[הומאז' קטן ל"ברלין אלכסנדרפלאץ" שאני קורא עכשיו]
אלכסנדר מאן פרסם מוקדם יותר השבוע את המאמר הזה. אני לא יודע לומר בדיוק מה מהדברים שאמרת כאן נגע בי יותר, אבל אני אנסה להעלות כמה נקודות.
***
קודם כל, למי שלא מכיר, כמה פרטים על מאן (אולי כדאי שהוא עצמו היה כותב אותם באיזה עמוד שאפשר היה להפנות אליו).
אלכסנדר מאן הוא ישראלי שחי בגרמניה. הוא אדם משכיל, אקדמאי, רחב אופקים וביקורתי. הוא דובר את השפה הגרמנית היטב, מעורה בתרבות ובשיח האירופאי העכשווי, ועוקב מקרוב אחרי עניינים שנדונים בתקשורת הגרמנית והאירופאית. מצד שני, הוא גם עוקב אחר הנעשה אצלנו, אם כי מתוך ריחוק מסויים שנובע מהמרחק הגיאוגרפי. לעומת זאת, הוא מדבר מתוך פרספקטיבה שלנו כישראלים פשוט אין. לכן, בדברים שהוא כותב, אני חש שהוא עוזר לקוראי העברית להעניק פרופורציות אחרות – אולי נכונות יותר – לכל מיני עניינים.
***
בהתייחס לרשימה הספציפית של מאן –
הוא מדבר בה על עצם הרעיון של הכתיבה בעברית (בנוסף לגרמנית ואנגלית בבלוג נוסף שיש לו). מצד אחד, הוא מודע לערך היצירתי של חוויית התלישות. מצד שני, הוא שואל – האם באמת יש לו מה לומר לישראלים? את הטקסט שלו הוא בחר ללוות בתיאורי נופים ומקומות, ברחבי גרמניה, ששהה בהם סמוך לכתיבה. אני לא אנסה להסביר את ההקשר ולתאר מדוע וכיצד עשה זאת – רק אומר שאני ממליץ מאד לקרוא את הטקסט, למרות שהוא קצת ארוך. אלכסנדר מאן כותב טקסטים ארוכים, אבל בהתחשב באיכות תוכן ובתדירות בה הוא כותב, אתם לא תרגישו שביזבזתם אפילו דקה. להפך.
***
לגופו של עניין –
ראשית, אני חושב שהכתיבה של מאן, בעברית דווקא, חשובה מאד לישראלים. זה שהוא מחובר פחות להוויה הישראלית, זו לא בעיה וזה לא העיקר. העובדה שהוא חי בלב אירופה, ויכול להעניק פרספקטיבה אחרת לקוראי העברית, היא בדיוק מה שמקנה למה שאתה כותב ייחודיות וחשיבות גדולה.
לגבי מצב התלישות עליו הוא מדבר, אני חושב שזו תחושה שאינה קשורה ונובעת אך ורק מהמציאות הפיזית, של חיים מחוץ למקום אליו אתה "שייך". אני יכול לומר מצדי, שבאותו אופן בו מאן חש תלוש משום שהוא חי בגרמניה, אני חש את תחושת התלישות הזו כשאני קורא דברים שהוא כותב על גרמניה.
לא בגלל שאני סובל מתחושת פרובינציאליות, אלא להפך.
***
מאז ביקרתי בברלין בשנה שעברה, אני חושב שהרבה דברים בתפיסת העולם שלי השתנו. בהתחלה, כשחזרתי, הבטתי בתל-אביב שאני מאד מכיר ומאד אוהב, בלב נחמץ ותחושה של צער. היא נראתה לי פתאום קטנה וכעורה כל-כך. אבל ככל שהזמן עובר, אני רואה פחות ופחות את הכיעור שלה, ומתחיל להבחין ביופי ששוכב מתחתיו. אז נכון שזה עצוב גם כך, אבל במקום שראיתי קודם עליבות אני רואה שרידים של עבר מפואר, שמבקשים לקום מן ההריסות.
בנייני הבאוהאוס, עם גינות השרכים המתפתלות ביניהם. החנויות המופרכות של מתחם לוינסקי, שמתמחות בסוג מוצרים אחד. הגבעות של יפו, והבתים העתיקים שמושלכים בסביבותיהם. שדרות רוטשילד, שנקטעו באיבן על-ידי מתחם הבימה, לפני שהספיקו להפוך לאונטר דן לינדן שנועדו להיות. ומנגד – קו האופק ההולך ונפרץ ברבי קומות, ונוף האורות הלילי המדהים שלהם מעל נתיבי איילון.
הניגודים האלה יכולים להתקיים יחד. העתיד לא חייב למחוק את העבר, והבטון, הזכוכית והמתכת לא חייבים להכחיד את הירוק. וההיסטוריה לא חייבת להתחיל מייד אחרי אחרי המקום האחרון שאותו אתה מבקש לשכוח. אדרבא – אתה מיטיב יותר להזכיר, להנציח ולכבד, כשאתה לוקח אחריות על העבר שלך במקום להיות עסוק בלהתבייש בו. אתה רשאי, ויכול, לחוש את מלוא התיעוב כלפי דברים שנעשו כביכול בשמך – אתה לא צריך בשום פנים ואופן לשנוא את עצמך בשביל זה.
***
חוויית התלישות של מאן, בדיוק כמו שאמר, היא אכן משאב יצירתי חשוב מאין כמותו. אך האם התלישות שהוא חש, אינה פשוט ביטוי עז יותר של התלישות ההיסטורית שהיהודים חשים גם בארצם? האם החיים במדינה, שממנה יצא היפה ביותר וממנה יצא המכוער ביותר, היא לא בדיוק ההתקרבות לתובנה המצמיתה ממנה רוב האנשים בדורנו מבקשים להימלט – שהטוב והרע הזה, כרוכים יחד, נובעים מתוך היסודות הכי עמוקים בציוויליזציה שלנו?
אני לא יודע לדבר על גרמניה כולה. אני יכול לומר שברלין העניקה לי משהו קרוב מאד למילה הגדולה הזו, "התגלות". מאן מעורר בי קצת מזה בכל פעם שהוא כותב, בעיקר כשהוא מזכיר את העיר הזאת.
