שוקי גלילי SR

במוסף סוף השבוע שלו פרסם הארץ ראיון של ארי שביט עם עמיר פרץ. את הטקסט המלא תוכלו למצוא באתר הארץ (לינק ישיר).

הראיון מעניין מאד, גם בתוכנו וגם בצורתו, אבל לזה נגיע בהמשך. לפני כן, אני נדרש לשאלה שהעלה ברשימתו ג'וני דו (בלוגר חדש יחסית, שאחרי חמישה חודשים בלבד מצטייר כמהנדס הכותרות המוכשר ביותר בבלוגספירה): מה זאת לעזאזל התמונה המוזרה הזו של פרץ על שער המוסף?

הארץ שונא את פרץ?

ג'וני טוען שזו תמונה שנועדה לעורר בקורא בוז וסלידה כלפי פרץ. אני, שלא טורח לקנות את העיתון ומסתפק באתר (אבל אם יהיו עוד כתבות כמו זו אני אשקול מחדש), לא שמתי לב לתמונה המוזרה. גם בדיעבד קשה לי לפענח את התוכן שלה בגלל שבאתר היא מופיעה בקטן (נו, אולי בכל זאת יש יתרונות לקניית עיתונים גם היום…). בכל אופן, אני חושב שהניתוח של ג'וני שגוי, וגם חסר.

שגוי, כי אותו עורך שהזמין את הכתבה הוא כנראה גם זה שבחר את התמונה ובחר לפרסם את הראיון הזה, כפי שהוא – הראיון הכי הוגן שהאיש זכה לו עד היום. ראיון שבו ממש התאפשר לו לדבר.

דווקא ראיון אוהד

הראיון הזה עם פרץ, כשלעצמו, הוא כמעט אותה הכרזה של הארץ – עליה ג'וני מדבר – מי לדעתם ראוי להיות ראש הממשלה הבא. דווקא משום שלא נעשה מתוך אותה צביעות המקובלת היום בעיתונות, שמעניקה יחסי ציבור מצויינים ותשבחות חמות לכל נפיחה שמשתחררת מכיוון מפלגת קדימה, למשל.

בראיון הזה, הארץ הוא היחיד עד עתה, חוץ מערוץ 1 (הרחבה כאן), שאיפשר לעמיר פרץ לקבל את המינימום שקיבלו כבר אינספור פעמים ביבי ואולמרט: להגיד מה הוא מציע לנו, בלי שיסננו ויערכו אותו ללא הכר. אם כי השיטה הפשוטה והמקובלת יותר להתמודד עם עמיר פרץ והסכנה/תקווה שגלומה בו הוא להעלים אותו, כפי שכבר הסברתי בפוסט הזה.

עכשיו, אתם עלולים לקבל את הרושם שאני עוד פרנואיד חובב קונספירציות, שטיפול תרופתי יועיל לו יותר מאשר כתיבה בבלוג. האם אני לא מגזים כשאני טוען שיש "קשר" להסתרתו של פרץ בתקשורת ולקידומה של מפלגת קדימה?

האם העיתונות בישראל חופשית

ובכן, נעזוב לרגע את עניין התרופתי. אם אתם רוצים לדעת את האמת על מידת החופש שיש לעיתונאים לדווח טוב או רע על פוליטיקאים, נסו לקרוא את מאמרו המצויין של אריה אבנרי כך הפך אולמרט למיליונר.

את אבנרי אני מכיר היטב, וגם עבדתי איתו בעבר. מדובר באחד מהעיתונאים החשובים שהיו בארץ מעולם, שהשלים את פעילותו העיתונאית הברוכה (בידיעות אחרונות) בפעילות ציבורית אמיצה נגד השחיתות בישראל. במשך השנים הוא גם היה מושא לכמה תביעות מצד האנשים עליהם כתב. דבש הוא לא ליקק.

בכל אופן, בכתבה שלו מספר אבנרי איך בנקודה מסויימת הוא קיבל טלפון מתמי מוזס-בורוביץ', שביקשה ממנו לחוס על אולמרט. זה היה אחרי שהעיז לפרסם כתבות שהאשימו את אולמרט בשחיתות, ואחרי שאולמרט איים עליו באיומים שונים (כך טוען אבנרי, שאיש למיטב ידיעתי לא מעיז להטיל ספק באמינותו העיתונאית).

טלפון מתמי – כל מי שתשאלו יגיד לכם – זו סיבה לעבור לדום. כשתמי אומרת "קפוץ" אנשים קופצים. צריך להיות יותר מאשר סתם אמיץ כדי לא להתכופף במצב כזה. צריך אשכי פלדה, ולאבנרי כנראה יש כאלו. לרוב האנשים שאני מכיר, כולל אלו שעוסקים בתקשורת, יש אשכים רגילים. הם היו מתקפלים.

למי בכל זאת יש אומץ

יכול להיות שלהארץ יש מו"ל חכם יותר, שזיהה את ההזדמנות העסקית ויודע מה הקהל שלו אוהב. יכול להיות שלף אחד לא אכפת מספיק מהארץ כדי להרים טלפון ולאיים על שוקן, כי הארץ הוא עיתון עם תפוצה קטנה בהשוואה לידיעות ואפילו למעריב.

בכל אופן, הארץ הוא היחיד שהקדיש כתבה גדולה לפרשיות השחיתויות בהן שמו של אולמרט נקשר. הוא גם כלי התקשורת היחיד שאני יודע עליו, מלבד ערוץ 10 (לונדון וקירשנבאום), שהעניק חשיפה גדולה לספרו החדש של יהושע סובול על פרץ. בזה הארץ דומה קצת למקור ראשון בזמנו, שהיה היחיד שהסכים לתת פתחון פה לאמנון לורד כשעבר לתמוך בנתניהו.

אמנון לורד עבר את הקווים כשהגיע למסקנה שתהליך אוסלו הוא אחיזת עיניים. אפשר להסכים או לא להסכים, אבל קשה היה להאמין איך האנשים שהיו חברים שלו רגע קודם התנהגו כאילו הם לא מכירים אותו. כולם הסכימו: האיש ירד מהפסים.

השורה התחתונה היא שרק מקור ראשון הימני היה מוכן שאמנון לורד יסביר בו את הטיעונים שלו, וזה משום שגם אז – כמו היום – רוב התקשורת בישראל נסחפה עם הרוח. שירתה את האינטרסים של המפלגה שהייתה מחוברת אליה טוב יותר – אז זו הייתה דווקא מפלגת העבודה. היום זו קדימה.

מבנג'מין ניתאי ועד עמיר פרץ

ביבי נתניהו הוא פוליטיקאי שנוי במחלוקת, שאני באופן אישי חושב שבתור שר אוצר עשה מעשים שלא יעשו. בכל אופן, בהשוואה לאולמרט, צחי הנגבי וכמה אנשים אחרים ברשימת קדימה, הוא נראה צח כשלג.

שנים של חפירה והשחרה, ציירו לו דמות – די מדוייקת כנראה – של פוליטיקאי קצת חלק מדי, קצת נמה