שוקי גלילי SRבצק אלים, אמנם חדש עדיין וזה אומר שתצטרכו לעקוב ולחכות לעוד תוכן, אבל מה שיש בינתיים נראה סבבה. אחלה מתכונים, יופי של עיצוב ובעיקר – תצלומים פשוט יפהפיים.
ובגלל שהפוסט הזה מעיף את הקודם, בבקשה על תוותרו עליו: להציל את אילנה.בחייאת, חמש דקות מהחיים שלכם בשביל חיים של מישהו אחר.
הבלוג להציל את אילנה הוא הזדמנות מצויינת לבלוגספירה הישראלית להוכיח שיש בה תועלת, ולהתגייס למען מטרה חשובה: הצלת חיים.
אילנה, אם לשלושה וסבתא לשמונה, היא חולת לוקימיה.
כדי להציל אותה, דרושה תרומה מתאימה של מח-עצם.
התרומה היא תהליך לא מסוכן ולא כואב, שמחייב את התורם ליום אשפוז אחד לכל היותר.
כדי לדעת אם אתם מתאימים נדרשת בדיקה פשוטה בת 5 דקות.
אפשר להיבדק בבית מד"א בחיפה או בבית-החולים תל-השומר.
מה אני מבקש מכם:
א. תנו לינק לבלוג.
ב. ספרו לחברים.
ג. לכו להיבדק.
הרבה אנשים נרתעים מהעניין ובאמת שאין לזה סיבה. להפך: זה קל, פשוט, ויכול להציל חיים. ככל שיותר אנשים ייבדקו ויצרפו את פרטיהם למאגר מח העצם, ינצלו יותר אנשים. אם חו"ח אתם או מישהו קרוב לכם תחלו פעם בלוקימיה, מאגר מח העצם עלול להיות מפלטכם האחרון.
ראש-הממשלה אהוד אולמרט מתקרב לסוף דרכו הפוליטית. זו דעתי.
ד"ר יעקב חסדאי, בטור שהתפרסם היום ב-ynet, ביטא לדעתי היטב את תחושת הגועל שחשים היום הישראלים כלפי הנהגת המדינה שלהם. התחושה, שבסבירות גבוהה ביותר, תעלה לאולמרט בקריירה הפוליטית שלו.
ישראל רוצה דם
ישראל "רוצה דם". היא רוצה לראות אשמים. היא רוצה להעניש את הפוליטיקאים המושחתים, את שודדי העמותות, את שרי אריסון ובעלה ואת שאר האנשים החולשים על חייה (כוונתי ל-18 המשפחות השולטות ב-32 אחוזים מההון של ישראל. ראו כאן [הארץ]).
בתוך כמה חודשים הבינו רוב תושבי המדינה: לטעון שישראל היא מדינה שיש בה "הזדמנות שווה" זהו שקר ציני. "השיטה" – זו שבשמה קיצצו ביבי ואולמרט בתוחלת החיים ובכבוד האדם של חולים סופניים, נכים, קשישים, ניצולי שואה, מובטלים ומקבלי קצבת הכנסה – היא אותה שיטה בה שהביאה את האנשים עם מזוודות מלאות כל טוב לנתב"ג. מעשני הסיגרים ועונדי הרולקס, צריכים ללכת הביתה.
אני חושב שרוב תושבי ישראל מזהים היום את אולמרט כמייצג מובהק של התרבות הפוליטית-כלכלית הזו. הם מאמינים שהוא אינו ראוי לתפקידו – אישית ומקצועית. הכישלון במלחמה, החקירות, המריבות עם מבקר המדינה בתקשורת – תושבי ישראל מאסו בכל זה. הם רוצים לראות בראש מישהו אחר, ומהר.
כמה דברים שאולי לא שמעתם, או שעברו לכם ליד:
א. ביום שני הקרוב יפורסם דו"ח הביניים של וועדת וינוגרד. מבעד לכל הספינים סביבו, מתעורר הרושם שהוא יציג את תפקודו של אולמרט במהלך מלחמת לבנון השנייה באור שלילי למדי. אחרת לא היו כל-כך הרבה ספינים (ויכול להיות שהם גם פשוט לא יודעים).
ב. אין לאולמרט מוצא מוועדת וינוגרד. זו הייתה טעות פטאלית מבחינתו למנות וועדה כזו. יותר מדי אנשים רוצים לשמוע שהוא אשם. אם וועדת וינוגרד תציג את תפקודו באור חיובי, כל המדינה תקלל אותה. בערוץ 10 כבר דיווחו על חבר אחד לפחות בוועדה שמינויו מצחין מקומבינה (לכאורה). כל ערוצי התקשורת יחפשו סקופים דומים. הם יצלבו את חברי הוועדה שיתחילו להתפטר בזה אחר זה ויהפכו את הוועדה הזו לבדיחה.
ג. במקביל, שיגר המבקר לינדנשטראוס אתמול והיום שתי התקפות מכוונות היטב לעבר אולמרט. ישנה פרשת מרכז ההשקעות, וישנה פרשת הדירה ברחוב כרמייה. בעיתונות פורסמה ביקורת בעניינים אלה גם נגד המבקר, אבל רוב הציבור הרי מזמן רואה את אולמרט כדמות שציירה לו "ארץ נהדרת": מתווך דירות חלקלק ואופורטוניסט. אז לינדנשטראוס מגזים? שיגזים.
ד. על-פי גיליון ידיעות אחרונות של סוף השבוע (עמוד 3), היחידה הארצית לחקירות הונאה תשלח ביום רביעי הקרוב חוקרים לאוסטרליה, "במסגרת החקירת בפרשת בל"ל שבה מעורב גם ראש הממשלה אהוד אולמרט".
ה. שר-המשפטים פרידמן עושה לאולמרט שירות דוב. אמנם הוא פרופ' למשפטים, איש ידען ואף מוכשר. מצד שני, הוא חסר כריזמה והוא מסנגר על אדם שהוא עצמו מעיד על עצמו שהוא "לא פופולרי". תקראו בעצמכם את זה [ynet], ראיון עם פרידמן שבו חוץ מלהציע להעניק לראש-ממשלתו את פרס ישראל, הוא אומר כל דבר בלתי מתקבל על הדעת אחר שאפשר.
תקראו ותשאלו את עצמכם: האם אתם מאמינים לו? האם הוא לא גורם לכם להשתכנע רק יותר, שאולמרט צריך ללכת ומהר?
ו. במערכת המשפטית מתייצבים מאחורי לינדנשטראוס. גם פרקליט המדינה ערן שנדר שדיבר אתמול בערוץ 10. גם מזוז שאמר אתמול שאולמרט לא יכול להמשיך לשמש כשר אוצר, וכך הטיל דופי בתקינות המנהל שלו. כולם, כך עושה רושם, מעדיפים מהלכים מעודנים יותר ממכות הגרזן של לינדנשטראוס. מצד שני – נראה שהוא בחר באסטרטגיה היחידה שלדעתו יכולה לעבוד. יכול להיות שהוא צודק.
ולבסוף: הבריחה מהספינה הטובעת התחילה כבר מזמן, ובמפלגתו שלו ממתינים לאולמרט כמה מאוייביו הגרועים ביותר. חלק מהם אולי יזחלו לליכוד, ואלו שיישארו בקדימה יראו לאולמרט את הדלת.
מה דעתכם על התסריט הזה: בעוד שלושה שבועות וחצי, ציפי לבני ופרס מודיעים לאולמרט שהם רוצים שילך הביתה. אם לא ילך בעצמו, הם ידיחו אותו בצורה משפילה. יש להם הסכם עם פרץ, שזקוק להישג מטאורי ערב הפריימריז בעבודה – תמורת תיק האוצר (לעצמו) ותיק הביטחון (לעמי איילון) המפלגה תעניק את תמיכתה ללבני (ראש-הממשלה) ופרס (שר החוץ החדש).
לא אגדה רעיי, לא אגדה
החברה שלי, טוענת שאני מדבר מהרהורי לבי. היא אומרת שאני פשוט כל-כך מתעב את כבוד ראש-הממשלה מר אהוד אולמרט, וכל-כך בז לו, ומייחל ליום שבו יעזוב את מדינת ישראל לנפשה, שאני מפנטז במקום להפעיל שיקול דעת.
יכול להיות.
יכולתי להפנות אתכם ליצירתו של המשורר מ.וריסי, שאמר בשירו "מרגרט על הגליוטינה":
"…because people like you
make me feel so old inside
please die
and kind people
do not shelter this dream
make it real
make the dream real
make the dream real
make it real"
כמו מוריסי, גם אני לא מייחל חס וחלילה לגיליוטינה מהסוג ששימש את רובספייר ודנטון במהפכה הצרפתית. גיליוטינה כזו, מטבעה, סופה שהיא עורפת את ראשי אלו שהחזיקו בה.
(הערה למנהלי רשימות: אני חושב שהגיע הזמן להעביר אוטומטית לינקים לויקיפדיה ל-nofollow).
אני לא חושב שצריך להעמיד כאן אף אחד לקיר, או לערוף את ראשו, במשמעות המילולית הצרה של המושג. אני בהחלט חושב, לעומת זאת, שהגיע זמנה של מערכת המשפט בישראל לשמש כ"גיליוטינה" המטאפורית של העם ולסלק מהבמה את כל המושחתים, הניאו-שמרנים, המועלים בכספי עמותות ושאר האנשים המנוולים והמתועבים ששולטים בחיינו.
שישלחו אותם לכלא, שישלחו אותם הביתה, שישלחו אותם "לעשות לביתם"; העיקר שילכו ולא יחזרו לחיינו יותר.
בכל אופן, כמו בכל "גיליוטינה", גם במקרה הזה: תמיכת העם הכרחית.
והעם זה אנחנו. על כולנו מוטלת חובה, לתמוך בכל דרך חוקית ודמוקרטית בניקוי הפוליטיקה והמוסדות הבירוקרטים של מדינת-ישראל מכל הזוהמה שדבקה בהם.
לדבר.
לכתוב.
לשבות.
להחרים.
והכי חשוב: לצאת להפגין!
להתראות בקרוב.
את השעות האחרונות של יום העצמאות ביליתי בשינה. התאוששתי מהשעות הקודמות, שכללו חיפוש אחר מקום לתקוע בו יתד (או למעשה: מנגל) כדי לחרוך כמה נתחי בשר משובחים במיוחד.
הייתי עם חברים, אחרת הייתי מסתובב וחוזר הביתה. זה מכניס אותי מחדש כל פעם לדיכאון – לראות כמה שהארץ הזו קטנה, פקוקה, וחסרת מקוריות בהרגלי הבילוי שלה.
תקראו לזה חלש אופי, תקראו לזה הולך עם הזרם, תקראו לזה ישראלי שעשה מנגל ביום העצמאות, באיזה חור ליד פתח-תקווה (מקום שהוא, כידוע, פיקציה מוחלטת), חזר מיובש ועייף בטירוף, ומדוכא.
דיכאון של יום העצמאות
את החג, אגב, פתחתי בהאזנה לשירו של יוסי בבליקי ("פונץ'") סוויטת יום העצמאות:
"…צל שחור על זוג עיניים עצומות
ואבק של ערב יום העצמאות
נופל כמו שושנים מגן-עדן.
…וכל הזמן המלחמה שמגרדת לך ביד,
הייתי בא להילחם איתך
אבל אני לא יודע בשביל איזה צד.
היי בחור, בוא הנה בחור
נשבר לך הלב ביום העצמאות,
אתה לא הגעת לדבר סתם
ביום העצמאות העצוב ביותר בעולם."
חג העצמאות מאז ומתמיד היה החג שהכי אהבתי, וזה למרות שברוב השנים זה היה עבורי חג מאד עצוב.
חובתנו לנופלים
גדלתי בצל טרגדיית מותו של יהושע דיאמנט, חברם האהוב של הוריי שהעניק לי את שמו (הלינק הוא לטקסט יפהפה שכתב עליו אבא שלי).
כל מי שהכיר אותו תיארו ככוכב שביט שחלף בחייהם של אנשים. זוהר, מבריק. צעיר בעל נוכחות, כריזמה בלתי רגילה, עתיר כישרונות. צנחן שנהרג ב"סמטת המוות" בעת כיבוש ירושלים במלחמת ששת-הימים, לפני ארבעים שנה חסר חודשיים.
יהושע – וגם שוקי, למקרה ששאלתם את עצמכם – הוא לא שם שקל להסתובב איתו, אבל אף פעם לא חשבתי לשנות אותו, כמו שהציעו לי כמה אנשים. השם הזה, והמטען שקשור בו, ממילא הפכו לחלק ממני. מבחינתי, דמותו של יהושע דיאמנט היא חלק בלתי נפרד מזהותי.
כך שלא מתוך זלזול בשכול אני אומר את תגובתי לזה:
חובתך לנופלים, כבוד ראש-הממשלה אהוד אולמרט, היא להתפטר.
לאומיות, אהבה ונתינה
בתור ילד, אהבתי את יום העצמאות. אהבתי את שירי המחתרות, את שירי הלהקות ונעמי שמר, והכי אהבתי את כל שירי המוות למיניהם. עד היום אני יודע בעל-פה את מילות "באב אל-וואד", "אנחנו שנינו מאותו הכפר", "הרעות".
קראתי את כל ספרי "ילדים אלמונים" של גלילה רון-פדר. את כל רפרטואר און שריג/אבנר כרמלי. ראיתי את שני סרטי חסמב"ה, וכמובן קראתי את הסדרה בערך עד הספרון ה-50 במספר. כל זה, אני חושב, לפני שהגעתי לגיל 10.
מאז התפתחו לא רק הטעם המוזיקלי שלי אלא גם השקפת עולמי, אבל גם היום – אני לא חושב שיש רע במה שנהגנו פעם לכנות כאן "אהבת המולדת". אני, וכנראה רבים מכם, חונכנו על פטריוטיזם שיש בו נכונות להקריב מעצמך בשביל אחרים – ולא להפך.
נטילת שוחד, ניצול כספי ציבור ומעשי שחיתות – זה ההפך. גם פגיעה בחפים מפשע, ולא משנה איך מתרצים אותה – לא קשורה לאהבה בשום צורה. כך גם המנגל של גאידמק (הלינק הוא לפוסט חריף מאד של הכוסית).
על הדבש ועל האש
הפטריוטיזם של נעמי שמר, היה אולי נאיבי, ואין ספק שאנחנו חיים בתקופה שבה אין הרבה דבש והעוקץ תקוע לנו עמוק במקום שבו נהוג לשבת. בכל זאת, מותר להגיד את זה: ישראל היא מקום שיש לו יתרונות וחסרונות.
זו לא היתממות ולא הדחקה. זו ראייה מפוכחת של מצבנו בתוך התמונה ההיסטורית הרחבה יותר. אבל אם תור האנשים שמחכה לשיפודים של גאידמק הוא ה"קולקטיב" שאיתו אני אמור להזדהות, אז באמת שמפתה להרים ידיים ולחשוב על עצמנו.
ובכל זאת, בכל יום עצמאות אני מזכיר לעצמי שהמדינה הדפוקה הזו קמה מתוך אידיאל. מתוך מחשבה ליצור מקום שיהיה באמת טוב לחיות בו. לו חצי מחזונו של הרצל היה מתגשם, אז באמת היה כאן טוב. זה תמיד נראה חסר סיכוי, גם כשהפסיכי הזה כתב את "מדינת היהודים".
ואני אוהב גם את המשפט הפשוט של רבי נחמן מברסלב: "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר גם לתקן". פשוט, זה כל-כך מעייף להיות כזה, שבאמת תועיל לי הפסקה.
אתם מוזמנים לקרוא את הדיון הארוך בין גולשי עבודה שחורה לבין תום וגנר, דוברו של עמיר פרץ.
לשיטתו של וגנר, פרץ עשה כל מה שביכולתו והדימוי הכושל שדבק בו הוא בגלל התקשורת וחבריו למפלגה. המגיבים לא עושים לו חיים קלים (להזכיר: מדובר באנשים שהצביעו למפלגת העבודה).
הדיון מעניין, ולא פחות מעניין השימוש בפלטפורמה המקוונת לדיון פוליטי אודות כשירותו של מועמד לתפקיד בהשתתפות של נציג רשמי מטעמו. בעתיד נראה מן הסתם הרבה יותר דיונים כאלה, אולי עם המועמדים עצמם.
על סוד קסמו של אבו חסן כבר כתבתי כאן, ויש גם תמונות יפות. אבל תמונת-האבו-חסן החביבה עליי כרגע היא זו שלפניכם: אהוד קינן ברגע מופלא של התייחדות עם מסבחה. אחרי תמונה כזו צריכים עוד המלצות?
אהוד והמסבחה. קשה להחליט מי יותר חמוד.
בקרוב ימלאו עשר שנים לטקסט הזה, הדגל. סיפור קצר – או מקאמה, או מאמר, תקראו לזה איך שתרצו – שכתבתי ב-1997, מתוך פרץ של פאתוס נוסטלגי.
הרבה דברים השתנו מאז, בי ובתפיסת העולם שלי. אתם עשויים לחשוב שמה שהשתנה הוא שהפכתי מימני לשמאלני, אבל זה בכלל לא ככה. בדברים הכי היסודיים בכלל לא השתניתי. מה שהשתנה הם לא הדברים בהם אני מאמין אלא המציאות שסביבי וגם תפיסת המציאות שלי.
האם אני אוהב את המדינה? תגדירו מדינה.
פעם נהגתי לומר שיש לנו אחלה מדינה עם חרא של אנשים. זה לא היה מדוייק אף פעם, והיום אני חושב שזה ממש חוטא לאמת. יש פה הרבה אנשים טובים. בכלל – ההיסטוריה, וגם הניסיון האישי שלנו, מוכיחים שלא צריך הרבה אנשים כדי להפוך גן-עדן לגיהנום. אז אני לא יודע אם מה שיש לנו כאן הוא גיהנום, אבל זה רחוק מאד מגן-עדן.
אם המדינה זה אולמרט או הירשזון או ביבי או שלום שמחון לצורך העניין – אז אני שונא את המדינה. אבל האנשים האלו הם לא המדינה ומה שאני שונא, והרבה אנשים אחרים כך אני מאמין, זה לא את המדינה אלא את מה שעושים ממנה או מה שעושים לה. ומהבחינה הזו, ככלות הכל, מה שכתבתי ב-1997 לא כל-כך שונה. רק התמונה שלמה יותר.
מבחינתי, פטריוטיזם מעולם לא היה נאמנות עיוורת למוסדות, גופים, או אנשים. זו הייתה הדבקות ברעיונות ואידיאלים של איך המדינה צריכה להיות ולהיראות. וכשקראתי את מדינת היהודים של הרצל, נדהמתי מהרלוונטיות של הרעיונות שלו לימינו. ולא פחות – מהאופן שבו כמעט כל מה שאנחנו עושים כאן מנוגד מהותית להשקפותיו, הצעותיו וחזונו.
כל הזמן אני קורא ושומע דברים שאנשים אומרים וכותבים, ורואה אותם רבים על המדינה הזו ובעצם על השאלה מי אוהב אותה יותר – מי שרואה אותה בכיעורה או מי שרואה כמה יפה היא יכולה הייתה להיות. וכמו תמיד, גם היום, אני נקרע בין שתי נקודות המבט האלו. שזה מצחיק, כי מדובר בעצם בדיוק באותו הדבר.
