תחשבו על זה.
מקור: Etsy
-
עמודים
-
תגובות אחרונות
-
פוסטים אחרונים
צוחקים על מיקרוסופט
מצאתי כאן.
פרץ, אולי חבל שלא הקשבת לספי
אולי עדיף היה לעמיר פרץ שהיה נוהג על-פי עצתו של חברי, יצחק יוספי (ספי, בשבילכם). ב-20 ליולי, שמונה ימים אחרי שהחלה מלחמת לבנון השנייה, הציע ספי במכתב גלוי לעמיר פרץ שפרסמתי כאן את הדברים הבאים:
"מייד אחרי הפשלה בגבול הצפון היה צריך לזמן את אלוף פיקוד הצפון ולהדיח אותו בין רגע. והרשימה עוד ארוכה – מפקד אגף המודיעין, מפקד חיל הים ותמיד אפשר לדרוש את ראשו של הרמטכ"ל. ידע כל גנרל וכל שרשרת הפיקוד תחתיו: מי שלא מסוגל לשמור ולנצור את חיי בנינו המשרתים בצה"ל ולהגן על תושבי המדינה אחת דינו – ללכת הביתה!".
אם אתם רוצים להבין עד כמה היה הכל צפוי, לכו ותקראו את המכתב של ספי.
רבים יגידו לכם שספי הוא מרקסיסט סהרורי, אבל בהתחשב במה שעבר על פרץ מאז קשה להניח שאם היה שומע לעצתו של ספי מצבו היה גרוע יותר.
אישית, אני חושב שהיה עליו לנהוג כפי שנהג דדו במלחמת יום-הכיפורים (כששלח את בר-לב לעזור לגורודיש, ובכך לדעת רבים הציל את המדינה). אפשר היה להרחיב את המטכ"ל באותה קבוצת גנרלים שבדיעבד מונו כדי לחקור את המחדלים, ביניהם דן שומרון ואמנון ליפקין-שחק. זה פשוט יותר לביצוע מהדחה של רמטכ"ל בזמן מלחמה, וזה היה עשוי למנוע כמה מהשטויות שנעשו.
המאבק באולמרט לשלב הבא
תיכנסו, תעבירו, תפנו, תפרסמו ותעזרו להעיף אותו כבר.
מותה של מפלגת העבודה
1
סקר שנערך אתמול בין חברי "עבודה שחורה" העלה תוצאות שונות מאלו של מכוני הסקרים שמנסים לנבות את תוצאות פריימריז 2007 במפלגת העבודה. אפשר להסיק ממנו כל מיני מסקנות. המסקנה שלי – בעצם חיזוק נוסף למסקנה שכבר הייתה קודם – הוא שמפלגת העבודה מתה. זהו. גורנישט.
2
למי שמתעצל ללחוץ על הלינק אני מסכם את עיקרי הממצאים והמסקנות של הסקר האמור:
א. לו היו מתקיימות הבחירות לראשות מפלגת העבודה בין חברי ע"ש היו התוצאות כדלקמן –
עמי אילון: 4 (20%)
עמיר פרץ: 4 (20%)
אופיר פינס: 3 (15%)
אהוד ברק: 2 (10%)
דני יתום: 0
לא יצביעו: 7 (35%)
ב. למי שלא יודע: בבחירות 2006 הצביעו כל חברי ע"ש למפלגת העבודה. בפריימריז 2007, 35% מהם אומרים שאף אחד מהמועמדים אינו ראוי.
ג. קבוצת "עבודה שחורה" מונה כיום 20 חברים, וקשה להניח שהיא מהווה מדגם מייצג של המצביעים, אך לדעתי התוצאה הזו מצביעה על מגמה.
3
כמעט וודאי שמתפקדי העבודה לא הצביעו כמונו. הגיוני גם שחברי עבודה שחורה אינם מדגם מייצג של מצביעי העבודה. אך ייתכן בהחלט שחברי ע"ש מייצגים היום את קשת הדעות בין "המצביעים החדשים" של מפלגת העבודה בבחירות 2006. סה"כ 11-12 מנדטים שהגיעו בגלל העניין החברתי והמצע החברתי.
ניכר שישנו פער גדול בין האנשים האלה לבין חלק גדול מחברי המפלגה, שפשוט חיים בבועה. מחוץ לבועה הזו, מפלגת עבודה חדלה להיות אלטרנטיבה שלטונית.
4
דעתי היא שאהוד ברק הוא לא מי שישנה את המצב הזה – אם כבר, אז לרעה. כפי שהסברתי בטקסט הזה, אני חושב שמפלגת העבודה היא בזבוז זמן, עם או בלי אהוד ברק, עמי אילון, אופיר פינס או אפילו עמיר פרץ בראשה.
בזמנו אמר פינס שהאתגר של מפלגת העבודה הוא לייצר אג'נדה. אפילו הוא, שהבין שמשהו יסודי מאד לא בסדר, לא הבין מה שכולנו מבינים: הבעיה היא לא היעדר אג'נדה אלא בגידה באג'נדה. ואני מדבר על האג'נדה החברתית כמובן.
5
ועוד קריאה מומלצת מאד: המכתב החריף של איתי אשר לאהוד ברק. "את מי אנחנו רוצים בראשנו במלחמה הבאה?" הוא שואל. "מעניין יותר את מי אנחנו רוצים בראשנו כדי למנוע את המלחמה הבאה. לא אותך, תודה".
6
אהוד ברק כמו אופיר פינס, לא מציע תקווה. הוא מציע חשיבה לקויה. הבנה מנותקת של המציאות מתוך הבועה בה חיים כל/רוב המועמדים והח"כים של המפלגה הגוססת הזו.
בכלל, שימו לב לקבוצת המתמודדים הזו: אהוד השתקן, עמי הפטפטן, פינס הרחפן ופרץ עם הכוונות הטובות והתקשורת העוינת. את מי שכחנו? אה, כן, את דני יתום – זו הבעיה שלו. מתקשים לזכור שהוא קיים. אולי בגלל היעדר כריזמה ואולי בגלל היעדר תוכן, אני לא יודע.
7
אתם לא באמת חושבים שאפשר להשוות את האנשים האלה לבן-גוריון, חיים ויצמן, יגאל אלון, פנחס ספיר, אבא אבן, גולדה מאיר או יצחק רבין נכון?
8
או שהם מטומטמים או שהם חושבים שאנחנו מטומטמים. לפני הבחירות הם אמרו בדיוק מה שיעשו. אחרי הבחירות עשו להפך. את הייתם מצביעים שוב? גם אני לא.
אבל לא בגלל זה מפלגת העבודה מתה.
היא מתה בגלל שאין בה ערכים יותר, רק עסקנות פוליטית. שזו בדיוק הסיבה מדוע יש בה ריכוז כזה של אנשים קטנים.
9
"מפלגת העבודה היא בדיוק כמו קדימה". את המשפט הזה שמעתי כבר מכמה אנשים. זוגתי הגאונה הוסיפה: "רק שקדימה לא הסתירה את היותה חסרת אידיאולוגיה. במפלגת העבודה העמידו פנים שיש להם כזו – אז במובן מסויים הם אפילו יותר גרועים".
כך ישלטו הנשים בעולם
ראשית: אלכסנדר מאן, אחד הכותבים הכי מעניינים בבלוגספירה העברית חזר לאחרונה לכתוב אחרי חופשה ארוכה. אם מאן והבלוג שלו חדשים לכם, התכוננו לחוויית קריאה קצת יותר איכותית (וארוכה) ממה שהרגילו אתכם רוב הבלוגים האחרים. לא תבזבזו רגע אם תקדישו את הזמן.
אני נדרש כאן לתחום שאלכסנדר נגע בו בפוסט האלמנט הקובע: השפעת מעמד האשה על הציוויליזציה. או באופן מעשי וספציפי יותר: מהות הקשר בין הדינמיקה של מעמד האשה, לבין הדמוגרפיה, ולבין התפתחות התרבות האנושית.
אני מזהיר מראש שאני הולך לנסח טענות של אדם אחר, בשפתי שלי, שאינה רק פחות מלומדת ואקדמית מזו של מאן אלא גם הרבה פחות "אירופאית". אני פחות תקין פוליטית, פחות דיפלומט, וייתכן בהחלט שגם פחות רגיש, ולא בטוח אפילו שהבנתי אותו נכון – אז סליחה מראש.
אי אפשר בלי גנטיקה
לשיטת מאן, האשה היא בעלת יכולת (מולדת?) שאינה מצויה בגבר, לבצע "תכנון משפחה". לבחור בבן הזוג המתאים לה ביותר להעמדת צאצאים בריאים ובעלי כושר הישרדות אופטימלי.
מכיוון שמאן הוא איש מדע ואדם רציונלי באופן כללי, אני מנחש שהוא לא מנסה לייחס לאשה איזו "מהות" מטאפיסית שונה. למרות שהוא אינו בהיר בנושא, לטעמי, אני מאמין שהבנתי נכון ושההבדל בין גברים לנשים אודותיו הוא מדבר הוא גנטי. ומצד שני – הוא יכול להיות גם "סביבתי", חברתי. כעובדה: כשהנשים מתכננות את המשפחה כל העסק עובד טוב יותר.
ובכן, לעשות רדוקציה של עולם הרומנטיקה, החיזור והזוגיות, לפעילות של פרומונים – זה קצת קיצוני. מצד שני, כבר נמצא בניסוי כלשהו שבשעה שנשים מבייצות הן יימשכו יותר לטיפוס ריצ'רד גיר (מבוגר, אחראי ואהבי) מאשר לטיפוס בראד פיט (כוסון מלא עזוז).
אבל כאמור, לדעתי – אני מנחש שגם לדעתו של אלכסנדר – אותן תופעות שקל לנסח אותן במונחים של גנים ואינסטינקטים, גם נוצרות כתוצאה מגורמים סביבתיים כמו חינוך וזמינות של מודלים בוגרים להזדהות וחיקוי.
במילים אחרות: אין זה משנה מדוע נשים הן "חכמות באהבה" ומדוע הגברים הם מטומטמים וחסרי רגישות. באופן מעשי, אני נוטה להסכים עם אלכסנדר ואף להרחיב את טענתו: לאשה הממוצעת יש מושגים בריאים יותר מאשר לגבר הממוצע, בכל מה שקשור למין, זוגיות, אהבה וגם תכנון משפחה.
אני מניח שטיב הבחירה גם משתנה בהתאם לאשה המדוברת ומידת ההתפתחות השכלית והרגשית שלה. לדוגמא, הדוגמנית הממוצעת עשויה להעדיף כדורגלן מהליגה הלאומית על מישהו כמוני. לעומת זאת, לאחד כמוני יש סיכוי טוב להיחטף על-ידי בחורה שיש לה גם את ה"looks" וגם את ה"brains".
מה הצד שלי בעניין? ובכן, תמיד יכולתי לסרב – אבל מנסיוני, כשאשה שהיא חכמה באמת מחליטה שהיא רוצה בך, היא תשיג אותך. זה בדיוק ההפך ממה שלימדו אותנו.
ההיבטים הפוליטיים
מעשית, טוען מאן: לנשים יש "חוש" שמאפשר להן להעריך טוב יותר "מה הן מקבלות" ולבחור בתבונה. לכן, בחברה בה מעמד האשה גבוה, הדמוגרפיה מאוזנת ויש שגשוג כלכלי; לעומת זאת, חברות בהן הנישואים נכפים על אשה, למשל, יסבלו מהתפוצצות אוכלוסין, נחשלות כלכלית וחברתית, השכלה נמוכה, בריאות לקויה וכו' (הדוגמאות הן שלי, לא של מאן, ואני מקווה שכיוונתי לדעתו ולא שיבשתי את דבריו).
מכאן, גורס מאן, יש להסיק מה צריכה להיות המדיניות הציבורית של מדינה ב"תיעול" אותו יתרון ציביליזציוני גולמי שמצוי בנשים: לתרום למעמד האשה – כן. לעודד הקמת משפחות חד-הוריות – אולי לא.
האתגר הפמיניסטי
בתגובה שהגבתי אצל אלכסנדר אמרתי שאני מסכים איתו. ובכן, לא לגמרי – בעניין האחרון, שקשור לעצם היכולת של אנשים להקים משפחה ומידת האחריות של המדינה בסיטואציה כזו, אני לא יכול להסכים איתו. לדעתי המדינה צריכה, בכל מקרה, להגיש כל סיוע שהיא יכולה.
כאן אני אולי נשמע יותר תקין פוליטית מאלכסנדר, אבל זה לא העניין. בפשטות: אני חושב שהעיסוק של המדינה במה שקורה בין רגליהם של אנשים, כשהוא כבר בלתי נמנע, עדיף שיניעו אותו אנושיות וחמלה ולא חישובים רציונליים קרים.
בכל אופן, לארבעת התזות של אלכסנדר צפויה אופוזיציה קשה מצד הפמיניסטיות – ואני מדבר על הפמיניסטיות האינטליגנטיות והבריאות בנפשן, לא על שורפות החזיות. זה משום שלמרות שלגישתו האשה היא כביכול "עליונה" על הגבר, לפחות באספקט עליו אנחנו מדברים, הרי שבסופו של דבר אם כל מה שיש לה להציע זה גנטיקה ודחפים שנטעה בה הסביבה, הרי שהיא מעין "אוטומט". מה עם הרצון החופשי? מה עם ההתפתחות האישית?
רק כדי להכניס דברים לקונטקסט – לשיטתה של סימון דה-בובואר "אשה לא נולדים, אשה נעשים". זוהי גישה שמקורה בתפיסת עולם בסיסית שבה האדם – או בהקשר הפמיניסטי, האשה – אדון לגורלו. זוהי תפיסת עולם הומניסטית, אקזיסטנציאליסטית, ואף מהפכנית, מכיוון שהיא מניעה אנשים לנסות לשנות את מעמדם.
לפיכך, תזה לפיה מה ש"עושה" את האשה הם הגנים והסביבה, או למעשה – שהאשה שונה מהותית מגבר באופן שאינו מתיר אינדיבידואליזם – היא אוייבתו האידיאולוגית של הפמיניזם.
התמונה השלמה
אני, בסופו של דבר, חושב כמו יהודי: הכל צפוי והרשות נתונה.
לאמונתי, האדם פועל בתוך חופש בחירה גדול למדי, אך במסגרת של מציאות נתונה. כלומר, יש דברים שאינם בתחום השגתנו, יש דברים שאיננו יכולים לשנות או לקבוע – אב
