שוקי גלילי SR

ברשימתה, "בנק המזרחי" של הזכות לקיום בכבוד, מסבירה נעמה כרמי מדוע הביקורת נגד פסיקת בג"ץ בנושא קיצוץ קצבת הבטחת ההכנסה שגויה לדעתה. לא אנסה להסביר את דבריה טוב מכפי שהיא עצמה עשתה, לכן אתם מוזמנים לגשת לשם ולקרוא. כאן, בחרתי להסביר מדוע אני לא מסכים איתה.
 
בחרתי להתחיל בציטוט של אהרן ברק שכרמי הביאה ממקרה משפטי אחר: [תפקידו של בית המשפט הוא] "לבחון את חוקתיות החוק, לא את תבונתו. השאלה אינה אם החוק הוא טוב, יעיל, מוצדק. השאלה היא אם החוק הוא חוקתי".
 
בהקשר של הפסיקה הנוכחית אמרה כרמי "השאלה שעמדה בפני בית המשפט היא בפשטות 'האם קיצוץ בשיעורן של גמלאות הבטחת הכנסה, שנעשה בחקיקת הכנסת, הוא חוקתי?'". ועל כך היא עצמה אומרת כי "בג"צ אמנם קבע כי לא הוכח שבקיצוץ הקצבאות נפגעה הזכות החוקתית לכבוד, אך לעומת זאת קבע עקרונית כי הזכות לקיום בכבוד היא זכות חוקתית".
 
כרמי מוסיפה: "במצב הקיים, גלגול הבעיה לפתחו של בית המשפט כדי שהלה יקבע מה שהרשות המחוקקת נמנעה מלעשות, עלול לפתות אותו אכן לחדור לשטחה של זו ולהרחיב את סמכויותיו באופן שאינו עונה בקנה אחד עם העיקרון של הפרדת הרשויות".
 
קשה להתווכח עם הדברים המדודים והמנומקים של כרמי. אישית, אני חושב שהאקטיביזם השיפוטי של ברק (שאחד מאופני הביטוי שלו היא נטייתו של בג"ץ לדון בעניינים שבעבר הוא השאיר למחוקק לעסוק בהם), הוכיח את עצמו בעייתי ומזיק ביותר ממקרה אחד. ולא בטוח שתמיד הוא עמד בקנה אחד עם עיקרון הפרדת הרשויות.
 
אבל מכיוון שהוסכם כי הזכות לקיום בכבוד היא זכות חוקתית, הרי שמה שעמד למשפט היא בפירוש לא רק עצם החוקתיות העקרונית של הקיצוץ. 

בתפקידו כבית הדין הגבוה לצדק, בית המשפט העליון נדרש בין השאר לפרש חוקים. חלק מהויכוח סביב האקטיביזם השיפוטי, קשור לשאלה מהו המנדט של בג"ץ כשהוא מעניק פרשנות גם למושגים שונים הכלולים בחוק.

 
גישה לא-אקטיביסטית, היא להשאיר למחוקק להגדיר מהו "קיום בכבוד". אבל אם המחוקק היה מגדיר שקיצבה בסך שקל אחד מספיקה לקיום בכבוד, האם לא הייתה זו חובתו של בג"ץ לקבוע שקיצבה כזו פוגעת מהותית בזכות החוקתית לכבוד? הרי אם הקיצבה לא מאפשרת בפועל לחיות בכבוד, אז ברור שהזכות החוקתית נפגעה. יש רק שתי אפשרויות: או שהחוק שמאפשר זאת פוגע בזכות לקיום בכבוד, או שהרשות המבצעת פועלת בניגוד לחוק. ובשני המקרים התערבותו של בג"ץ תהיה מוצדקת.
 
התיקון השני לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ("עוקף בג"ץ"), מאפשר לכנסת לחוקק חוקים שפוגעים בזכויות המוקנות מתוקף חוק היסוד, בתנאי שהדבר ייעשה "בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש".
 
אישית, אני חושב שמדיניות הסעד בישראל נוגדת חלק מהערכים בשמם קמה המדינה. השאלה האם הקיצוץ בקיצבאות נועד לתכלית ראויה או לא, והאם הקיצוץ הוא במידה שאינה עולה על הנדרש – אלה דווקא דברים שכן אמורים לעמוד למבחן בג"ץ.

פרופ' רות גביזון היא משרתת ציבור נאמנה. זוהי משפטנית אמיצה, חכמה, חסרת פניות. עקבתי במשך השנים אחרי חוות דעת שהציגה בעניינים שונים, התבטאויות שלה בנושאים שעל הפרק.

אשה מדהימה. היא מצטיירת בעיני כאדם אתי בעל מוסר גבוה, בעל יכולת אינטלקטואלית נדירה, ולצד זה גם רגישות אנושית אמיתית.

השאלה אינה האם היא ראויה לכהן כשופטת בבית המשפט העליון של מדינת ישראל, אלא מה נעשה אנו כדי להיות ראויים לה. מה שאני עשיתי, זה לכתוב את השורות האלה. מה שאני מציע לכם לעשות, הוא להשקיע את המאמץ והזמן הנדרשים – באמת לא יותר מדי – כדי לקרוא את הפוסט המצויין הזה של נעמה כרמי. לקרוא ולהפיץ.