המחאה צריכה פסיכיאטר

גם בתור מישהו שאין לו יומרות להיות מופת לבריאות נפש, קשה לי שלא לשים לב כשאני נתקל באנשים שלא הייתה מזיקה להם "שיחה עם איש מקצוע". פגשתי כמה כאלה במהלך השנה האחרונה בפעילויות מחאה. למעשה, לפעמים אני חושב שגם ההתנהגות המשותפת של כולנו כקבוצה, מזכירה הפרעות מספרי הפסיכולוגיה.

תנועת המחאה הישראלית מורכבת, קודם כל ולפני הכל, מהמון אנשים מצוינים שהלב שלהם – לכל הפחות – נמצא במקום הנכון. ברור שאף אחד לא מושלם; כל אחד והשריטה שלו, כל אחד והחבילה שלו. אבל מותר לצאת מתוך הנחה שפעילי המחאה, כאנשים שעסוקים פחות בהדחקת המציאות ויותר בניסיון לשנות אותה, הם ברובם אנשים שפויים ורציונליים באופן יחסי.

רובם – אך לא כולם. מטבע הדברים, תנועות מחאה מושכות אליהן גם כל מיני אנשים מסוגים אחרים. משת"פים ופרובוקטורים, אינטרסנטים ואופורטוניסטים, אנשים שזקוקים לתשומת לב או סתם מחפשים זיונים, כל מיני וירדוז וכן – גם פסיכים מוחלטים.

כמה אנשים שנתקלתי בהם בהפגנות ופעילויות מחאה שונות, יכלו לדעתי לשמש מושא למחקרים פסיכולוגיים מרתקים. אני לא איש מקצוע, אבל במצבים בהם ראיתי אנשים נלחמים על מיקרופון או מתפרצים בכוח לתוך הפריים, חשבתי לעצמי שללא ספק מדובר בצורה כלשהי של אקסביציוניזם.

במקרים אחרים, כששמעתי מאנשים שונים הערכות מנוגדות בתכלית לגבי אישיותו והתנהגותו של אדם מסוים, נאלצתי להסיק שאותו אדם סובל מאישיויות מרובות ("פיצול אישיות"). נתקלתי פה ושם גם באנשים שנראה היה שסובלים מבעיות שליטה בדחפים, כמה אגו-מניאקים נרקיסיסטיים וסתם אנשים כפייתיים מאד.

המקרים הבעייתיים והמסוכנים יותר לרוב נפלטו מעצמם, אבל במסגרת הפסיכולוגיזציה של המחאה נעשו לא פעם נסיונות "להכיל" התנהגויות שאי אפשר באמת להכיל אותן. לפעמים הדבר היחיד שיכול להכיל בנאדם הוא כותונת כפייה, כדאי להכיר בזה.

ואם בשוליים אפשר למצוא כמה אנשים שבלי שוק חשמלי כנראה אין להם עתיד, אז במעגלים מסוימים אפשר לראות לעיתים קרובות יותר גילויים מעודנים למה שעשוי להיות נוירוזות והפרעות מצב רוח שבוודאי היה מועיל להן איזה טיפול משולב – פארנויה, בעיות אגו, אופוריה שעל גבול המאניה, אובססיביות מציקה ועוד כהנה וכהנה.

מה שעוד יותר מפליא, היא הדינמיקה הנוירוטית של המחאה בכללותה – לא רק של הפעילים אלא של שלושה רבעים מהישראלים, שמתחרפנים יחד (לנותרים סתם אין תפיסת מציאות תקינה). נפילת המתח שעל גבול הדכדוך, אחרי אירועים חשובים, מצליחים ומשמחים, מזכירה לפעמים דיכאון שלאחר לידה. השינויים החדים בדימוי העצמי והדילוג בין אופוריה לדיספוריה, מזכירים אפיזודות מאניה דיפרסיה. ההתעקשות להיצמד לסמלים וטקסים, נראית לפעמים כמו סוג של פטישיזם או קומפולסיה קבוצתית.

אבל הכי עצובה היא ההפרעה שגורמת למחאה לפגוע בעצמה. לתלוש שיערות, לדפוק את הראש בקיר, לירות לעצמה ברגל. אם היא הייתה בנאדם בטח כבר מזמן לא היו מטפלים בה, כי גם שירותי בריאות הנפש קורסים במדינה הזו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

השאר תגובה