מקומית של המיתוס האמריקני על הרווקה עם החתול? או שאולי יש בזה קצת יותר מזה? האם יש קשר בין מין ודעות פוליטיות לבחירה בחיות מחמד? • פוסט חתולים עם אמירה אקטואלית.

אפתח את הפוסט הזה בכמה ציטוטים בנושא ההבדלים בין כלבים לחתולים, שקוששתי מרחבי הרשת. ההדגשות הן שלי:

  • “החתול נחשבת לחייה יותר כפוית טובה מבחינת נאמנות. רוב החתולים יבואו אליכם מתי שיתאים להם, יחזרו הביתה מתי שנוח להם ויכולים ביותר קלות (מאשר כלבים) לשלוף ציפורניים ולהשתמש בהן אם הם ירגישו מאוימים…” (ד”ר אושמירסקי, וטרינר מבאר שבע, “מה עדיף לאמץ חתול או כלב?“).
  • “חתולים. הם יותר חמודים ופחות צבועים. הם חארות לכולם בניגוד לכלבים שנחמדים לבעלים שלהם ורוצים לרצוח את מי שהוא לא הבעלים שלהם”. (TheStoryTeller, מנהל בפורום BGU, אוניברסיטת באר-שבע).
  • “ישנם קווי שוני גם באופיים של חיות אלו, בהכללה, כמובן – כלבים יותר ידידותיים ונאמנים, ואילו חתולים יכולים להיות קצת סנובים. כלבים חייבים לצאת החוצה, ורצוי מספר פעמים ביום. הם גם מלוכלכים יותר, בדרך כלל. (חנן בראון, “איך לקנות כלב או חתול“, yad2).
  • “יש עניין של אופי. הכלב צריך בעלים תקיף, שיחנך אותו ויאלף אותו“. (רדרל במאמרי הקהילה בפורום חיות באינטרנט של נענע).

הויכוח בין חתולאים ומגדלי כלבים בשאלה איזו חיה עדיפה, עתיק כנראה כימי הסכסוך בין הכלבים לחתולים – סכסוך שנוצר כשהנ”ל בויתו לראשונה והחלו לחלוק שטח מחיה מצומצם. במסגרת הויכוח הזה, שני הצדדים מנסים לעמוד יחד (לרוב תוך השמצות הדדיות) על מהותה של כל אחד משתי חיות המחמד החביבות על האדם.

לפעמים, הדיון עובר מעיסוק בתכונות הייחודיות לחתול או לכלב, לתכונות המיוחדות לבני-האדם שחולקים איתם את חייהם. לא הצלחתי למצוא סטטיסטיקה מסודרת שתצביע על הקשר בין העדפה בתחום חיות המחמד לבין תכונות אופי או השקפות, או אפילו מין.

מצד שני, קל לזהות שבתרבות שאנחנו חלק ממנה – נרצה או לא – חתול נתפס כחיה “נשית” וגברים אמיתיים מחזיקים רק כלבים גדולים. החריגים, בדרך-כלל משמשים כדי להגחיך. למשל: דמות המיצי-מיצי-מיצי המכמירה של דן מרידור בגירסת החרצופים, שסימנה את חיסולו הפוליטי. קרא עוד »

10 סיבות מדוע המחאה החברתית *לא* נכשלה

קל לראות במה ועד כמה המחאה החברתית לא הצליחה לשנות את ישראל. אבל מעניין יותר, לשם שינוי, לעסוק בדברים שכן השתנו. בכל זאת, יש למחאה כמה הישגים לא מבוטלים.

1. עצירת רפורמת המס של נתניהו. מהסעיפים הבודדים בדו”ח טרכטנברג שהממשלה אישרה וביצעה. בשנת 2011 עמד מס החברות על 24 אחוז. בשנת 2012 הוא עלה ל-25 במקום לרדת ל-23 ואז ל-22 אחוז בשנת 2013.

המשמעות המיידית: עוד 6 מיליארד שהלכו לקופת המדינה במקום לכיסי האלפיון העליון. המשמעות העמוקה יותר: נעצר המתווה המסוכן של נתניהו להורדת מס החברות, שאמור היה להימשך עד להורדת מס החברות ל-18 אחוז בעוד 5 שנים. זה היה עולה לנו עוד 30 מיליארד לפחות בנוסף למה שאנחנו משלמים בין כה וכה. בנוסף, בלחץ המחאה, העלה נתניהו גם את המס על רווחי הון בניגוד גמור לאידיאולוגיה הכלכלית הימנית-קיצונית שלו.

2.  חשיפת גזל הרווחים הכלואים. הפחדנות, חוסר האחריות ו/או השחיתות של ממשלה שמעניקה במתנה 27 מיליארד שקלים לתאגידי ענק, הן באמת (כמעט) חסרות תקדים. חוק הרווחים הכלואים הוא חרפה לריבונות הישראלית שהתקפלה מול ההון והוא מצטרף לשורה של מעשים והחלטות שמבחינה מוסרית (וייתכן שגם חוקית) הן על גבול הבגידה.

אז אין שום דבר משמח להגיד על האקט, אבל יש כאן בכל זאת חידוש חיובי: שידעתם בכלל על הגזל הזה. שהעיתונות דיווחה, שזה עניין אתכם, ושבהשוואה ללפני שנה-שנתיים הרבה יותר ישראלים מבינים היום שהשלטון הקיים פועל נגד האינטרסים שלהם. שזה גם שלב חיוני בהחלפתו. אותו הדבר נכון לים המלח וקידוחי הגז, הגנים הלאומיים ומוקדי שחיתות הון-שלטון נוספים. קרא עוד »

היום שבו אדלסון הקריב את נתניהו

ההתאבדות של ישראל היום בשבועות האחרונים סביב סיקור הבחירות בארה”ב, אולי הועילה במשהו למטרותיו של אדלסון אבל חיסלה אחד מהכלים החשובים במכונת התעמולה של נתניהו.

בשבועות האחרונים אפשר לומר שמערכת הבחירות בארה”ב העסיקה אותי הרבה יותר מאשר מערכת הבחירות בישראל. במובנים רבים, אני חושב, מה שקרה שם חשוב לא פחות ממה שקורה פה ובוודאי ישפיע מאד על מה שיקרה אצלנו בארבע השנים הבאות, ובתור התחלה ב-22 לינואר.

מצד אחד, כמו רוב העולם הידוע,  ממש קיוויתי שאובמה ינצח את רומני ולכן נשמרתי לנפשי, ובדקתי את עצמי כל הזמן שאני לא מבלבל ניתוח רציונלי במשאלת לב. מצד שני, כל מי שעקב בשבועות האחרונים אחרי בלוג הבחירות המצוין של ה-New-York Times או אחרי המפה האינטראקטיבית של ה-Huffington Post, או הניתוחים הסטטיסטיים של מדעני קורנל או אחד מאלף מקורות אחרים, ידע שהתסריט הסביר ביותר הוא שאובמה ינצח ברוב גדול.

מנותקים מהמציאות, מחוברים לפרופגנדה

הפער בין הדיווח בעולם (כלומר, בכלי תקשורת שאינם מזוהים עם הרפובליקנים) לבין הדיווח בישראל, היה מדהים. ממה שדווח כאן אפשר היה להתרשם שרומני הולך לקחת בגדול. לא רק בביביתון אלא בכמעט כל כלי התקשורת, הדיווח נראה הזוי ומנותק במקרה הטוב ומוטה ומשוחד ומזלזל בקורא במקרה הרע.
קרא עוד »