לא בטוח שיש לי מה להוסיף על כל מה שנאמר ומוחזר ושודר מחדש ונשלף מהארכיונים. אני לא מבין גדול בשירה, ובמיוחד – מבלי לפגוע בכלליות – בשירתה של רביקוביץ', בה נתקלתי פה ושם, בדרך-כלל לא בכוונה.
אבל אי אפשר היה, גם במפגשים חטופים, להישאר אדיש ליכולת הפשוטה שלה לנסח. "לשים דברים אל תוך מילים", כמו שאומרים באנגלית. כאילו המילים הן עטיפות, כלי קיבול. יותר מהקול הרועד, יותר מהדברים שאמרה, נדמה לי שמה שהיה מצמרר כל-כך באשה הזו הייתה היכולת לנסח דברים כפשוטם, במדוייק, כפי שהם.
באחת הרשימות אודותיה בעיתון צוטט מנחם בן, חבר, שאמר שדיכאון תורם ליצירה עד מקום מסויים. רק עד מקום מסויים. נדמה לי שהדיכאון תורם רק את נקודת המבט – מעבר לזה הוא האוייב הגדול של היצירה.
בכתבה אחרת, צוטטה רביקוביץ' עצמה כמי שאמרה שאנשים לא מבינים איך ניתן להיות משורר חד לשון חרף דיכאון עמוק (הניסוח שלי. לא זוכר איך נאמרו הדברים במקור).
חשבתי לעצמי, איזו עוצמה צריכה להיות בשירה שבאה מתוך מקום עמוק כל-כך, ומצליחה לצאת החוצה. שרביקוביץ', כמו אורפאוס, הגיעה עם שירתה עד השאול, ואיזה פלא יש בזה שהצליחה להגיע גם אלינו.
-
עמודים
-
תגובות אחרונות
-
פוסטים אחרונים
