המודע-לעצמו הוא רב-קסם. לעיתים קרובות, אני חושב, לא מתוך אהבת מרדכי אלא משנאת הלא-מודע. כך בדיוק, מצליחים הסיפור המודע לעצמו, או השיר המודע לעצמו, להיות כל-כך לא מודעים לעיתים לשום דבר אחר מלבד עצמם.
אולי הם נועדו בדיוק לזה, ואולי זוהי תוצאת הלוואי של העצמאות שלקחו לעצמם, או זו שהעניק להם הכותב. כך או אחרת, זו טעות להניח שמרגע שזכו בה יעניקו אותה חזרה. הכתיבה היא מלאכה כפויית טובה. היא תובענית מעבר לכל דמיון, ואת כל מה שהיא נותנת לך, ויותר, היא תובעת לעצמה חזרה בסופו של דבר.
כך שאתה עלול להישאר ללא יכולת להמשיך לכתוב. לו רק הייתה הכתיבה נוטלת עימה גם את הצורך להמשיך ולכתוב.
הכותב, עשוי להשים עצמו ככלי ביד הכתיבה, בהיתממות שיש בה לפעמים יותר משמץ של יוהרה. מובן שהכתיבה נועדה תמיד לשרת את המטרות האישיות שלו, ולא שום אידיאל או מטרה העומדת בפני עצמה. היא באה ללטף את חזהו הזקוף, את ראשו המורכן, את כתפיו השחות. בכל מקרה, אבל במיוחד בכל מקרה שבו הוא טוען אחרת – הכתיבה עלולה לנקום בו באכזריות. משום שאין חשיבות לשאלה לאילו הישגים הגיעה בזכותו – הכותב הוא, באמת, רק כלי בתהליך היצירה.
מרגע שהפכה היצירה מפועל לעצם, היא נעשית גם מסובייקט לאובייקט, והכותב הופך מפועל לנפעל, עבד נרצע בידיה.
