שוקי גלילי, הבלוג • מאז 2003

ניו-אייג', הרב גפני, ומצב האורתודוכסיה

איריס יער אדלבאום, בפוסט שכותרתו "הדוסים מתעוררים" התייחסה אמש לקשר שבין הרב גפני, ניו אייג' ומצב היהדות בימינו.

מכיוון שגם יש לי ויכוח איתה, וגם לא אהבתי כמה מהניסוחים בהם בחרה, נדמה לי שהדברים הקודמים שכתבתי היו עוקצניים מדי. איריס השיבה לי, והתפתחה בינינו התכתשות מילולית מיותרת. אבל הדיון חשוב, אז מחקתי את התגובות העצבניות של שנינו, ואני מנסה מחדש.

***

יער-אדלבאום עסקה בטקסט הזה בקשר שבין פרשת הרב המטריד גפני, לרעות החולות של הניו-אייג', ובהקשר הצר הזה הביקורת שלה במקומה. זרמי הניו אייג' השונים, הם ערוץ מצויין לשרלטנים תאבי בצע, אופורטוניסטים, שמנצלים כלכלית את האנשים התמימים שמחפשים רוחניות. אז לא מפתיע לגלות שחלקם גם מנצלים אותם מינית.

באופן אישי, המושג "ניו אייג'" מעורר בי אנטגוניזם. אני מוצא הרבה עניין בבודהיזם ובפילוסופיות מזרחיות, ברפואה אלטרנטיבית ובסגנונות חיים אלטרנטיביים, וגם ביהדות, בחסידות ובקבלה. חלק מהאנשים שקוראים לתחום העיסוק שלהם ניו אייג', עושים בכל הנ"ל קרדום לחפור בו, וזו תופעה שמעוררת בי סלידה.

בכל אופן, אני חושב שיער-אדלבאום טעתה באופן בו תקפה את הנושא, ובמהות הקשר בינו לבין היהדות הדתית בישראל. הקשר הזה, אם הבנתי נכון, עובר לדעתה דרך "האורתודוכסיה המודרנית", זרם של הציונות הדתית שמקורו בארה"ב ושאחד מנושאי הדגל שלו – אם כי אחד מהאיזוטריים שבהם לטעמי – היה הרב גפני.

מכאן, היא הסיקה אחריות מוסרית עקיפה של הציונות הדתית, והצביעה על קשר לכאורה לירידה המוסרית שמאפיינת לכאורה חלקים מסויימים שלה בשנים האחרונות.

***

איריס יער אדלבאום פתחה את הדיון בכך שהפנתה למאמר שפרסם יאיר שלג בנושא פרשת גפני ולקחיה ב"הארץ". שלג, שמזוהה עם החלק ה"לאומי" של הציונות הדתית, אכן רמז בצורה עדינה על הקשר שבין הלאומנות, המשיחיות, והנטייה לגירסאות ניו אייג'יות של היהדות.

יער אדלבאום חיזקה את הקשר הזה, המשיכה אותו מעט הלאה, ויצרה מסלול כמעט ישיר למסקנה הזו: "בעיני החידוש המרענן פה הוא ההתבוננות פנימה, אל תוך הממסד הדתי, ולא ההרגל הרפלקסיבי המשמים של הטחת כל כל המגרעות על איזה 'אחר' דמיוני, חילונים, ערבים, או השד יודע מה".

יש לי שתי בעיות עם הכיוון הזה. ראשית, השימוש שלה בטרמינולוגיה הפוסט מודרנית של "האחר", שהחיבור בינו לבין דבריו של שלג נראה לי לא במקום. מין בשאינו מינו. שנית, ההתייחסות של יער אדלבאום לשלג כמייצג של איזה ממסד – או אולי התכוונה ל"מיינסטרים" – וייחסה לו מגמה שלדעתי פשוט לא קיימת.
***

למי שלא בקיא בפרטים, כדאי לספר שהרב גפני נהג בשנים האחרונות להציג את עצמו כ"פוסט אורתודוכס". לפני ואחרי, ראו בו הרבה אורתודוכסים תמהוני במקרה הטוב וראש-כת במקרה הגרוע.

במילים אחרות: הרב גפני לא היה חלק מאיזה "ממסד דתי" – בהנחה שיש דבר כזה. מעשיו לא יכולים להיתפס כדוגמא מייצגת למשהו, משום שהוא והזרם אליו הוא שייך הם חלק מהשוליים, האיזוטריה, של היהדות האורתודוכסית. תנועת ההתיישבות או התנחלות – איך שתעדיפו לקרוא לה – גם היא איננה בדיוק המיינסטרים של היהדות האורתודוכסית בכלל, ואפילו של הציונות הדתית. היא הייתה כזו בשנות ה-70', אבל מאז קרו הרבה דברים במזרח התיכון.

וגם היינו מדברים על מתנחלים בלבד, אני חושב שרק קבוצה קטנה בתוכם היא בעלת השקפת עולם משיחית ו/או קיצונית בתחומים אחרים. יש תאים פשיסטיים ומשיחיים קשים בתוך הציבור הגדול הזה, אבל – כמו הרב גפני – הם מייצגים רק את עצמם.

אם ישנו "ממסד" או "מיינסטרים" בציונות הדתית, ואם אמנם שלג הוא חלק ממנו, אזי האנטגוניזם שלו כלפי תופעות של משיחיות, ניו אייג', וכלפי הרב גפני עצמו, כבר היה שם עוד לפני ששלג פרסם את המאמר שלו בהארץ. אין כאן הכאה על חטא, אלא ניסיון של הציונות הדתית להתגונן מפני תופעות שמסוכנות לה. דיברו על זה קודם. עכשיו הבינו שצריך לצעוק.

לכן, למרות שהביקורת של איריס יער אדלבאום היא כזו שצריכה להישמע, אני חושב שהתזה שלה שגויה.

מצד שני, אני חושב שהתנועת ההתיישבות כן צריכה להתעורר ולהכות על חטא, אבל בתחום אחר לגמרי. אני חושב שלהעמיד את הארץ במקום הראשון – אפילו לפני מצוות שבין אדם לחברו – היה טעות. הציונות הדתית הייתה צריכה להיות הראשונה לצאת להילחם עבור מטרות קדושות יותר מאדמת ארץ-ישראל: כבודתם ורווחתם של יתום ואלמנה, של עני ודל, של הקשישים ושל החולים.

31 במאי 2006 – 17:17 קטגוריות: מציאות 2.0 | תגובות (1)

מפלגת העבודה: מה הלאה?

כששכנעתי אנשים להצביע למפלגת העבודה, רבים מהם שאלו אותי אם אני מאמין לבטחותיו של עמיר פרץ. עניתי להם, שיותר משאני חושש מכך שלא יקיים מה שהוא מבטיח, אני חושש מביבי ואולמרט ומה יקרה אם הם יקיימו את מה שהם מבטיחים לנו.

מפלגת העבודה, כאלטרנטיבה שלטונית ריאלית יחידה למפלגת קדימה, הייתה אפשרות ההצבעה הרצינית היחידה בבחירות האלה. והעובדה שהיא לא ניצחה את הבחירות, רק מעלה את חשיבותם של הבוחרים החדשים שלה – 60 אחוזים מהקולות שקיבלה, 11 מנדטים מתוך ה-19.

לו מפלגת העבודה הייתה מקבלת 29 מנדטים וקדימה רק 19, אז ברוורמן היה שר האוצר ומתן וילנאי אולי היה שותק קצת לשם שינוי (להזכיר, הוא טרח לפתוח פה גדול כבר לפני הבחירות, כמו סכינאי אמיתי). אם העבודה הייתה מנצחת, היא לא רק הייתה מחוייבת יותר לבוחר – היא גם הייתה יכולה לקיים. למרבה הצער, זה לא קרה.

אסטרטגיה מנצחת, טקטיקה נפסדת

להזכיר, אנחנו ב-100 ימי החסד של הממשלה, ושל מפלגת העבודה בתוכה. שלושה חודשים ושבוע (יסתיימו ב-13 לאוגוסט) הם זמן סביר להתעשת, להתיישר, להתאושש מההלם ולהתחיל לפעול נכון. שליש מהזמן הזה עבר, ובינתיים זה לא קרה, אבל זה לא צריך לייאש אתכם.

עמיר פרץ, שכבר הוכיח שהוא אסטרטג מובחר, העתיק כנראה את תוכניות המהפך שלו מ-2006 ל-2010 – או אולי קודם, כי איש לא מאמין שהממשלה הזו תאריך ימים. בתור שר ביטחון בהווה, ומועמד ריאלי לתפקיד ראש-הממשלה בעתיד, הוא משתדל להפגין ממלכתיות ולא לנסר את הענף עליו הוא יושב, ולכן לא תומך בקיצוץ בתקציבי הביטחון.

זה מובן, וזה אולי גם נכון אסטרטגית, אבל זה לא יעבוד. זה גם לא מה שהמדינה צריכה היום. המלחמה האמיתית של עמיר פרץ היא לא במישור האסטרטגי אלא ברמה הטקטית. על הפריימריז הבאים, ועל דימויו בעיני ציבור הבוחרים שהביא איתו לעבודה. ואם האסטרטגיה שלו טובה, אז אני נאלץ לומר שהטקטיקה מפוקפקת.

נכון, שמלכתחילה הוא לא תכנן לנצח את פרס בפריימריז, ולא היה ערוך כדי לחולל מהפך חברתי בבחירות האלה. נכון, שהצלחותיו הן לא בגלל שהוא אידיאולוג אלא בגלל שהוא יודע להיות פרגמטי. אבל לפגוע ברווחה משיקולים פרגמטיים זה לא פרץ – זה ביבי.
רק כדי לסבר את האוזן – מבחינתי, כל האופורטוניסטים של מערכת הבחירות הזו במפלגת העבודה, צריכים ללכת הביתה. להכשיל את המפלגה בבחירות כי לא הובטח לך תפקיד, או לסחוט בדיעבד תפקיד על חשבון ההבטחות לבוחר, זו התנהגות פוליטית שאני לא מוכן לקבל ממישהו שהצבעתי בשבילו.

ואין כאן בכלל שאלה של אכזבו-או-לא-אכזבו. השאלה היא האם במפלגת העבודה רוצים את 11 המנדטים האלה איתם או נגדם – על זה הם ילכו לבחירות הבאות, אם זה יהיה בעוד שנה, שנתיים או ארבע שנים. הם יכולים להתעסק כמה שהם רוצים בפריימריז, אבל הם לא יוכלו לברוח מהדין וחשבון שיצטרכו לתת כשיגיעו לקלפי.

איפה הצלחנו

כשהח"כים יחימוביץ', מרציאנו, חילו או ברוורמן, אומרים דברים שמביכים את עמיר פרץ, זה לא כישלון אלא הצלחה גדולה. זה אחד התפקידים שלהם. גם לא משנה אם הם עושים את זה מתוך שיקולים פוליטיים או ענייניים, כי במקרים המדוברים הם מייצגים את הבוחר.

ההישגים של מפלגת העבודה במו"מ הקואליציוני היו חשובים, אבל הם רחוקים מלהספיק. הח"כים האלה, שאין להם זכות קיום בלי הפעולה החברתית, הם החישוק על החישוק – זה שמבטיח שהישיבה המשותפת של פרץ עם אולמרט לא תהפוך את פרץ לאולמרט. אבל לפעילות הזו צריך להצטרף לחץ ציבורי – לא רק מצד התקשורת אלא גם מצדנו.

המצביעים החדשים של מפלגת העבודה תרמו לה 60 אחוזים מהקולות שלה. חלק מהם מכירים בעלי תפקידים במפלגה, התפקדו לה בעצמם או מכירים אנשים שהתפקדו או יתפקדו. זה זמנם של אותם אנשים להכתיב למפלגה את דרכי הפעולה שלה. לא לבקש, להתחנן, להתלונן ולומר שפייר-אנחנו-הו-כה-מאוכזבים. כי כדברי סר המפרי, מ"כן אדוני השר": הדרך הטובה ביותר לתקוע סכין בגב של מישהו, היא לעמוד מאחוריו.

אנחנו, האנשים שעמדו מאחורי מפלגת העבודה בבחירות האלה, יכולים להועיל או להזיק לה הרבה בעתיד. אין לנו סנטימנטים למפלגה – רק לרעיונות.

הכוח המקוון

בבחירות 2006 תמכו במפלגת העבודה, יחד איתי, כ-50 בלוגרים. לדברים שכתבו בנושא נחשפו ברמה זו או אחרת עשרות-אלפי אנשים, כמה מנדטים (למעשה, אליי לבד הגיע במהלך הבחירות לפחות מנדט אחד של אנשים, כדי לתמוך או לקלל אותי). אם הבחירות הבאות יהיו בעוד שנתיים או שלוש, הכוח הזה יהיה משמעותי עוד הרבה יותר.

בין קוראי הבלוגים, יש אחוז גבוה מאד של עיתונאים. נדמה לי שיהיה מדוייק לומר שאין כמעט עיתונאים צעירים שלא קוראים בלוגים, ולחלק מהם גם יש בלוגים משל עצמם.

היו כמה אנשים שהתמיכה של הבלוגרים במפלגת העבודה הזכירה להם את התמיכה של התקשורת בקדימה בבחירות האלה, או בברק בבחירות 99'. אני חושב שהזו ראייה שגויה של התופעה, אבל לא נתעמק בה הפעם. אולי בפעם אחרת.

מה שחשוב להבין, הוא שלא בחרנו במפלגת העבודה כי זו מפלגת העבודה, אלא בגלל המצע והאג'נדה שהציגה. וזה בכלל לא משנה שהיא לא זכתה בבחירות – לנו יש את הדעות שלנו לגבי מה שעליה לעשות. אז נכון שאי אפשר לקבל את כל מה שרוצים, אבל אפשר בהחלט להשפיע, וההשפעה של הכוח המקוון על התנהגות המפלגות רק תלך ותגדל.

בין קיטור לשינוי

הדרך להשפ
יע על מה שקורה היא לעשות. יש כל מיני סוגים של עשייה, ועשייה שמטרתה ליצור סדר יום היא חלק חשוב.

כדי ליצור סדר יום, צריך לא רק להיות ביקורתי ולהביע ביקורת, אלא גם להציג מטרות ויעדים ולתבוע סוגים מסויימים של פעולות מהנבחרים שלנו. לא צריך להגיד "הצבעתי בשבילכם ואני מאוכזב". עדיף לומר "הצבעתי בשבילכם ואני מצפה שתעשו כך וכך". להתאכזב זה להחליט שאתה מפסיק להשפיע, ולא שונה בהרבה מלא להצביע בכלל. כשאתה לקוח – וזה פחות או יותר מה שאנחנו – אתה לא "מתאכזב", אתה דורש לקבל תמורה על מה ששילמת. זה מה שצריך לעשות גם במקרה הזה.

וחשוב להזכיר, כל הזמן, שהאלטרנטיבה לתמיכה היא לא נייטרליות אלא התנגדות. ש-11 המנדטים החדשים של מפלגת העבודה יכולים לפעול בעדה או נגדה, אבל לא לשבת על הגדר – לא בשביל זה הם הזיזו את התחת והלכו לקלפי.

ובתור התחלה, הנה מסר שצריך להגיד אותו בקול: צריך להיות קיצוץ בתקציב הביטחון, ועמיר פרץ הוא זה שצריך לעשות אותו. ואם כל מי שהיה מעורב לפני הבחירות וביום הבחירות יהיה מעורב גם עכשיו – זה יקרה. חכו ותראו אם לא.

30 במאי 2006 – 17:33 קטגוריות: פוליטיקה | תגובות (57)

המונדיאל: חרם צרכנים שמצליח?

תקפצו לבועז כהן, תקראו, ותחליטו בעצמכם.
חרם צרכנים הוא אחד הכלים האחרונים שנשארו לנו כדי לעצב את חיינו. כדורגל זה אולי לא הדבר הכי חשוב בעולם (למרות שמדובר במונדיאל – אתם יודעים…), אבל חרם צרכנים מוצלח, בכל תחום, הוא סיבה גדולה לחגיגה.

ולמי שמחפש עוד רעיונות:
חרם צרכנים על בזק ושות' – תמיד טוב
החרם על ערוץ 2 – בטעות המשכתי ואחלה לי עם זה
ועל חרם צרכנים ככלי דמוקרטי, קריאה למתקדמים.

30 במאי 2006 – 2:58 קטגוריות: ועוד | תגובות (13)

אנרון: למה זה כל-כך חשוב

חדשות מהעולם יכולות לפעמים להיות משמימות עד כדי נרקולפסיה. מה גם שקשה לקרוא למה שהעיתונות בישראל מספקת לנו מהעולם "חדשות". או יותר נכון – לרובה, קשה לקרוא "עיתונות".

בכל אופן, לנו בישראל הקטנה ומוקפת האוייבים יש מעט מאד מושג על מה שקורה בעולם, ומעט מאד חשק לדעת בדרך-כלל.

אבל פרשת אנרון היא מקרה מיוחד. כזה ששווה להתאמץ בשבילו, ולצלוח את אוקיינוס האינפורמציה בדרך לדיווחים ענייניים של מקורות איכותיים – שלמרבה הצער, רובם באנגלית. בינתיים, תוכלו למצוא כאן את שיר הדרור של יונית, שמביעה שמחה דקה לאיד בחן אינטלקטואלי אופייני.

אני לא מעורה בפרטים כמותה, ולא יכול להוסיף הרבה דברים חכמים על הפרשה עצמה (או בכלל, להוסיף משהו חכם על משהו שיונית מבינה בו). אבל רציתי לומר כאן את דעתי על ההשלכות של פרשת אנרון על דברים שקורים היום בעולם.

***

קודם כל, בתור התחלה: אין השלכות. אין או לפחות לא חייבות להיות, השלכות ברורות, בטווח הקצר ועל-פני השטח. אנרון, אחד ממבצרי הכלכלה האמריקנית התמוטט. נכון. אבל זה קרה כבר. לפני חמש שנים.

אז היה המשפט ומתברר בדיעבד שהמבצר הזה עמד על כרעי תרנגולת? יופי. טוב שזה קרה, וטוב שהוא הסתיים בהרשעה, וזהו ניצחון גדול על כוחות השחור של תאוות הבצע, השחיתות והסיאוב. אבל זה לא מוסיף או גורע מהתובנה הבסיסית של מיליונים, שהגיעה כבר עם התפוצצות הפרשה, או במהלך חמש השנים האחרונות: אי אפשר לסמוך על חברות ענק. אי אפשר לסמוך על הבורסה. אי אפשר לסמוך על הממשל. אסור להאמין לאף אחד.

מיליונים ברחבי העולם, אולי עשרות מיליונים, יודעים עכשיו את האמת: התאגידים, או לפחות חלקם, הם ארגונים שבריריים שנועדו להעשיר אנשים מעטים על חשבון רבבות אנשים אחרים במקרה הטוב. אולי אנרון הייתה המקרה הגרוע ביותר, ואולי לא, מה שבטוח – זה לא היה המקרה היחיד.

כי הרי הנה, החברה השביעית בגודלה בארה"ב, שהייתה פעם חברה לגיטימית, הפכה לתרמית אחת גדולה. ואם בארז הזה נפלה שלהבת, אז מה יגיד אזובי הקיר של המשק הישראלי? אז זה יכול לקרות גם למקום העבודה שלכם, לבנק שלכם, לעירייה שלכם או למשרד ממשלתי, או – כפי שיונית טוענת, ולא מגזימה בהרבה – למדינה שלכם.

אבל בישראל, כמו בארה"ב, ישנם אלו שרואים את זה ואלו שמעדיפים לעצום עיניים. הרוב המכריע של האנשים לא רוצה שהתקשורת תספר לו על כל זה. למה? כי אנשים שאין להם חיים – וזה רובנו – רוצים מהתקשורת שלהם בידור ולא חדשות. הם לא רוצים מציאות, הם רוצים ריאליטי. הם לא רוצים להצליח – הם רוצים שהמועמד שלהם בכוכב נולד יצליח.

ה"Pursuit of happiness" האמריקני, השקר הזה שרבים כל-כך מאתנו אימצו אל לבם בפאתוס מגוחך, הוא כבר מזמן נחלת חלקם של מעטים. הרוב הדומם כבר לא רוצה כלום. רק שה-SMS יגיע בזמן.

***

ההשלכות החשובות יותר של פרשת אנרון והאופן בו נסתיימה, הן לא לטווח הקצר. יש כאן תקדים חשוב, אבל הוא לא באמת קשור לזה שהטינופת נחשפה. התקדים הוא בזה שהבירוקרטיה עשתה את העבודה – חקרה, עצרה, שפטה והצליחה להרשיע כמה נבלים. נקבע כאן תקדים היסטורי: הרעים נענשו.

וגם על זה יהיה נכון כנראה לומר – זה לא המקרה האחרון. כי יש סיבות לכך שזה קרה, והן לא קשורות לזה שיש או אין אנשים טובים במערכת המשפטי האמריקנית. צריך להיות נאיביים מאד לחשוב שמדובר רק בזה.

לדעתי, פרשת אנרון היא חלק מתהליך הרבה יותר גדול – יש אנשים שרע להם, והם רוצים לראות דם. את הדם הזה מספקת להם התקשורת, יותר ויותר, לא כשהיא מדווחת להם חדשות – אלא כשהיא מספקת להם בידור.

הרוב הדומם אולי עסוק ב-SMS-ים שלו, אבל יש מספר הולך וגדל של "שבבים" שניתזו תוך כדי חטיבת העצים שמאפיינת את התרבות הזו. ערימת השבבים, גם אצלנו, כבר גדולה מדי מכדי שאנשים יסכימו לראות בעצמם שבבים. וכשיש לך סרטן במעי הגס, או כשאתה מאבד את הפנסיה שלך יחד עם אנרון, אתה מרגיש שאין לך מה להפסיד.

27 במאי 2006 – 18:59 קטגוריות: מציאות 2.0 | תגובות (7)

בעקבות פסק הדין במשפט אנרון

יונית מוזס (בהשתלטות עויינת נוספת על הבלוג)

הסיפור של אנרון ממש מעצבן אותי. אני אמנם לא אחד מאותם אומללים שאיבד את כספו לאחר ששם אותו על מניה סולידית של החברה השביעית בגודלה בארה"ב, או את כל חסכונותיו לפנסיה ועימם בדרך כלל גם את הסיכוי למצוא עבודה חדשה. אני גם לא חשה הזדהות רבה מדי עם כל אותם הבנקים וחברות ניהול החשבונות שאיבדו ברגע (24 יום, לטענת אלו שמכנים את עצמם ה"ווטרגייט של אנרון") מוניטין של עשרות שנים או ימבה כסף.

הסיפור הזה מעצבן אותי בעיקר בגלל שהוא דוגמא כל כך יפה לכל כך הרבה שגיאות, הנחות מופרכות וסתם שקרים שמוכרים לנו כאן בשנים האחרונות כדי לדרוס אותנו כמה שיותר ולהעשיר כמה קן ליי-אים מדושני עונג כמה שיותר. כאלו שאנחנו ממשיכים לקנות, ואת האמת אנחנו פוטרים כ"תיאוריית קונספירציה" במקרה הטוב, או ביטול עצמי של "מה אני מבין, ככה זה" במקרה הפחות טוב.

ולנוכח פתיחה עצבנית זו, קל להבין את השמחה שחשתי היום כשקראתי שחבר המושבעים הרשיע את קן ליי וג'פרי סקילינג. את ליי בכל ששת סעיפי האישום וגם בהונאת בנקים (שנשפטה בנפרד בלי מושבעים), את סקילינג ב-19 מ-28 סעיפים.

[תזכורת: אנרון היתה חברת פורצ'ן 500 וכו', שקרסה בשנת 2001 לאחר שהסתבר שסמנכ"ל הכספים אנדי פסטו (שעשה עסקה וקיבל 10 שנים) רקם הונאה חשבונאית עצומה שהסתירה את העובדה שכל הרווחים היו בעצם אוויר. כל זאת, כפי שקבע היום חבר המושבעים, בחסות ובידיעת המנכ"ל ג'פרי סקילינג והמנכ"ל והמייסד קן ליי (שידוע לרבים בכינוי שטבע לו אחד ג'ורג' וו., "קני בויי"). החברה התמוטטה עם החשיפה, והמשקיעים איבדו משהו כמו 60 מיליארד דולר].

אנרון היא דוגמת הקצה, המקום שאליו "זה" יכול להגיע, העקרונות שלפיהם העולם פועל היום. חמדנות, רדיפת בצע, שחיתות וריקבון, ניצול, שקרים, שחצנות ודריסה. דריסה של כפריים בהודו, דריסה של משלמי המסים בקליפורניה, דריסת הלקוחות, דריסת העובדים, דריסת ה"טוב הכללי", "שיווי המשקל", ה"חלחול למטה", אותם דברים שהקפיטליזם מהסוג הזה אמור להוביל אליהם, לפי העקרונות שלו עצמו. אף אחד מהם אינו "עקרון טבע". אף אחד מהם אינו "עקרון שכל". העולם יכול לעבוד בקלות וטוב יותר לפי עקרונות אחרים. וקיימים כבר עורבים לבנים.

אני לא יודעת אם זה שליי וסקילינג הולכים עכשיו להרבה שנים בפנים ילמד מישהו משהו. הרשות לניירות ערך האמריקנית ניסתה להתחיל וללמוד כבר קודם, אחרי קריסת החברה ב-2001 (אח, קני בוי, באמת חשבת שתצליח למכור את ה"עיתונות שלילית ואובדן אמון משקיעים"?), אבל זה כמובן לא מספיק.

שרון ווטקינס, ה-whistle blower של אנרון, אומרת בגלוי – הבעיה נמצאת בשכר המנכ"לים, ובעיקר במרכיבי השכר שגדולים הרבה יותר מהשכר, ה"הטבות", שאינן חייבות בשקיפות. ועם זה הם מתחילים להתמודד רק היום, וגם כן, בצורה עלובה למדי. מועצות המנהלים ובעלי המניות הם חותמת גומי, שמאשרת כל דבר שההנהלה רוצה, השכר אינו צמוד לביצועים, חבילות האופציות מגדילות מוטיבציה להונאות נוסח אנרון. המגמה הזאת לא נפסקה, וכנראה גם שלא תיפסק בעתיד הקרוב.

אבל אנחנו, למה אנחנו צריכים להמשיך ולקנות את השקרים שממשיכים לשקר לנו? למה אנחנו לא יורקים בבוז על היהירות הזאת, ומחזירים את הכוח ואת הכסף לידיים שלנו, ולא משאירים אותו מתוך בחירה בידיו של ה"שוק החופשי" עלק, ולמעשה בידיהם של הקן ליי-אים, שכאן רק קוראים להם בשמות אחרים, אלו שחושבים שהכסף שלהם מקנה להם את כל הזכות לכל דבר, על חשבון כל אחד, ובדרך כלל גם צודקים, אם הם לא נופלים באיזה בור של היבריס?

להזכירכם, פועל בניין עובד הרבה יותר קשה ביום אחד ממה ששלמה נחמה עובד בשנה. עובד ממש, לא חיי כטפיל על חשבון העמלות שמקיזים עבורו לקוחות קטנים ומסכנים. הרי, חברים יקרים, הבנקים אצלנו הם סוג של אנרון, ולא רק הם. למעשה, המדינה שלנו כיום היא סוג של אנרון. אולי בלי "הדורסים", אבל בהחלט באותה רוח.

ובינתיים, מה שנשאר לי זה רק התקווה שאולי מתישהו מישהו באמת ילמד משהו, ובמישהו אני מתכוונת למסה קריטית של מישהו-אים. וכמובן, השמחה לאיד. הבני זונות הולכים לכלא, היפ היפ הוריי. (גם כאן, בסופו של יום, זו רק תקווה. בכל זאת, לסקילינג יש עוד הרבה כסף שהוא יכול להוציא על ערעורים. ליי טוען שלא נשאר לו גרוש, אבל מי מאמין לו).

סיקור מלא של הפרשה בפורבס
סיקור מלא של הפרשה ביאהו ניוז

26 במאי 2006 – 1:19 קטגוריות: מציאות 2.0 | תגובות (6)

דאגלס אדאמס, ציטוטים נבחרים

לרגל יום המגבת הבינלאומי שיחול מחר, החליטה מערכת שידורי ניסיון לתת לדברים לדבר בעד עצמם (ותודה ל-JaneLame שהזכירה לנו את התאריך החשוב).

על-פי בקשת יונית שאספה את הפנינים הנ"ל מספרי "המדריך" ("זה רק חלק"), לא הוספתי תרגומים לעברית ("Ask a glass of water").

**

(זה לז'ורנליסטים שבינינו…)

"And when the trial continued," he said in a weeping whisper, "they asked Prak a most unfortunate thing. They asked him," he paused and shivered, "to tell the Truth, the Whole Truth and Nothing but the Truth. Only, don't you see?"
He suddenly hoisted himself up on to his elbows again and shouted at them.
"They'd given him much too much of the drug!"
He collapsed again, moaning quietly. "Much too much too much too much too…"
The group gathered round his bedside glanced at each other. there were goose pimples on backs.
"What happened?" said Zaphod at last.
"Oh, he told it all right," said the man savagely, "for all I know he's still telling it now. Strange, terrible things … terrible, terrible!" he screamed.
They tried to calm him, but he struggled to his elbows again.
"Terrible things, incomprehensible things," he shouted, "things that would drive a man mad!"
He stared wildly at them.
"Or in my case," he said, "half-mad. I'm a journalist."
"You mean," said Arthur quietly, "that you are used to confronting the truth?"
"No," said the man with a puzzled frown. "I mean that I made an excuse and left early."

**

"The mere thought hadn't even begun to speculate about the merest possibility of crossing my mind".

**

"Seems a strange way to relate to somebody you've got nothing against, killing them all the time. Very curious piece of social interaction…"

**

"…that young girl….is one of the least benightedly unintelligent organic life forms it has been my profound lack of pleasure not to be able to avoid meeting".

**

He had had his immortality inadvertently thrust upon him by an unfortunate accident with an irrational particle accelerator, a liquid lunch and a pair of rubber bands. The precise details of the accident are not important because no one has ever managed to duplicate the exact circumstances under which it happened, and many people have ended up looking very silly, or dead, or both, trying.

**

Hurling Frootmig, it is said, founded up the Guide, established its fundamental principals of honesty and idealism, and went bust.
There followed many years of penury and heart searching during which he consulted friends, sat in darkened rooms in illegal states of mind, thought about this and that, fooled about with weights, and then, after a chance encounter with the holy lunching friars of Voondoon (who claimed that just as lunch was at the centre of a man's temporal day, and man's temporal day could be seen as an analogy for his spiritual life, so lunch should (A) be seen as the centre of a man's spiritual life, and (B) be held in jolly good restaurants), he refounded the Guide, laid down its fundamental principals of honesty and idealism and where you can stuff them both, and led the Guide to its first major commercial success. He also started to develop and explore the role of the editorial lunch break, which was subsequentually to play such a crucial part in the Guide's history, since it meant that most of the actual work got done by any passing stranger who happened to wander into the empty offices of an afternoon and saw something worth doing

וחידון למעריצים: מי אמר למי, ובקשר למה נאמר?

נתראה ב-35 במאי.

24 במאי 2006 – 22:32 קטגוריות: מציאות 2.0 | תגובות (3)