השבוע הודיעה קבוצת רבנים מיש"ע כי "הציונות החילונית, שקמה לפני מאה שנה, סיימה את תפקידה". בין התגובות החריפות להכרזה האומללה הזו, השתעשעתי לשמוע כמה אנשים שעד היום לא ממש נופפו בציונות שלהם. אולי לא ממש השתעשעתי, כי זה לא נושא משעשע באמת.
אחת התגובות, מכל מקום, ממש ציערה אותי: ספי רכלבסקי ("חמורו של משיח") – אמרה לי מישהי – צדק. הציונות הדתית אכן רואה בחילונים לא יותר מהחמור עליו ירכב המשיח לירושלים. זה הזכיר לי את הדברים שאמר רכלבסקי בראיון שקיים סמוך ליציאת הספר שלו לאור (אני מצטט מהזיכרון): אין צורך לקרוא יותר מכמה עשרות ספרים כדי להבין את רוחה של הציונות הדתית.
אני מודה שאני נוטה לחשוד במניעים של רכלבסקי לכתיבת הספר, אבל זה עניין אחר. חשוב יותר: אני לא קונה את התזה שלו. לא בטוח שקראתי את כל עשרות הספרים שהוא קרא. לעומת זאת, גדלתי במסגרת החינוך הדתית-לאומית, ואם הניסיון האישי שלי משקף משהו אז לדברים של רכלבסקי אין שחר. הגישה שהוא מציג, במקרה הטוב, קיימת בשוליים האידיאולוגיים של הציונות הדתית, מהם בא גם ההספד לציונות החילונית.
ככל שאני מבין, משנתו של הרב קוק – האיש שקשר את הציונות לפעמי המשיח – לא כוללת שום דירוג ולא מציירת שום שרשרת מזון. אצל הרב קוק הדתיים הם בני אדם, וגם החילונים. אף אחד מהשניים הוא לא חמור ולא נועד לשרת את מטרותיו של השני.
קשה לומר שהיה "משיחיסט", וודאי לא במובן השטחי שבו נוהגים להשתמש היום במושג. מה שהרב קוק עשה בכל זאת, הוא לגשר על הפער האידיאולוגי והמנטלי שבין הציונות החילונית והדתית בשני מישורים. במישור אחד, הוא דיבר בשפה פרגמטית על המטרה המשותפת. במישור השני, הוא קבע שהציונות החילונית אינה תופעה מקרית שמייצגת סטייה מהדרך היהודית, אלא כזו שיש לה הצדקה היסטורית ולכן יש לספק לה הסבר ברמה האמונית.
בהסבר שלו הוא מסתייע ברעיונות קבליים שקצרה היריעה כדי להסביר ולפרש אותם. את השורה התחתונה, מכל מקום, קל להסביר: הרב קוק לא מתייחס לציונות החילונית בצורה אינסטרומנטלית, ולא שופט את דרכה, אלא מנתח את מטרותיה. מכיוון שהיא פועלת למען מטרות קדושות, הוא קובע, יש בתנועה הזו קדושה, ומעשיה ראויים וחשובים.
מכאן הוא ממשיך ומספק ביסוס הלכתי לטענה שאסור לשפוט את דרך החיים החילונית. הוא מתבסס על הדיון בגמרא בנושא תינוק שנשבה (בבלי, שבת, פרק ז', דף ס"ח, ע"א). הדיון הזה מתאר מצב שבו אדם נלקח בשבי בינקותו על-ידי גויים, וגודל כלא-יהודי. האם כשאדם כזה אינו שומר שבת למשל, שואלת הגמרא, יהיה נכון לומר שהוא "חוטא"? המסקנה היא שלא.
הרב קוק גזר מזה על החילוניות וקבע שאי אפשר לשפוט אותה – החילונים אינם "חוטאים", בוודאי שהם לא "פחות יהודים". הם אנשים שחונכו אחרת. אדם שגדל וחונך כחילוני לא יכול להיחשב חוטא, משום שהוא לא כופר בדרך החיים היהודית – הוא פשוט נוהג כפי שחונך.
מה שנשמע בימינו כמעט טריוויאלי, היווה בזמנו התפתחות חשובה מאד בתפיסה ההלכתית והאידיאולוגית של הציבור הדתי-לאומי. לא פשוט לשתף פעולה עם מי שמצוי איתך במחלוקת קשה, בשאלות שקשורות לאורח חיים וערכי מוסר. הרב קוק, שינה את הגישה לא רק לגבי הרעיון לשתף פעולה, אלא גם את הגישה לגבי אותן מחלוקות ערכיות.
עד כמה שאני יכול לשפוט, רוב הציבור הדתי-לאומי מחנך את ילדיו חינוך פלורליסטי מאד. הוא לא מחנך אותם לשפוט את החילוניות ולא לגנות אותה, לא מאמין לא בכפייה ולא במיסיונריות. לכל היותר הוא מנסה לחנך את הנוער שלו לחיות חיים שישמשו דוגמא למי שמאמין בסגנון חיים אחר. הטענה כאילו "הציונות החילונית סיימה את תפקידה", צורמת לא בחוסר הנכונות שלה כמו ברוח המנשבת ממנה.
האם הציונות החילונית באמת סיימה את תפקידה? אם ה"תפקיד" של הציונות היה להגשים את החזון והמטרות שמוצגים במגילת העצמאות, אז יש לה עדיין הרבה עבודה. אפשר להתווכח עם אותם חזון ומטרות. אפשר לטעון שהציונות החילונית, כתפיסה אידיאולוגית מגובשת, נעשתה נפוצה פחות ופחות עם השנים. שאנחנו סובלים מפשיטת רגל שאם אינה אידיאולוגית, אזי היא תרבותית וחינוכית – זה ההסבר היחיד לפער הגדול בין הרוח, הסגנון, הרטוריקה ואורח החיים של הדור הזה, לבין האנשים שחיו כאן לפני חמישים שנה.
אבל הציונות לא התרוקנה מתוכן, והתרבות החילונית אינה עגלה ריקה. בדיוק כשם שהציונות הדתית היא לא זרם משיחי ובדלני, אלא תנועה שחותרת לקירוב לבבות. זה לפחות מה שהייתה.
בספר "חרושת הישראליות", קובע פרופ' משה צוקרמן כי (עמ' 194):
"זהות – ועל אחת כמה וכמה זהות לאומית חדשה – אינה יכולה להתבסס על הגדרה עצמית המעוצבת על דרך השלילה בלבד. היא זקוקה ליסודות חיוביים כלשהם. ומה, אם לא הדת היהודית, עשוי היה לשמש כיסוד משותף של אוסף הקהילות היהודיות השונות, אשר אמורות להרכיב את החברה הישראלית העתידית? מה אם לא הדת, היה משותף לכל אותן קבוצות אתניות, נבדלות בתרבותן, במנטליות שלהן ובהשקפת עולמן, שמהן הייתה מורכבת מסת המהגרים האדירה שהגיעה ארצה לאחר 1948?… הייתה זו איפוא הצדקת השיבה אל ארץ האבות בלבד, אשר הפכה את הדת לחלק הכרחי ובלתי נפרד מהאידיאולוגיה הציונית המודרנית; היא הייתה למעשה המרכיב החיובי היחיד – עמום ככל שהיה כשלעצמו".
צוקרמן (שאיננו איש דתי, חשוב לומר) מוסיף ומדגים כיצד בעצם הציונות החילונית נדרשה ל"אידיאולוגיה פרשנית ספוגה בעולמות-תוכן דתיים", כדי להעניק את היסוד החיובי לזהות הישראלית, וזה פשר האמביוולנטיות הישראלית כלפי הדת.
בהספד לציונות החילונית כמו זה שהושמע השבוע, יש ניקור עיניים כפול. כשהוא בא מאנשים בעלי השקפה דתית-ציונית, הוא לועג לחוסר הביטחון של הזהות הישראלית המודרנית, שצריכה להילחם גם על המרכיב הציוני שלה וגם על המרכיב היהודי שלה. בעידן הפוסט-מודרני זה לא עניין טריוויאלי, במיוחד כשעבור הרבה אנשים בישראל המלחמה הזו כרוכה גם בשאלות מוסריות קשות.
לכן ההכרזה של הרבנים מיש"ע היא בעיני מעשה-רכלבסקי. כזה שמבזה את החילונים ומכתים את הדתיים.
