אני דווקא לא דה-הרטוך

הבוקר פרסם דניאל בלוך בעבודה שחורה את הפוסט כולנו דה-הרטוך. למרות שאני מעריך את בלוך ובדרך-כלל נוטה להסכים איתו בהרבה דברים, בנושא הזה ניכר שיש בינינו מחלוקת גדולה.

"ישנו כבר צדיק אחד בסדום הנלחם בשחיתות החרדית" הוא אומר, "ואותו נגנה?". עם כך איני מתווכח. אני מסכים לגמרי יש להגן על מי שנלחם בשחיתות. מצד שני – ועם כל הסימפטיה שיש לי לדה-הרטוך שנראה כמו אדם הגון שעשה טעות – אין לנו שום יסוד עובדתי להניח שהנושא כאן הוא שחיתות. למרות חוסר הסימפטיה הבסיסי שיש לי לפוליטיקאים באשר הם, אני מניח שגם ח"כ כהן הוא אדם הגון שעשה טעות, וחטף סטירה.

התנצלות נדרשת כאן, ללא ספק, משני הצדדים.

יכול להיות שח"כ יעקב כהן פעל למען מטרה קדושה בעיניו, ואולי אמר מה שאמר בסערת רוחות – אבל זו לא צורה לדבר. וגם לתת לו סטירה, עם כל הכבוד, זה לא פתרון.

אין כמוני להסכים: ישנם חברי-כנסת רבים שראויים לסטירה מצלצלת, שלא לדבר על בעיטה עוצמתית בישבן. אישית, גם בלי להיות דור-שני לשואה, אני חש שחלק גדול מאותם חברי-כנסת עשו ועושים לי עוול על בסיס יומיומי. ובכל זאת, אם הייתי פועל בצורה אלימה כנגד אחד מהם – האם היית מצדיק את מעשיי, דניאל?


יותר מורכב ממה שנראה

אומרת שקדיה בתגובות: אין כאן עניין של "רשעים" ו"צדיקים", ואני נוטה להסכים.

ובכל זאת, היא ממשיכה וכורכת יחד את חוק הצנזורה על האינטרנט עם תקצוב מוסדות החינוך ואת חוק טל, ומגיעה למסקנה: מתחזקת "השליטה הדתית-חרדית בחברה באמצעות חקיקה", שזו בעיני טענה חסרת שחר.

אני מכיר את שקדיה כאדם נבון, הגון ורציונלי, ונאלץ להאשים את הפרופגנדה האנטי-חרדית בה הולעטנו כולנו מאז התחזקות המפלגות החרדיות בשנות ה-80'.

הנושא ארוך ומורכב מכדי שאוכל לנתח ולסכם אותו כאן, ולכן כל מה שאומר כאן יהיה ממש על קצה המזלג, למרות שזה הולך להיות ארוך. ברשותכם – אגייס לעזרתי את חביבי הפרופ' ישעיהו ליבוביץ' בכמה ציטוטים נבחרים.


ידי המדינה אינן נקיות

מי שלא מכיר את ההיסטוריה, יואיל נא וילמד אותה.

העובדות פשוטות: במשך 60 ומשהו השנים שקדמו להתחזקות המפלגות החרדיות, היו החרדים מיעוט מקופח, ובתקופות מסויימות אף נרדף. השיפור היחסי במצבם כתוצאה מההתחזקות הפוליטית שלהם, לא מפצה על כך ולא עוזר להשתלבות החרדים בחברה הישראלית. עדיין התקציבים המופנים למגזר החרדי לא עומדים בשום פרופוציות לחלקו בכלל האוכלוסייה, אבל זה מספיק כדי להפוך אותם ל"סחטנים".

וישנו כמובן עניין השירות הצבאי – שנותר תירוץ מצויין לשנוא את החרדים.

לכאורה, השנאה לחרדים גואה והולכת בגלל התערבותם בחיי החילונים, אבל מדובר בשנאת-חינם בת-דור, שאינה קשורה כלל למעשיהם.

כך כתב ליבוביץ' על פרשת יוסל'ה שומכר, אחד ממפגני השנאה הגדולים ביותר לחרדים מאז הקמת המדינה (1961):

"זוהי התרגשות 'מוסרית' מבויימת, מתחסדת וצבועה. לא ילד אחד אלא אלפי ילדים מורחקים מעל הוריהם על-ידי השלטון, הכופה – בכל אמצעי לחץ שבידו – על אלפי הורים דתיים למסור את ילדיהם לחינוך זר. האונס הברוטאלי הזה הוא חלק אינטגראלי מן המשטר הממלכתי וההווי החברתי במדינה זו. הדברים נעשים בגלוי ולעיני השמש, ולא ראיתי ולא שמעתי מחאה או התמרמררות מוסרית על כך מצד חוגי בעלי-המוסר…".

רק כדי להעמיד דברים בקונטקסט הנכון, זהו אותו ליבוביץ' שאמר פעם (1971): "'מפלגה דתית' המשתלבת ברשות החילונית ואף נתמכת על-ידי רשות זו, היא תועבה וחילול השם". ליבוביץ' – למרות היותו חובש כיפה שחורה – שירת בצה"ל, עבד לפרנסתו והאמין שכך על כל אדם לעשות. הוא האמין בהפרדת הדת מהמדינה מסיבות דתיות, ולכן שנא את החקיקה הדתית והשמיץ אותה יותר מכל הטומי-לפידים גם יחד.


מיתוס ההתחזקות החרדית

ליבוביץ' לא התקומם על הפוליטיקאים החרדים מכיוון שחשב שהם גרועים יותר, אלא כיוון שראה בהם משת"פים מחללי-השם של הפוליטיקה החילונית המושחתת.

מעשית, הפוליטיקה החרדית לא שונה מהפוליטיקה החילונית. כאן וכאן יש מושחתים ויש אופורטוניזם מצד מי שרוצים להצטייר כלוחמים אמיצים בעיני בוחריהם. אבל "תלמיד חכם שנמצא רבב בבגדו חייב מיתה" – חובש כיפה מחוייב בסטנדרטים התנהגותיים גבוהים יותר, כי מעשיו עלולים לשמש דוגמא לאחרים וכי אנשים עלולים לזהות את תורת ישראל ואת היהדות עם התנהגותו.

לעיתים הפוליטיקאים החרדים לא עוסקים בניסיונות ל"כפייה דתית", אלא מובילים מאבקים בעלי אופי חברתי מובהק, כמו בנושא קיצבאות הילדים. במאבקים האלה הם בדרך-כלל נכשלים. מעשית, כל ניתוח רציני מראה שבעשור האחרון הישגי המפלגות החרדיות היו קטנים מאד, וזו אחת הסיבות לקריסה הכלכלית של החברה החרדית, שהיא אסון להם וגם לנו – בדיוק כמו הקריסה הכלכלית ברצועת עזה.

לגבי אותה "כפייה הדתית" – עליה כתב ליבוביץ' פעם (1991): "מי הוא בעל הכוח לכפות משהו במדינת ישראל? רק המימסד החילוני: הכנסת, ש-80 אחוז מחבריה הם אוכלי חזיר, מחללי שבת ובועלי נידות".

זה היה נכון תמיד ולא השתנה. בעיית הדת-והמדינה בחוק הישראלי היא שה"כפייה" משרתת ישירות או בעקיפין גם את האינטרסים של הרבה פוליטיקאים חילוניים. אחרת, לא היינו חוששים שחוק הצנזורה באינטרנט יעבור.

ועוד משהו
בזמן שכתבתי את הפוסט הזה עלה עוד פוסט בנושא בעבודה שחורה. הכותב, יהודה צורף, כבר משתמש בכל הקלישאות הידועות, המשקפות הפנמה של הפרופגנדה האנטי-חרדית: "למרות שהייתי מודע כללית לגישה החרדית התועלתנית והמנוכרת כלפי המדינה, הייתי מזועזע מעוצמת התיעוב כלפי ישראל ומהגישה המוצהרת למדינה במונחים של 'נצל אותה עד שתיחרב ותיפול'… זה הוא היריב התועלתני, הציני והמנוכר, שאיתו נאלץ להתמודד עו”ד דה-הרטוך".

המלצה: לוקחים אחריות

בבוקר ה-1 במאי יצאו איתי הררי וזכרי וינר, למסע רגלי מתל-אביב לירושלים. "החלטנו לצעוד לאורך כביש מספר 1 כשהמסר שלנו הוא פשוט וברור: קחו אחריות!".

מתוך דף האודות של האתר:
"הקריאה הזו מופנית כלפי כלל הציבור בישראל. אנו קוראים לאזרחי המדינה לקחת אחריות על גורלם. להפסיק להתבייש ולהתחיל להאמין בעצמנו וביכולתנו לשנות…

אנו כאן על מנת ליצור תרבות חדשה. תרבות שבה הפוליטיקאים הם משרתי הציבור הדואגים לרווחתו ולא אנשים קטנים המונעים מאינטרסים אישיים של כבוד ויוקרה פוליטית.
תרבות שבה האזרח מודע לכוחו ולאחריות שיש לו כלפי עיצוב המציאות במדינה.
תרבות שבה האזרח מאמין בעצמו."

אל תחמיצו.

פלאפל והמצב בשטחים

בזמן האחרון התחיל YnetNews לפרסם, מדי פעם, פוסטים מבלוג החומוס האנגלי שלי (The Hummus Blog). הטקסטים באנגלית העילגת שלי, עוברים טיפול מסור של עורכת מחוננת (שלא אזכיר כאן את שמה כי לא ביקשתי את רשותה לכך).  

היום עלה לאוויר הפוסט/מאמר Falafel fact sheet (שמבוסס על הפוסט פלאפל: 10 דברים ש… מבלוג החומוס העברי, עם התאמות מתבקשות לקהל של לא-ישראלים שעושה את צעדיו הראשונים בהבנת הקציצה).

גירסת ynet נמצאת כאן.  

הטוקבקים, בדומה מאד למה שקרה עם פוסט קודם על חומוס, עמוסים בתגובות תוקפניות של אנשים שמעידים על עצמם שהם ערבים. ברובם, אני מנחש, מהפזורה הפלסטינית האמריקנית. את התגובות הכועסות שלהם, ושל בלוגרים ערביים בעלי לאומים אחרים, אפשר למצוא בעוד כמה מקומות ברשת.

על מה הם כועסים? אה, זה ברור – הם כועסים שהציונים גנבו להם את הפלאפל. לדעתם, הבעלות שאנחנו תופסים על הפלאפל היא מין סוג של אימפריאליזם קולינרי, שמצטרף לכיבוש ולגזילת האדמה. זה מה שאמרו גם על החומוס.

רק כדי לסבר את האוזן – לדעתי מדובר בזיינות שכל פוסט-מודרניסטית מהסוג הגרוע ביותר. ממש וולגריות אינטלקטואלית. בכיינות של ילדי שמנת אמריקנים שיש להם דעות מוצקות על הסכסוך, כמו שיש – אגב – גם להרבה יהודים אמריקניים צעירים שאין להם מושג מהחיים שלהם, אפילו אם הם בילו קיץ בקיבוץ. 

אני לא חושב שהישראלים צריכים להתנצל על זה שהם אוהבים חומוס ופלאפל, ואני חושב שזה בסדר גמור שאנחנו תופסים אותם כחלק מהזהות שלנו. אישית, אכילת חומוס והכנת חומוס הם חלק מהזהות שלי, ובאופן לא-מקרי יוצא שרוב החומוסיות בהן אני אוכל הן של ערבים. סו פאקינג וואט? למה צריך לריב על כל דבר – האם המאכלים האלה לא יכולים להיות משהו משותף שיש לנו עם הערבים?

אבל ספציפית בנושא הפלאפל, התיאוריה של הטוקבקיסטים הערבים פשוט לא נכונה. באופן די אירוני, יש סיכוי טוב שאלו דווקא הערבים שגזלו את הפלאפל.

הפלאפל הגיע אלינו ממצרים, כך שהוא בוודאי לא פלסטיני. התיאוריה הכי מקובלת, טוענת שזה מאכל קופטי, ושהקופטים הביאו אותו אלינו ממצרים. 

למי שלא מכיר, לא שמע ולא יודע: הקופטים הם נוצרים, צאצאי המצרים הקדמונים. הייתה להם תרבות די משגשגת עד שנכבשו במאה השביעית לספירה על-ידי מוסלמים שבאו מחצי-האי ערב, שרדפו אותם ורדו בהם, אסרו עליהם להשתמש בשפתם העתיקה וכמעט מחקו אותם מההיסטוריה. ישנם עדיין, גם היום, קופטים בצפון אפריקה, בישראל ובמדינות נוספות, אבל השפה הקופטית והכתב הקופטי כמעט נעלמו מהעולם. 

בקיצור: פלאפל היא קציצת-פול קופטית, שהפכה לקציצת-חומוס ארץ-ישראלית. הפלסטינים אוהבים אותה. אנחנו אוהבים אותה. הם מניחים אותה בצלחת ליד החומוס. אנחנו דוחפים אותה לפיתה. בחיי, חבל שהקופטים לא כותבים טוקבקים.

יולי תמיר: חרפה

בצל פרשת קצב המאוסה, התעלמה התקשורת כמעט לגמרי מהמינוי השערורייתי של חיים רמון, אדם שהורשע בעבירת מין, לתפקיד ממלא מקום ראש-הממשלה.

ההרשעה של רמון, בין ש"יש עמה קלון" או אין – היא אות קלון לאיש ולמערכת הפוליטית בישראל. אפשר היה לצפות, לכל הפחות, לאיזו תקופת צינון של כמה שנים לפני שיקבל תפקיד בממשלה – שלא לדבר על קידום. 

מאהוד אולמרט וחבריו אנחנו הרי לא מצפים לכלום, ואהוד ברק וחבריו עשויים בדיוק מאותו חומר – למקרה שחשבתם אחרת. לזכותו של אהוד ברק אפשר לומר, שמאז סיפור הזקנה במסדרון הוא אפילו לא טרח להעמיד פנים שמעניין אותו גורלו של האדם הפשוט בישראל – שלא לדבר על מיידלעך שדוחפים להן ידיים או דופקים להן צרפתיות, כי הרי למה הן נועדו? האם בתקופה שהיה רמטכ"ל ושר ביטחון (או לפני, או אחרי) שררו בצה"ל נורמות אחרות מאלו ששררו (לכאורה) בבית הנשיא או בחיי האהבה של חיים רמון?

אבל משרת-החינוך יולי תמיר אפשר לצפות ליותר, בעיקר על רקע הפרופיל הגבוה שהציגה בפרשת קצב (שכזכור, בניגוד לרמון, טרם הורשע בדין). לכן יולי תמיר נדרשת להסברים, וזה ההסבר שלה [ynet]. פשוט חרפה.

אגב, תזכורת לדברים שנאמרו על רמון בהכרעת הדין במשפטו:

"מצאנו שהנאשם לא דבק באמירת אמת"

"…בחר לפגוע פגיעה בלתי הוגנת במתלוננת לצורך ניהול הגנתו"

"הנאשם הסתייע בשבעה עדי הגנה שהובאו, רובם ככולם, במטרה להשחיר את פניה של המתלוננת… מדובר בעדות בלתי אמינות ובלתי מהימנות, שתיאמו את גירסתן בניצוחה של רבקה, ערב מתן עדותן בביהמ"ש".

"…נחצו כל הקווים האדומים… תחושתנו היתה שנעשים ניסיונות להטות משפט". 
 
במילים אחרות: היה חשד לכאורה לשיבוש הליכי חקירה והליכי משפט, הדחת עדים, ועוד כהנה וכהנה עבירות פליליות שרמון או אנשים שפעלו מטעמו עשו. על כך אומרים השופטים:

"התופעות החמורות שנתגלו במהלך ניהול משפט זה אינן יכולות להישאר ללא מענה. ראוי שהאחראים על מערכת אכיפת החוק יתנו דעתם לאותן תופעות פסולות וינקטו בצעדים הנדרשים".

(עוד ציטוטים בתקציר הכרעת הדין)

האם יולי תמיר לא קראה את הכרעת הדין? האם היא לא מבינה שישיבתה בממשלה שעה שנעשה מינוי כזה היא מעשה אנטי-מוסרי ואנטי-חינוכי מהמדרגה הראשונה? האם לא ברור לה שהמעשה הנכון היה לכנס מסיבת עיתונאים ולהתפטר.

אני לא חושב. יולי תמיר היא אשה אינטליגנטית. אינטליגנטית, משכילה ותרבותית. Honorable woman היה בוודאי קורא לה שייקספיר לו כתב מהפארסה הזו מחזה.  

פרשת קצב: מדוע זה הפך למשחק מלוכלך

כבר כתבתי כאן בהרחבה על פרשת קצב וסיכמתי בפוסט הארוך אך חשוב הזה.

Ynet מדווח שפרקליטי קצב התחילו להתלכלך על המתלוננות במרץ.
כמובן שעכשיו יתעורר זעם גדול גם על זה, אבל המהלך הזה – בהנחה שהוא קיים – לא צריך להפתיע.

משה קצב ו/או פרקליטיו, החליטו שטוב להם לא להגיע לבית-המשפט, ובשביל זה הסכימו להודות בכמה האשמות ולשלם כסף. המחיר נמוך יחסית – ועל זה זועמים – אבל הוא נמוך כי גם הפרקליטות לא רוצה להגיע לבית-המשפט, והם בוודאי יודעים למה. למעשה, כולנו נדע בקרוב למה.

פרקליטי קצב הבהירו משלב מוקדם של המערכה המשפטית, כי יש בידם חומר שיציג את המתלוננות בצורה מביכה וכי אין להם ספק שהם לא הולכים להפסיד. איומי סרק? לא בטוח.

כולנו עושים או עשינו בשלב זה או אחר של חיינו גם מעשים שאנחנו לא גאים בהם. כל אחד מאתנו עלול להפוך לקורבן או לנאשם, בגלל רגע של חולשה, בגלל מצב נפשי, מתוך נאיביות או בגלל החלטה שגויה שכבר שילמנו עליה והתחרטנו הרבה.

כשאדם מגיע לבית-המשפט, יש לו הזדמנות להציג את העובדות על-פי תפיסתו – כי מחוץ לבית-המשפט, יכולים הדברים להיראות אחרת לגמרי.

מחוץ לבית-המשפט ניתן להציג דבר והיפוכו, כאילו הם האמת היחידה. רובנו, בעזרת המידע שאמצעי התקשורת ניאותו לספק לנו, השתכנענו שקצב אשם. רובנו, אם ניחשף לרפש בתקשורת, נשתכנע שכל המתלוננות או חלקן גם הן לא ממש צדיקות תמימות. זו תהיה "שרמוטה" והשנייה "שקרנית" וההיא תהיה "חיזור גורלי".

כל זה, כמובן, לא קשור לשאלה בה אמור לעסוק בית-המשפט: האם האישומים המיוחסים למשה קצב נכונים או לא. וכל הבלאגן הזה, הוא תוצאה של עיסקת הטיעון. הוא היה צפוי – אי אפשר שללא ללכת עם דבר כזה לבית-המשפט, זה לא האינטרס של המתלוננות – זה האינטרס הציבורי.

כמה כיף לדחוף ידיים

אהוד אולמרט שוקל למנות את חיים רמון לתפקיד משנה לראש-הממשלה. מה שנקרא "בעיטה למעלה".

זה נראה מהלך הזוי, מטופש ובעיקר סר טעם, על רקע עיסקת קצב והסערה שהיא מעוררת (ואני אומר את זה למרות שלדעתי הסערה היא על הדברים הלא נכונים. כתבתי על זה כאן). פשוט מעשה איוולת.

כעא"ש כתבה על כך פוסט נכון ומדוייק, ואני חותם בשתי ידיי על כל טענותיה. במיוחד על זו: מן הראוי שהשרה יולי תמיר, שהשתתפה בהפגנה שהתקיימה אמש נגד עיסקת הטיעון עם קצב, ותודיע שאם המינוי יוצא לפועל היא מתפטרת. האם היא תעשה זאת? מי מרים את הכפפה וכותב מכתב עם עותק לעבודה שחורה?

פרשת קצב: תצוגת תכלית של התדרדרות

1
יש לנו מדינה נהדרת

ישראל היא מדינה עם חוקים מצויינים.

מדי פעם, נמצאים אמנם בכנסת תריסר אחד או שניים של פאשיסטים, שמנסים לבצע פיגוע בספר החוקים. פעם זה חוק "עוקף בג"ץ" ופעם הצעת חוק לצנזורה של האינטרנט – אין הבדל מהותי בין הנ"ל, ובינן לבין חוקים אחרים שמטרתם לשעבד אתכם ואותי למנגנונים הבירוקרטיים ו/או ליושבים בעמדות המפתח.

אבל ברוב הזמן, וחרף ההפרעות הללו מצד אנשים שיעמדו לדין ההיסטוריה, ישראל היא מדינה נאורה על-פי חוקיה. ספר החוקים של ישראל מגן על כבוד האדם וחירותו – ועשה זאת, בדרך-כלל בשום-שכל, כבר ב-1948.

באופן תיאורטי, לפחות, מדינת ישראל היא מדינה סוציאל-דמוקרטית נאורה ומתקדמת.

2
הבעיה: באכיפה
הבעיה היא לא בחקיקה אלא באכיפה.

סדר העדיפויות של המשטרה בחקירת מעשים פליליים, ושל הפרקליטות ובתי-המשפט בקיום הליכי משפט, משקף לא את האינטרס הציבורי אלא את האינטרסים הפרטיים של החוקר, הנחקר, המתלונן, החשוד, העד או הנאשם, התובע או הנתבע, הפרקליט או השופט – בהתאם למקרה.  

חוקי העבודה, למשל, מופרים על-ידי 93% מהמעסיקים בישראל (לפי מחקר שפורסם אשתקד). הנתון הזה משקף תופעה פרוגרסיבית, במסגרתה הופכים אותנו אט אט לעבדים שחורים. למה לא נעשה כלום בקשר לזה? כי לאופורטוניסטים אטומים כמו אולמרט וברק זה לא אכפת, ובעיני ניאו-שמרנים כמו ביבי וליברמן זה דווקא טוב.

3
אין שוויון בפני החוק
כמובן שאין מה לדבר על שוויון בפני החוק.

העשיר, מיוצג טוב יותר מהעני – זה ידוע. עורך-דין מצפון תל-אביב, עשוי לקבל עונש פחות חמור מערבי מטירה שאיש אינו מכיר את שמו. ומדבריו המפורסמים של השופט אליגון על "העלוקות מוצצות הדם", ניתן לנחש שבמקרים מסויימים לא כדאי לאדם חרדי להגיע לבית-משפט (התייחס לכך גם עו"ד יעקב וינרוט, בראיון שנתן לידיעות אחרונות לפני כמה שנים).

(לא ראיתי סטטיסטיקות על הרשעת נאשמים רוסים, אבל אני בטוח שעורך-דינו של רומן זדורוב בקיא בהן.)

4 
המצב האזרחי מחורבן
אפשר לסכם ולומר שיש שלוש בעיות קשות יש במצבו של האזרח מול מערכת אכיפת החוק בישראל.
ראשונה: אין כל ערובה שיזכה להליך הוגן, ואין לו אף רשות לסמוך עליה בזה.
שנייה: הוא עלול לסבול מנחיתות מול מי שבא ממעמד שונה ממנו, או מצוייד ביותר משאבים ממנו.
והבעיה השלישית: מרגע שהוא נעשה מעורב בהליך כלשהו, מצד זה או אחר, הוא עלול להפוך קורבן של הנורמה שמטילה עליו אחריות למצבו. כפי שהודגם בפרשת קצב, משני צדיה.

5
משה קצב זכאי
אני לא אוהב את משה קצב. אני לא אוהב פוליטיקאים באופן כללי, ובמיוחד לא כאלה שיש להם "חברים". בעיני, כל מי שהגיע לתפקיד כלשהו בפוליטיקה הישראלית אשם כל עוד לא הוכחה חפותו. אבל זה ביני לבין עצמי. ביני לבין כל אחד אחר משה קצב זכאי. זכאי "כל עוד לא הוכחה אשמתו", ובאופן מעשי – כל עוד לא הורשע בפני בית-משפט.

אם גם מי שמגיע לבית-משפט לא תמיד זוכה לצדק, אזי וודאי שמי שהוא עדיין בחזקת חשוד ולא הורשע איננו יכול להיחשב אשם ואסור להתייחס אליו כך. בוודאי שלא לדרוש שייכנס לכלא, בטרם נשפט. מה שכן אפשר וראוי לדרוש, הוא שיישפט ויזכה למשפט הוגן.

ואין צורך שארחיב עוד במה שזוגתי כבר הרחיבה בו בכישרון רב בפוסט בהפגנה הזו לא אשתתף.

6
מי ישלם על עסקת קצב?
אני לא חושב שמשה קצב חף מפשע. אני גם לא חושב שהוא פושע. אני לא פוסק לכאן ולכאן, גם משום שאין לי שום דרך לקבוע וגם משום שזה לא תפקידי.

זהו גם לא תפקידם של המשטרה, הפרקליטות או היועץ המשפטי לממשלה לקבוע, וגם לא תפקידה של התקשורת, ובוודאי לא תפקידם של אנשים בכיכר העיר – שלזה ייקרא בפשטות לינץ'.

עובדה היא, שכל או חלק מרשויות אכיפת החוק הדליפו פרטים מהחקירה ומכתב האישום לתקשורת, בניגוד לחוק. הסיבה לביקורת הקשה נגד הפרקליטות היא הפער הגדול בין מה שהודלף לבין כתב האישום שהוגש בפועל.

7
מה מטייחים כאן?
רבים חושבים שעסקת הטיעון עם קצב ופרקליטיו היא עיסקה שחורה, מלוכלכת, שמסתתרת מאחריה קונספירציה.
מה שנראה סביר יותר, בעיקר על רקע סדר הארועים, הוא שהיועץ-המשפטי ו/או פרקליטות המדינה הבינו שהם עלולים להביך את עצמם בבית-המשפט, אולי אפילו להפסיד. זה לא אומר שקצב נקי, אלא בעיקר שהציפיות שיצרו הפרסומים סביב המשפט היו מופרזות. אם מזוז מנסה להגן על מישהו, אזי נדמה לי שמותר להניח שהמישהו הזה איננו קצב (הייתי מחפש את המישהו הזה בפרקליטות ובסביבתה).

כלומר, ישנה בהחלט אפשרות שקצב הוא לא היחיד שפשע ולא ייתן על כך את מלוא הדין.
וישנה כמובן גם האפשרות שקצב פשוט חף מפשע.

כדי לבדוק את כל האפשרויות הללו הולכים עם התיק לבית-משפט. זהו האינטרס הציבורי. ההתנהלות של יותר מדי אנשים מבין המעורבים בפרשה, מחייבת בירור כזה.