הבוקר פרסם דניאל בלוך בעבודה שחורה את הפוסט כולנו דה-הרטוך. למרות שאני מעריך את בלוך ובדרך-כלל נוטה להסכים איתו בהרבה דברים, בנושא הזה ניכר שיש בינינו מחלוקת גדולה.
"ישנו כבר צדיק אחד בסדום הנלחם בשחיתות החרדית" הוא אומר, "ואותו נגנה?". עם כך איני מתווכח. אני מסכים לגמרי יש להגן על מי שנלחם בשחיתות. מצד שני – ועם כל הסימפטיה שיש לי לדה-הרטוך שנראה כמו אדם הגון שעשה טעות – אין לנו שום יסוד עובדתי להניח שהנושא כאן הוא שחיתות. למרות חוסר הסימפטיה הבסיסי שיש לי לפוליטיקאים באשר הם, אני מניח שגם ח"כ כהן הוא אדם הגון שעשה טעות, וחטף סטירה.
התנצלות נדרשת כאן, ללא ספק, משני הצדדים.
יכול להיות שח"כ יעקב כהן פעל למען מטרה קדושה בעיניו, ואולי אמר מה שאמר בסערת רוחות – אבל זו לא צורה לדבר. וגם לתת לו סטירה, עם כל הכבוד, זה לא פתרון.
אין כמוני להסכים: ישנם חברי-כנסת רבים שראויים לסטירה מצלצלת, שלא לדבר על בעיטה עוצמתית בישבן. אישית, גם בלי להיות דור-שני לשואה, אני חש שחלק גדול מאותם חברי-כנסת עשו ועושים לי עוול על בסיס יומיומי. ובכל זאת, אם הייתי פועל בצורה אלימה כנגד אחד מהם – האם היית מצדיק את מעשיי, דניאל?
יותר מורכב ממה שנראה
אומרת שקדיה בתגובות: אין כאן עניין של "רשעים" ו"צדיקים", ואני נוטה להסכים.
ובכל זאת, היא ממשיכה וכורכת יחד את חוק הצנזורה על האינטרנט עם תקצוב מוסדות החינוך ואת חוק טל, ומגיעה למסקנה: מתחזקת "השליטה הדתית-חרדית בחברה באמצעות חקיקה", שזו בעיני טענה חסרת שחר.
אני מכיר את שקדיה כאדם נבון, הגון ורציונלי, ונאלץ להאשים את הפרופגנדה האנטי-חרדית בה הולעטנו כולנו מאז התחזקות המפלגות החרדיות בשנות ה-80'.
הנושא ארוך ומורכב מכדי שאוכל לנתח ולסכם אותו כאן, ולכן כל מה שאומר כאן יהיה ממש על קצה המזלג, למרות שזה הולך להיות ארוך. ברשותכם – אגייס לעזרתי את חביבי הפרופ' ישעיהו ליבוביץ' בכמה ציטוטים נבחרים.
ידי המדינה אינן נקיות
מי שלא מכיר את ההיסטוריה, יואיל נא וילמד אותה.
העובדות פשוטות: במשך 60 ומשהו השנים שקדמו להתחזקות המפלגות החרדיות, היו החרדים מיעוט מקופח, ובתקופות מסויימות אף נרדף. השיפור היחסי במצבם כתוצאה מההתחזקות הפוליטית שלהם, לא מפצה על כך ולא עוזר להשתלבות החרדים בחברה הישראלית. עדיין התקציבים המופנים למגזר החרדי לא עומדים בשום פרופוציות לחלקו בכלל האוכלוסייה, אבל זה מספיק כדי להפוך אותם ל"סחטנים".
וישנו כמובן עניין השירות הצבאי – שנותר תירוץ מצויין לשנוא את החרדים.
לכאורה, השנאה לחרדים גואה והולכת בגלל התערבותם בחיי החילונים, אבל מדובר בשנאת-חינם בת-דור, שאינה קשורה כלל למעשיהם.
כך כתב ליבוביץ' על פרשת יוסל'ה שומכר, אחד ממפגני השנאה הגדולים ביותר לחרדים מאז הקמת המדינה (1961):
"זוהי התרגשות 'מוסרית' מבויימת, מתחסדת וצבועה. לא ילד אחד אלא אלפי ילדים מורחקים מעל הוריהם על-ידי השלטון, הכופה – בכל אמצעי לחץ שבידו – על אלפי הורים דתיים למסור את ילדיהם לחינוך זר. האונס הברוטאלי הזה הוא חלק אינטגראלי מן המשטר הממלכתי וההווי החברתי במדינה זו. הדברים נעשים בגלוי ולעיני השמש, ולא ראיתי ולא שמעתי מחאה או התמרמררות מוסרית על כך מצד חוגי בעלי-המוסר…".
רק כדי להעמיד דברים בקונטקסט הנכון, זהו אותו ליבוביץ' שאמר פעם (1971): "'מפלגה דתית' המשתלבת ברשות החילונית ואף נתמכת על-ידי רשות זו, היא תועבה וחילול השם". ליבוביץ' – למרות היותו חובש כיפה שחורה – שירת בצה"ל, עבד לפרנסתו והאמין שכך על כל אדם לעשות. הוא האמין בהפרדת הדת מהמדינה מסיבות דתיות, ולכן שנא את החקיקה הדתית והשמיץ אותה יותר מכל הטומי-לפידים גם יחד.
מיתוס ההתחזקות החרדית
ליבוביץ' לא התקומם על הפוליטיקאים החרדים מכיוון שחשב שהם גרועים יותר, אלא כיוון שראה בהם משת"פים מחללי-השם של הפוליטיקה החילונית המושחתת.
מעשית, הפוליטיקה החרדית לא שונה מהפוליטיקה החילונית. כאן וכאן יש מושחתים ויש אופורטוניזם מצד מי שרוצים להצטייר כלוחמים אמיצים בעיני בוחריהם. אבל "תלמיד חכם שנמצא רבב בבגדו חייב מיתה" – חובש כיפה מחוייב בסטנדרטים התנהגותיים גבוהים יותר, כי מעשיו עלולים לשמש דוגמא לאחרים וכי אנשים עלולים לזהות את תורת ישראל ואת היהדות עם התנהגותו.
לעיתים הפוליטיקאים החרדים לא עוסקים בניסיונות ל"כפייה דתית", אלא מובילים מאבקים בעלי אופי חברתי מובהק, כמו בנושא קיצבאות הילדים. במאבקים האלה הם בדרך-כלל נכשלים. מעשית, כל ניתוח רציני מראה שבעשור האחרון הישגי המפלגות החרדיות היו קטנים מאד, וזו אחת הסיבות לקריסה הכלכלית של החברה החרדית, שהיא אסון להם וגם לנו – בדיוק כמו הקריסה הכלכלית ברצועת עזה.
לגבי אותה "כפייה הדתית" – עליה כתב ליבוביץ' פעם (1991): "מי הוא בעל הכוח לכפות משהו במדינת ישראל? רק המימסד החילוני: הכנסת, ש-80 אחוז מחבריה הם אוכלי חזיר, מחללי שבת ובועלי נידות".
זה היה נכון תמיד ולא השתנה. בעיית הדת-והמדינה בחוק הישראלי היא שה"כפייה" משרתת ישירות או בעקיפין גם את האינטרסים של הרבה פוליטיקאים חילוניים. אחרת, לא היינו חוששים שחוק הצנזורה באינטרנט יעבור.
ועוד משהו
בזמן שכתבתי את הפוסט הזה עלה עוד פוסט בנושא בעבודה שחורה. הכותב, יהודה צורף, כבר משתמש בכל הקלישאות הידועות, המשקפות הפנמה של הפרופגנדה האנטי-חרדית: "למרות שהייתי מודע כללית לגישה החרדית התועלתנית והמנוכרת כלפי המדינה, הייתי מזועזע מעוצמת התיעוב כלפי ישראל ומהגישה המוצהרת למדינה במונחים של 'נצל אותה עד שתיחרב ותיפול'… זה הוא היריב התועלתני, הציני והמנוכר, שאיתו נאלץ להתמודד עו”ד דה-הרטוך".
