ביבי נתניהו פתח היום במסע הבחירות שלו, כשמרכזו ההכרזה שפרץ מסוכן לכלכלה. הרחבה על כך תוכלו למצוא בידיעה הזו.
מדוע פרץ מסוכן לפי נתניהו? "המדיניות שהובלנו הצילה את כלכלת ישראל, מילאה את קופת המדינה, ולכן היא מאפשרת עכשיו סיוע אמיתי לחלשים. הגענו לנקודה שבה אפשר לעזור לחלשים. פרץ ירושש את הקופה ויחנוק את המשק במדיניות שנכנעת לוועדים החזקים ולמונופולים. מדיניותו תוביל לגידול דרמטי באבטלה, להפסקת הצמיחה, לעליית מיסים ולהעמקת העוני".
נעזוב את עניין הוועדים והמונופולים, הגנבים הקטנים. נעזוב גם את חבריו של ביבי מהקהילה העסקית, מההפרטות וההקלות במיסים – המושחתים הגדולים. נתרכז בטענות הכלכליות: מדיניותו של פרץ תגרום להפסקת הצמיחה, עליית מיסים והעמקת העוני.
ישנם רבים שהשתכנעו בטענה כאילו אין אלטרנטיבה אמיתית למדיניות הכלכלית הסמיתיאנית, זו שביבי דחף. ביבי, פקידות האוצר וראשי בנק ישראל, אינם יחידים בעניין הזה. הישרים שביניהם, אומרים שליברליזם קיצוני כזה הוא הדרך היעילה ביותר להשיג צמיחה. הפחות ישרים, טוענים שהאלטרנטיבה היחידה היא כלכלה ריכוזית בסגנון הקומוניסטי, ביודעם שאמירות כאלה מעוררות רתיעה ובלבול אצל רוב המאזינים.
ראשית, למען הדיוק העובדתי: פרץ אינו קומוניסט, אלא סוציאל דמוקרט. הוא אינו דוגל בריכוזיות אלא שם דגש על סעד וזכויות עובדים, במסגרת מדיניות שמטרתה להבטיח חלוקה שוויונית יותר של ההון.
אפשר להתווכח על יעילותה של המדיניות הליברלית ככלי להשגת צמיחה, אבל אי אפשר להתווכח על כך שחלוקת ההון בישראל היא בבחינת פלא מתמטי. אחוז אחד מהאנשים מחזיק בקרוב ל-40 אחוזים מההון. מדדי אי-השוויון מוכיחים שלפחות מהבחינה הזו, המשק הישראלי דומה יותר לעולם השלישי מאשר למדינות המערב.
בכל אופן, בין "היד הנעלמה" לבין ניהול ריכוזי של המשאבים הכלכליים, יש אפשרויות רבות. ישנו "ליברליזם מתוקן" ו"ליברליזם נאור" וישנם מיני גוונים של סוציאליזם ושל כלכלות שוק עם מידה גדולה יותר או פחות של התערבות. במדינות סקנדינביה הסעד הרבה יותר מפותח מאשר בישראל, וזה לא פוגע בכלכלות שלהן. באיטליה, מדיניות הסעד וההגנות על העובדים פחות מפותחים מאשר בישראל, אבל התוצאה היא ריבוי טבעי שלילי, שמהווה איום הולך וגובר על עתיד הכלכלה האיטלקית.
אבל הדבר הכי מעניין לגבי טענתו של ביבי, היא העובדה שיש ראיות לכך שהמדיניות שלו עצמו, של ביבי, הרבה יותר מסוכנת.
פרופ' ג'וזף שטיגליץ, חתן פרס נובל, מסביר זאת בספרו "אי נחת בגלובליזציה". הוא מביא דוגמאות מתריסר מדינות – מרוסיה דרך תאילנד ועד ארגנטינה – שיישמו מדיניות כלכלית דומה לזו של ביבי, בלחץ קרן המטבע הבינלאומית. אצל חלקן (כמו רוסיה), זה גרם למשבר מתמשך שבסופו הן נסוגו בכיוון הריכוזיות. אצל אחרות (כמו תאילנד), זה גרם למשבר מטבע חמור כל-כך עד שנוצר איום על יציבות הכלכלה העולמית. בארגנטינה, שהייתה מודל לחיקוי ושהוכיחה כביכול את הצלחת השיטה , הסתיימו השנים הבודדות של השגשוג במשבר כלכלי נורא ובהתרוששות מוחלטת.
המדיניות הכלכלית שמציעיים לנו ביבי, משרד האוצר ובנק ישראל, היא דומה מאד.
שטיגליץ מסביר בספר שלו כי מעבר להשלכות החברתיות והמוסריות החמורות של מדיניות כלכלית סמיתיאנית לכאורה (לכאורה, כי היא לא טורחת לבדוק שמתקיימים התנאים ההכרחיים להצלחת המודל הסמיתיאני), הניסיון המצטבר מוכיח שזה פשוט לא עובד.
הייתי מציע לביבי שישאל את אביו, שהיה קרוב לזאב ז'בוטינסקי, מה הייתה המדיניות הכלכלית המועדפת עליו. הייתי מציע לו לקרוא את "מדינת היהודים" של הרצל, כדי להיווכח שחוזה המדינה חזה בדייקנות את רוב הבעיות והציע פתרונות אחרים לגמרי. הייתי מציע לו לעיין בכתובים, להציץ בגמרא, לראות מה אומרת היהדות בענייני קניין, הון וסעד. הייתי אומר לו שהמדיניות הכלכלית שהוא מציע אינה עולה בקנה אחד עם הדת היהודית, עם החזון הציוני, ועם היעדים של ישראל כמדינת-חזון או כמדינת-שירות.
אבל עזבו אתכם מביבי, ועזבו את הטיעונים האידיאולוגיים – המדיניות הכלכלית הזו, שהבטיחה לנו צמיחה ותעסוקה, היא כישלון. הצמיחה שישנה היא לא בגלל אלא למרות המדיניות הזו, והרע מכל עוד עלול לעמוד לפנינו.
מדיניות כלכלית סוציאל-דמוקרטי היא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לכלכלת ישראל. הגדלת הביקוש המצרפי דרך הוצאה ציבורית, הייתה ונותרה הדרך היעילה ביותר לצמוח. ישנן כמובן דרכים נוספות – השקעה בחינוך, בתשתיות, במחקר ופיתוח ובהפניה של השגי המו"פ להשגת צמיחה אנדוגנית. אבל גם את הדברים האלה לא קיבלנו ולא נקבל מבנימין נתניהו.
במילים אחרות: פרץ כנראה איננו מסוכן לכלכלה, ובכל מקרה – הרבה פחות מסוכן לכלכלה מביבי.
