הספד לדאגלס אדאמס

מובא ברשות המחברת, במלאת חמש שנים למותו של אדאמס ולרגל יום המגבת הבינלאומי שיחול ביום ה' הקרוב.

***

Ask a Glass of Water

יונית מוזס
 
ביום שישי, ה- 11 במאי, הלך לעולמו הסופר הבריטי דאגלס נואל אדאמס. אדאמס נפטר מהתקף לב פתאומי, בגיל 49.
 
למי מאיתנו ששמע את השם, מוכר אדאמס בעיקר כמחבר הטרילוגיה בחמישה חלקים של "המדריך לטרמפיסט לגלקסיה", סדרת הרדיו, הספרים, האגדה.  אדמאס עשה עוד דברים בחייו, הלא ארוכים מספיק, ביניהם גם ספרי סוכנות הבילוש ההוליסטית של דירק ג'נטלי (Dirk Gentlys Holistic Detective Agency, ו-The Long Dark Teatime of the Soul, ספרים מבריקים בפני עצמם), מילונים של מילים מיותרות לחלוטין (The Meaning of Liff), וכן, גם ספר טבע אחד (Last Chance to See). בזמנו הפנוי הקים הגאון בעל האף הענק חברות מדיה דיגיטלית (The Digital Village) שפיתחו משחקים (כמו Starship Titanic), וזמן מה הסתובבה גם שמועה על תוכניות להסרטת ספרי המדריך. 

 

[עדכון 2006: בינתיים יצא הסרט, והיה זוועה. גם הניסיון של העורך של אדאמס לעשות עוד כמה גרושים מתוכני ההארד דיסק שלו (ע"ע "סלמון הספק") לא התקבל אצלי בברכה].
 
אבל בעיני, המדריך היה ועודנו עוד יצירת המופת האמיתית של האיש החריף והמצחיק הזה. המדריך, על חלקיו השונים, נכנס לחיי באחד מאותם ימים שכוחי אל של גיל ההתבגרות, ומאז הוא שם, קופץ לזיכרון (אני זוכרת אותו כמעט בעל-פה) ברגעים האזוטריים של החיים, תמיד רלוונטי, תמיד מקור השראה, תמיד מעלה חיוך (ציני ועקום משהו) על השפתיים.
 
בחנויות הספרים נוטים לסווג את סדרת ספרי המדריך תחת ז'אנר המדע הבדיוני. חובבי הז'אנר, בעיקר אלו הנוהגים לקחת אותו, את עצמם ואת החיים בכלל ברצינות תהומית, מתעצבנים כשמתייחסים לאדאמס כאל סופר מדע בדיוני. לי, באופן אישי, ונדמה לי שגם לאדאמס, יש השגות בקשר להתייחסות אל החיים ברצינות תהומית, אבל באופן עקרוני, יש מידה של אמת בכעסם. אדאמס אולי כותב על מסעות בגלקסיה, טכנולוגיות מתקדמות וחייזרים, אבל כאן מסתיים, לדעתי, כל הקשר בינו לבין המדע הבדיוני. מבחינתי, המדריך הוא קודם כל ספר פילוסופי-ביקורתי. בעיני, אדאמס לקח על עצמו בספרים אלו כמעט את אותה משימה שלקח על עצמו אותו חייזר, שהפך לבן-אלמוות בעקבות תאונה מצערת שכללה שתי גומיות, ארוחת צהרים נוזלית ומאיץ חלקיקים – להעליב את כל היקום, על כל פרטיו, אחד אחד ובסדר אלפביתי.
 
אדאמס, בגלל מגבלות הזמן והמקום, הוא לא כל כך שיטתי, אבל, in-the-end-of-the-day, המדריך הוא סאטירה חברתית חריפה, שפשוט שמה ללעג ולקלס כל מוסד חברתי מוכר, כל נורמה, וכל שקר שהחברה מוכרת לנו כדי להפוך אותנו לאיידול האמריקני הידוע, "well adjusted person".
 
מוסדות ואופני שליטה, בעלי התפקידים הנושאים בהם, אלוהים, מלחמות, האדישות האנושית, הפסיכולוגיה, אוהבי בעלי החיים (זכור לי במיוחד הקטע הבלתי נשכח בו מנהל ארתור דנט שיחה עם הפרה אותה עומדים רעיו לאכול בקרוב, במסעדה שבסוף היקום), אין פרה (אגב פרות…) קדושה אחת שהוא לא צוחק עליה בדרכו הבריטית והמטורפת. וגם המדע הבדיוני עצמו לא נשאר בחוץ – הטכנולוגיות והרעיונות המדעיים שמציע לנו אדאמס הם כל כך מטורפים ומופרכים מיסודם: מנוע האי סבירות (Improbability Drive), ה-Vortex – בו רואה מי שנכנס אליו את עצמו בפרספקטיבה מול כל היקום – שמונע על ידי חתיכת עוגה (קשה לי להיזכר אפילו במספר האנשים שרציתי לשלוח לשם במהלך השנים…), הספינה שמונעת על ידי מתמטיקת חשבונות המסעדה, מעליות שקוראות את העתיד, חורים ברצף החלל-זמן שמופיעים בדמות ספת צ'סטרפילד חמקנית, והגדול מכולם – הרובוט המופלא מרווין עם האישיות הדכאונית. ועוד לא הזכרנו בכלל את הדרכים והמניעים המוזרים שהביאו ליצירתם.
 
זהו אדאמס שלי, והוא יחסר לי מאוד.
 
ומעריציו המיותמים יכולים לקוות, שהוא רק מת לשנה, לצורכי מס.

23 במאי 2006 – 0:09 קטגוריות: מציאות 2.0 | תגובות (9)

רקוויאם ל-netמגזין

המרדף אחר החלום

החודש, אחרי כמעט שש שנים של פעילות, netמגזין החזיר את נשמתו לבורא.

בתור המייסד והעורך הראשון (2000-2004), הייתה שמורה בלבי פינה חמה למגזין הזה, ומותו בטרם עת כמובן ציער אותי. בפוסטים נוספים, אפרסם מחדש כמה טקסטים שפורסמו בו במשך השנים, ואכתוב עליו עוד דברים. בפוסט הזה, רציתי קודם כל לחלוק לו כבוד אחרון ולומר עליו כמה מילות הספד.

***

netמגזין יצא לאור לראשונה בספטמבר 2000. הצוות שעמד מאחוריו, הורכב ברובו

מאנשי PCמדיה ז"ל (1996-2000), המגזין שערכתי לפניו (ושבעתיד בטח נדבר גם עליו). PCמדיה, המגזין והחברה (שהוציאה בישראל גם את PC Magazine), זכו להצלחה נאה בימי הבועה. כל-כך נאה שהשותפים בחברה החליטה שהם רוצים להיפרד – שני הצדדים האמינו שלבד הם יעשו את זה טוב יותר, ולא יצטרכו להתחלק בהכנסות.

בשבילי, זו הייתה כמובן ההזדמנות לעשות המגזין. מגזין הטכנולוגיה האולטימטיבי, וההכי הורס ומעניין וחדשני.

האנשים הכי הטובים

וכך, ערב המיתון הקשה ביותר בתולדות ישראל, יצא netמגזין לדרך, עם קונספציה חדשה ועם צוות מדהים של אנשים מאחוריו. ביניהם העורך הראשי יהודה אלידע; איש הפרסום יצחק (ספי) יוספי; יובל שרון ושרה קטן במחלקת המנויים – כל אחד מהם, ללא ספק, איש המקצוע הטוב ביותר בתחומו בישראל.

לצדי, בתפקיד עורך-המשנה, עמד ינאי (השם המלא שמור במערכת), כותב, עיתונאי ועורך בחסד וכדור הרגעה לעת

מצוא. והיה לנו את צוות כתבי הטכנולוגיה הטוב ביותר שהיה מעולם בישראל. ביניהם: אבי וייס, רועי שלומי (ידיעות אחרונות), צחי הופמן (מעריב, נענע) עופר שמואלי (ידיעות בעבר, היום יועץ עצמאי), דן פרידמן (ynet), נח הורניק, ארז שרמר, צורי שמר (מעריב), עו"ד אייל גונן, אמיר גולן, גד מאיר.

כיבדו אותנו בהשתתפותם גם כוכבים כמו משה פרסטר, נירמו, שחר בצלאל ועמית בר-ניר (שני האחרונים, לטעמי, הכותבים המעניינים ביותר שהיו בתחום הזה בישראל, ושניהם למרבה הצער לא כותבים היום).

עם הזמן, הצטרפו אלינו כמה תותחים כבדים כמו: גילי סופר (מסע אחר, ynet, ורבים אחרים), גדי שמשון (וואלה, נענע, ידיעות, בלייזר, אגו, פיסי מגזין, NRG, דירקטוריון תפוז, וסליחה אם שכחתי), שמוליק שלח (NRG, גלובס) ומתי כוחיי (שעד היום לא מבין שהוא היה בעצם חלק מהמערכת, בתור התחקירן הראשי של מדור "מגניב ברשת").

היינו קבוצה של שחקני נשמה, עם חזון ועם אמביציה אחת: לעשות משהו טוב.

השנים הרעות

הגיליון הראשון היה איום ונורא. הבטחנו משהו שונה לגמרי, ואכן הצלחנו להוציא תחת ידינו

ערימת תכנים מפוארים מעוצבים וכרוכים יחד. אבל משהו שם לא עבד, והוא לא נראה טוב מספיק. עברו חודשים עד שהתחלתי להרגיש ממש טוב בקשר אליו – למרות שכבר בדרך לשם, המגזין החדש קבע סדרה של הישגים חסר תקדים: 1500 מנויים לפני שיצא לאור הגיליון הראשון, וכ-3000 מנויים ועוד כ-1500 עותקים נמכרים בדוכני העיתונים לקראת הגיליון החמישי.

אבל לפני שהספקנו להיכנס לאופוריה, שקעה המדינה לתוך משבר כלכלי קשה. השנים 2001-2002 היו קשות, כלכלית ופסיכולוגית. היו קיצוצים, חברים טובים עזבו, והייתה תחושה של מאבק הישרדות בלתי נגמר. בתקופה הזו יצרנו בהדרגה שיתופי פעולה תוכניים ועסקיים עם ידיעות אחרונות, ynet, גלובס, בזק בינלאומי, וגורמים אחרים. הצלחנו לשמור ראש מעל למים, ובתקופה שבה הצטמצם מספר עיתוני המחשבים בישראל מכ-20 ל-6 בלבד, השניים שלנו הצליחו להישאר בין ה-6.

בזמן הזה, הכתבים נתגלו גם כחברים. הם עשו עבודה מסורה, תמכו כשהיה צריך, והסכימו לסבול את האישיות הנוראית של העורך שלהם, שרדה בהם ביד ברזל וכמעט העמיד אותם אל הקיר על כל איחור של דקה וחצי בדדליין (ואמר להם על כל דבר "כתוב לי על זה כתבה").

ממשיכים הלאה

צלחנו את השנים הקשות ביותר של המיתון עם ראש מורם אבל בקומה שפופה. 2003

כבר הייתה שנה של תקווה שבה חזי, איש הכספים הממולח של החברה כבר חייך מדי פעם. הצטרפו אלינו כשרונות חדשים (אחת מהם, שרית הכהן, קולנוענית שהסכימה לרגל המיתון ללכלך את ידיה בטלמרקטינג היא כיום מנהלת שיווק ב-SBC). אבל אחרי שלוש שנים מתישות הייתה לנו הרבה פחות רוח במפרשים.

רכישת המגזינים על-ידי SBC בתחילת 2004 הייתה בשביל כמה מאתנו הזדמנות להמשיך למקומות אחרים בחיים. אני עוד ליוויתי את התהליך, ופרשתי רק ביוני 2004 אחרי שמצאתי מחליפה. אבל בסופו של דבר, אחרי כמעט 8 שנים בכסא העורך הרגשתי שבאמת מיציתי את העניין הזה של לצעוק על אנשים בטלפון שאם הכתבה לא אצלך תוך חצי שעה אתה מפרק אותם. ושל לעשות שביתות איטלקיות מול המשרד של המנכ"ל כשצ'קים מאחרים לכתבים. או של להיות פקידת הת"ש של כתריסר אנשים, מבית ומחוץ, שמשום מה הגיעו למסקנה שאני דמות סמכותית.

בתקופה הזו, אמרו לי אנשים מהסביבה הקרובה שאם אני אלך – המגזין ילך. אני, הייתי נחוש בטענה שאפשר לנתק אותו מהמכשירים והוא ימשיך לחיות – מה שחשוב באמת זה הכותבים. וגם טרחתי להשאיר אחריי את רויטל זילונקה, עורכת משקיענית ואיכפתית, שקפצה ראש באומץ לתוך המים העמוקים האלה (בכל זאת, מגזין שהחליף מו"ל, עיצוב, נייר, אנשי מכירות, שירות לקוחות, ועכשיו גם עורך).

בשנה האחרונה עוד הספיקה לשבת בכסא העורכת מיטל שרון, עוד בחורה חריפה, שהצליחה לעשות בקור רוח מופלא את מה שאני עשיתי פעם על כדורי הרגעה.

החלום ושברו

הסגירה של netמגזין לא הפתיעה אותי. את הניתוח המלא של הנסיבות אני משאיר

לפעם אחרת. בכל אופן, אני יכול רק להסיר את הכובע בפני מחליפותיי ובפני הכתבים, שחלקם כשרונות חדשים שהצטרפו אחרי תקופתי, ובפני טל חבר שעיצבה את המגזין בשנתיים האחרונות. הם עשו עבודה טובה, המגזין היה טוב, והייתה לו זכות קיום מבחינה תוכנית ועסקית.  

netמגזין לא היה המוצר העיתונאי / המגזיני היחיד שהלך לעולמו למרות שיכול היה לחיות חיים ארוכים וטובים. אבל הוא היה היחיד מסוגו מהרבה אספקטים:

א. למעט בשנה הראשונה, שבה היו לנו זכויות על חומרים מערכתיים של Yahoo! Internet Life, המגזין הזה הורכב מ-100% של חומרים מקוריים, של כותבים ישראלים. זה היה מגזין המחשבים המודפס היחיד בישראל שהצליח לעשות את זה, ולעשות את זה עם תוכן ברמה הכי גבוהה שאפשר. בלי להפוך למסלקה של הודעות לעיתונות ובלי לחפש פראיירים שיכתבו חינם.

ב. זה היה המגזין הראשון בתחום שלא פנה לנישה, אלא ניסה לדבר לכל מי שטכנולוגיה מעניינת אותו או משפיעה על החיים שלו – לא רק גיקים קשים, אלא גם אנשים שאוהבים לגלוש. לא רק גולשי HWzone ו-Tom's Hardware אלא גם אנשים שרצו לדעת איזה מדפסת לקנות. גם ניסיתי, לצערי בהצלחה חלקית, להגדיל את שיעור הנשים בין קוראי המגזין (עיתוני מחשבים, באופן מסורתי, נקראים בעיקר על-ידי גברים).

ג. זה היה מגזין הטכנולוגיה הראשון בישראל (או השני אם סופרים את גאדג'טס עה"ש),

 שהגדיר את עצמו ככזה שעוסק בטכנולוגיה כ"Lifestyle". לכן יצאנו את גבולות המיינסטרים, ועסקנו לא רק בברזלים ובחלונות. שילבנו חומרים סמי-טכניים עם כתבות מגזיניות וחומרים פופולריים עם סגנון אינטליגנטי של אנשים שבאמת יודעים לכתוב.

הצלחנו לעשות מגזין שאנשים קראו אותו ליד המחשב, בחדר-השרותים, במיטה או במשרד. מגזין שעזר לאנשים לקבל החלטות, לגבש דעה, להתעניין, להתעצבן, לצחוק, לשלוח מכתב שאומר "אתם ענקיים!".

לא הצלחנו לשחק אותה בגדול, להגיע למאות אלפי קוראים, לקנות את המתחרים ולהיות Wired מקומי, למרות שאני באמת מאמין שבנסיבות אחרות יכולנו לעשות את זה.

אבל netמגזין לא יהיה זיכרון כואב. כבר עכשיו הוא זיכרון מתוק. ולו בגלל עשרות-אלפי השעות שבהן הוא אפשר לי לעבוד עם אנשים נהדרים. ולכתוב לקוראים נהדרים, שפרגנו והאמינו והרגישו לפעמים ממש כמו חברים שלנו.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו גם כדי להודות לקוראים האלה, וגם כדי להודות לכל מי שלקח חלק במלאכה הסיזיפית אך מענגת של המרדף אחר החלום. כמו שאמר גדי שמשון, בכתבה האלמותית משנת 2001: נגמר? זה רק התחיל.

***

תודה מיוחדת לעוד כמה מיוחדים אנשים שלא הזכרתי פה: איילת גנדלר, גדי מונסה, יובל דרור, תמי, עודד ונדב אלידע, יקיר שילין. ואם שכחתי מישהו אז תזכירו. והכי תודה, לחברה שלי יונית מוזס, שעזבה את עבודת הקודש האקדמית כדי לתרום מדי פעם תרגומים משובחים, ביקורות ספרים מפולפלות, סיוע נפשי ועוד.

21 במאי 2006 – 12:21 קטגוריות: מציאות 2.0 | תגובות (10)

תגים , |

סחר בנשים. מעניין אתכם?

זו הייתה עוד אחת מההפגנות ההן, שיותר אנשים קוראים לקהל הרחב להתייצב ולהצטרף אליהן מאלו שבאים בסופו של דבר. אני, שהחלטתי הפעם לעשות להפך, הצטיידתי במצלמה אחת, פמיניסטית אמיתית אחת, והרבה מצברוח.

אני מניח שלפחות חלק מכם הוזמנתם להפגנה נגד הסחר בנשים, שהתקיימה היום ברחוב נווה שאנן בתל-אביב. אני מניח – או בעצם יודע – שרובכם לא הייתם שם (טכנית, יצא שצילמתי את כל האנשים שהיו שם, כך שאם מישהו יטען שהיה והוא לא, אפשר לבדוק את זה). לא הייתי מעלה את העניין הזה, אילולא יצא לי להזדמן לפני כמה שבועות להפגנת נשים שמאות הבטיחו להגיע אליה, והסתיימה מסביב לשולחן בית-קפה אחד.

מי שכן היה שם, היא קבוצה צבעונית ונמרצת למדי של צעירים, רובם פעילי תנועות נוער. היה אחוז ניכר של בני נוער דתיים, אולי מבני עקיבא – לא שאלתי – ושל דוברי אנגלית. היו גם כמה נשים פמיניסטיות למראה, ואי אלו סקרנים שניסו להבין במה מדובר ולהחליט האם ההפגנה היא נגד המדינה, נגד הממשלה או נגד הזנות. והיה גם מיצג – נערה כבולה בתוך כלוב מאולתר, והייתה חברת-כנסת, וכמה שוטרים ועיתונאי או שניים. 
 

ההתארגנות במלוא הדרה. יש מצב שהיו שם 50 אנשים. מעניין אם זהבה גלאון הייתה באה לו ידעה.


את מי מעניין סחר בנשים
מטרת המארגנים, כפי שהציגו אותה לסקרנים ששאלו, הייתה "לעורר מודעות". מטרה חשובה כשלעצמה, אבל אחרי שהייתי שם אני חייב לשאול – האם הם נלחמים את הקרב הנכון בנשק הנכון?
הבעיה עם הסחר בנשים הוא לא שהנושא מושתק. הבעיה היא שאנשים לא מספיק מתעניינים בו. גם אלו שמתעניינים, אולי מנידים בראש ומצקצקים בלשון אבל לא מגיעים. האם זה בגלל הקהל ההזוי שמגיע לעיתים קרובות להפגנות כאלו, או בגלל שאנשים התמכרו לפצעי הלחץ בישבן? העובדה היא שאנשים לא יוצאים בגלל זה מהבית.
אני לא מזלזל חלילה בערך של הפגנות – אחרת גם לא הייתי בא. אבל העובדה הפשוטה היא שהמלחמה כאן היא לא בצנזורה אלא בהדחקה. המפגינים היום לא נלחמו על זכותם של האנשים לדעת אלא ברצון שלהם לא לדעת.

די לקנות סקס, די לסחר בנשים
כשרוצים להעביר מסר, כדאי לחדד אותו. "די לקנות סקס, די לסחר בנשים" – הטקסט שהופיע על רוב השלטים האדומים בהפגנה, הוא מסר קהה ומבולבל.
יש הבדל גדול בין קניית סקס, זנות, שהיא המקצוע העתיק בעולם ובתרבויות מסויימות אפילו לא נחשבה לדבר מגונה אלא להיפך, לבין סחר בבני אדם – במקרה זה נשים שלרוב הן בנות עם או גזע אחרים – שהוא, פשוטו כמשמעו, פשע נגד האנושות.
יש אנשים שרואים בזנות פשע גרוע לא פחות – לא כולם אגב מסכימים על זהות הפושע. אני לא מביע את דעתי על הנושא (לפחות לא הפעם), אבל כשעומד על הפרק עניין חשוב יותר – שקל ליצור קונצנזוס בקשר אליו – אז למה לבלבל? את ההפגנה נגד הזנות תעשו ביום אחר.

ח"כ זהבה גלאון וחברים. "די לקנות סקס, די לסחר בנשים".

בין הסדרה, מיסוד והצלה
את זהבה גלאון אני לא מכיר. לא רק שאני לא מכיר אותה אישית, אלא שאני לא יכול לומר שעקבתי בדריכות אחרי הפעילות הפרלמנטרית שלה במשך השנים. בכל אופן, אם אני מבין נכון את הגישה שלה לנושא (התייחסות אפשר למצוא כאן) נדמה לי שלא אחטא יותר מדי לאמת אם אומר שהיא תומכת במיסוד כל זמן שלא יקראו לזה כך.
"מיסוד" הוא שווה ערך לדעתה למתן לגיטימציה. אני, אגב, נוטה להסכים איתה שיש כאן בעיה – וזו גם הסיבה שבגללה רוב הפוליטיקאים בישראל לעולם לא יתמכו במהלך כזה. אבל גלאון בעצמה אומרת שנדרשת "הסדרה" כלשהי. אני מניח שגם היא מודה לעצמה, שכמו כל תחום שהמדינה משאירה אותו בשולי החוק, גם במקרה הזה היא מאבדת מכוחה להשפיע.
נכון שאחוז עצום מבין הנשים שעוסקות בזנות, הן לא רק נשים שמנוצלות בהווה, אלא גם כאלה שעברו התעללות מינית בילדות – ולכן כנראה טרף קל יותר למי שרוצה לנצל את גופן בגיל מבוגר יותר. אבל המצב החוקי הנוכחי לא עוזר לא לאלה ולא לאחרות.

סחר בנשים: דברים שקל לשכוח
בקיצור, נושא לא פשוט. אבל מה בינו לבין סחר בנשים? על הזנות אפשר להתווכח הרבה – על הסחר בנשים אין מה להתווכח. כריכת שני הנושאים האלה יחד, איך שלא מסתכלים על זה, מזיקה לשני העניינים. יוצרת טשטוש ומעוררת תהייה, ועוזרת למי שרוצה לשכנע את עצמו ש"סחר בנשים" הוא מינוח מוגזם למשהו שבעצם איננו כל-כך גרוע.
כי גם בשביל מי שנחשף לעובדות, קל להדחיק או לשכוח. קודם כל, כי זו באמת בושה וחרפה, והעובדה שהתופעה קיימת כל-כך הרבה זמן אומרת בדיוק את איזה איבר של קובעי המדיניות היא מעניינת. זה לא שהמשטרה לא נלחמת – זה שהמשאבים שהיא מקבלת בשביל זה לא מספיקים.
לא נעים לחשוב על זה שמוכרים וקונים אנשים במדינה שלנו. יש לנו חוקים יפים, שאומרים שחטיפה ואונס הן עבירות מקטגוריה דומה לזו של רצח. לא נעים לחשוב שהחוקים שווים לעכוז, כשם שלא נעים לאנשים להודות לעצמם בזה שגם בהם המדינה הזו סוחרת – בין אם הם מתנחלים שמשמשים כקלף מיקוח, או קורבנות של פרוייקט ויסקונסין שמישהו עושה כסף על חשבון הקיצבאות שלהם, או אחד מכמה מגזרים אחרים שפוליטיקאים שונים עושים עליהם הון – פוליטי או אחר, ישירות או בעקיפין – בזה שהם תומכים בהם או מתנגדים להם.

עניינים של שכל ישר
עובר אורח, שניסה להבין מי נגד מי, סיכם "הם נאיביים". אני חושב שנוער נאיבי זה אחד הדברים הטובים האחרונים שנשארו כאן, ואם התקבל רושם שונה – אני חושב שבאמת, כל הכבוד להם.
אבל סחר בנשים הוא לא עניין שצריך לדון בו במונחים של פמיניזם רדיקלי. כמו שאמרתי קודם – זהו לא פשע נגד נשים אלא פשע נגד האנושות. הנשים הן הקורבן, במקרים רבים, משום שאנחנו חיים בחברה פטריארכלית. כזו שרבים בה חושבים שזנות של נשים היא לגיטימית ורק שכבה קטנה של אוכלוסייה מאמינה בלעשות להפך (כלומר – נשים שמקבלות שירותי מין בתשלום מגברים, והן עושות את זה בדרך-כלל בחו"ל אם להאמין למה שנכתב על הנושא בעיתונות).
אז הנשים היא קבוצת התייחסות מקופחת יותר מהגברים, אבל מצבה של אשה יהודיה מהעשירון העליון עדיין טוב בהרבה ממצבו של גבר מזרחי, ערבי או חרדי מהעשירון התחתון.
חלק גדול מהנשים שמועסקות בכפייה בזנות הן דוברות רוסית. האם זה אומר שמדובר בפשע נגד רוסים? ואם יתברר שאחוז גדול מתוכן הן בלונדיניות, האם עלינו להסיק שמדובר בעוול של כהי השיער נגד הבהירים?
המלחמה נגד הסחר בנשים היא לא (רק) עניין פמיניסטי. לכן, כמו שהגיע שכמה אנשים שאינם פמיניסטיות יזיזו את התחת כדי לעשות בשביל העניין הזה, אולי כדאי הזמן שגם הפמיניסטים/יות ידעו לבחור בטרמינולוגיה שתעזור להם לעשות את זה.

גלאון עם אחד המארגנים, ועם עובר אורח שניסה להבין מי נגד מי.

18 במאי 2006 – 20:44 קטגוריות: פוליטיקה | תגובות (22)

האפורה

17 במאי 2006 – 18:54 קטגוריות: חתולים | תגובות (3)

איך מייצרים כניסות לבלוג (1)

אם עוד לא קראתם את מה שכתבתי כאן על קידום בלוגים במנועי חיפוש ובכלל, אז תתחילו בזה. נדמה לי שיש שם כמה טיפים שימושיים (בשבילי הם עבדו). ויש עוד הרבה אחרים שבהזדמנות בטח נגיע גם אליהם (או לחלק מהם).

הפעם אני רוצה לעסוק בנושא מכיוון אחר, והוא ויסות הכניסות באמצעות שליטה בקצב הפרסום של פוסטים. אני אדגים מהסטטיסטיקות שיש לי (מי שרוצה לראות את נתונים מספריים אמיתיים, יכול למצוא אותם בלינק שבצד ימין):

א. בחודש מרץ, שבו פרסמתי פוסטים בקצב של 1-2 ליום, קיבל פוסט ממוצע X כניסות ביום-יומיים הראשונים. בסך הכל הגעתי לכ-40X כניסות לחודש לפוסטים חדשים ולכ-150X כניסות לבלוג כולו.
ב. בחודש אפריל, שבו הרגעתי קצת את הקצב (קצת פחות מפוסט אחד ליום) גדל מספר הכניסות הממוצע ל-1.5X בערך. בסך-הכל צברתי כ-30X כניסות לפוסטים חדשים וכ-100X כניסות לבלוג כולו.
ג. לכאורה, הוכחנו שעדכון אינטנסיבי עדיף. אבל מבחינת הזמן שהשקעתי בכתיבה, התמורה במונחים של כניסות הייתה גדולה יותר.

בהנחה שהמטרה העיקרית היא להגיע עם כל פוסט לכמה שיותר אנשים, יש כמה מסקנות אפשריות:
א. עדיף להחזיק שני בלוגים ולכתוב בהם לסירוגין.
ב. אפשר להנהיג שיטת רוטציה – לעבור מכתיבה אינטנסיבית יותר לאינטנסיבית פחות.
ג. ישנו קצב עדכון שממקסם את מספר הכניסות הכולל, כשקלול של כניסות "שוטפות" וכניסות לפוסטים ישנים דרך מנועי החיפוש.

עדכון אינטנסיבי של בלוג מושך את מנועי החיפוש ומשפר את הדירוג שהם מעניקים לו. אבל קצב עדכון מתון יותר מייצר יותר כניסות בשוטף. הדרך בה ניתן להעניק הכי הרבה חשיפה לכל פוסט – איך שלא מסתכלים על זה – הוא לא להיות עקבי. מצד שני, האם חוסר עקביות לא מבריח קוראים?

16 במאי 2006 – 23:14 קטגוריות: מציאות 2.0 | תגובות (18)

מי לסוציאל-דמוקרטיה אליי

רגע אחרי שעלה הטור הזה ב-ynet, ורגע לפני שהמוני שטופי מוח יקרעו אותי בטוקבקים, אתם מוזנים ללכת ולקרוא. ולא פחות חשוב: תגיבו.  

כבר הסברתי בהזדמנויות שונות מדוע אני מאמין שיכולים לצמוח דברים יפים על ערימת הדשן הזו, שנקראת טוקבקים. לא נחזור על הכל, ונסתפק בשורה התחתונה: רק פרומיל אחד מהגולשים טורח להגיב. כל מה שצריך כדי להכריע את הויכוח – או כדי ליצור דיון – הוא שני פרומיל של אנשים עם דעה אחרת.

14 במאי 2006 – 15:55 קטגוריות: פוליטיקה | תגובות (28)

פיקסיז, פעם שנייה

פיגו שכנע אותי שלא מאוחר להמליץ על הקליפ של ליטל מייזל. לאלו מכם שהצליחו להחמיץ: מייזל, עורכת וידאו בת 21 מרמלה, צילמה וערכה קליפ יום-הולדת לחבר של חברה, לצלילי "Hey" של הפיקסיז. מאוחר יותר היא העלתה אותו לאתר YouTube, שם הוא הפך לקאלט אינטר-גאלאקטי.

3 מיליון כניסות עד לסוף אפריל, כשעידוק פרסם את הסיפור שלה ב-NRG, ולמעלה ממיליון כניסות נוספות מאז. למעלה מ-7000 תגובות וכניסה לכל רשימות הפופולריות של YouTube. הומאז' מחמיא מקווין סמית' ("דוגמה") ועבודה חדשה – אלו רק חלק מההצלחות שמייזל והחברה (של החבר, ולקליפ) עדי פרימרמן, קצרו בינתיים.

אז קודם כל, כן, לכו ותראו את הקליפ הזה. ואם עוד לא עשיתם את זה אז צאו והכירו גם את דוליטל, האלבום המכונן שממנו מגיע השיר (את Where is my mind שחותם את "מועדון קרב" תמצאו באלבום המוקדם יותר, רוזה הגולשת. למתחילים מומלץ Bossanova הכמעט גלגל"צי).

באופן לא לגמרי מקרי, כנראה, תת-הז'אנר שהמציאו הפיקסיז התבסס – כמו הקליפ של מייזל – לא על מורכבות יתר וביצוע וירטואוזי אלא על פשטות וחן וקצב טוב ואנרגיית רוק נשית (במקרה של הפיקסיז, על זו של קים דייל הבאסיסטית). מה שמוכיח שוב שאין תחליף לשילוב בין רוק טוב לבחורה שיודעת לזוז. תראו את הקליפ ותבינו.

 
14 במאי 2006 – 14:36 קטגוריות: המלצות | תגובות (8)