פרידה

[טקסט בן 8 שנים, אבל עדיין אקטואלי]

תל-אביב היא גן-עדן של שוטים. שני קילומטרים מישראל השנייה, ושעת נסיעה אחת מהעולם השלישי. לצופה מהצד ברור שזה מצעד איוולת ורק כשאתה חלק מהעניין זה נראה הגיוני. צריך להיות שוטה לא קטן כדי לשלם ארבע מאות דולר לחודש על חמישה-עשר מטרים רבועים. רק כדי לחפש חנייה חצי שעה ליום בממוצע, ולתכנן את סדר היום שלך בהתאם לפקקים. לשלם שניים-עשר שקלים לק"ג אחד של תפוחים בסופר של ארלוזורוב. ישנם כמובן יתרונות כמו האפשרות להליכה רגלית לים בשבת בבוקר, או אספרסו מעבר לפינה בשלוש בלילה, או סוללת הפיצוציות של אבן גבירול.
 
נראה כאילו בתל-אביב אתה אף פעם לא לבד. אבל האמת המרה היא, שלא מדובר בקולקטיב שמח של ביחד. זהו אוסף ענק של פרטים בודדים. טאוטולוגיה של ליברליזם שמנציחה את בדידותה מול עקומה של תפוקה שולית פוחתת. טובת הפרט היא טובת הכלל, שהוא אוסף הפרטים, וכל אחד מהם בודד כל-כך.
 
לאולמי תכלת אין זכר. בשלב הראשון הם התרוקנו מתוכן, ובמקום השניצלים העסיסיים החלו להכין שם טוסטים וסנדוויצ'ים עם בשרים קרים. השם נשאר "תכלת", ופעם עוד הספקתי לשתות שם הפוך. אבל אפילו זה שייך לעבר – היום מטגנים שם המבורגרים ומוזגים קוקה-קולה. "תכלת", זה יותר מדי כחול-לבן בשביל מזללה. הם העדיפו לצבוע בכחול ואדום. אמריקה בצבעים. פעם אנשים היו מבלים שם ערב, אחר-כך שעתיים, והיום חמש דקות. ככה זה – מזון מהיר, כמו סקס מהיר, דוחס הרבה יותר הכנסות והוצאות במעט זמן, ולכן טוב יותר לכלכלה. הרבה יותר משתלם ממשהו שכרוך בו רגש.
 
זו תל-אביב של היום. הירקון זורם ונשפך לים, עייף ועלוב. חרצפים לבונטיניים יוצאים נרגשים לעולם הגדול, והביצה היא להם רק תחנת ביניים. אבל זה שקר ציני. רובם מסיימים את הדרך על גדות הירקון. הנהר הגדול שהפך תעלת שופכין. הדרך מלאת התקווה שהסתיימה נמוך כל-כך, עמוק כל-כך, במשקע הכהה והדביק של קרקעית כור ההיתוך הזה.

תל-אביב הזו, שרצתה להיות תפוח גדול, עשתה את זה כל-כך בקטן. היא חיפשה לה ויאטנם ובחרה בלבנון. היא רצתה  IRA וקיבלה PLO. לא היו לה איטלקים בשביל מאפיה, אז היא סימנה את הרוסים. לא היה לה כסף בשביל אומנות אנגליות, אז היא לקחה פיליפיניות. לא היו לה פולנים ואירים, אז היא הלכה על תאילנדים ורומנים. וכשהשד העדתי נח לו לרגע בבקבוק, היא תגברה את שנאת הזרים שלה באתיופים. עשר דקות נסיעה מתפוחי שניים-עשר השקלים, אוספים אנשים את שאריות התפוחים הרקובים מדוכני השניים-וחצי.
 
עיר המהגרים שקמה בראשית המאה ליד יפו. היא ניצחה את הבריטים שכבשו את הארץ הזו מהעותמנים, שירשו את הממלוכים שניצחו את הצלבנים. ששחררו את ארץ הקודש ממוסלמים, שנטלו אותה מידי האימפריה הרומית הגוועת, שש מאות שבעים שנה אחרי שטיטוס עמד בשערי ירושלים טרופת הרעב, שהביסה את עצמה במריבות ובשנאת חינם. אלפיים שנה ושישים קילומטר, אנחנו מוצאים את עצמנו באותו המקום. קמצא משכנע את בר-קמצא, שהדירה הישנה של אמא שווה שש-מאות דולר לפחות.

מוקדש ל-TheRaveN כתגובה לפוסט הזה.

 

4 במאי 2007 – 14:20 קטגוריות: יצירה | תגובות (1)

ימיה האחרונים של ממשלת אולמרט

כשאני אומר "ימים" אני מתכוון בעצם לחודשים, אבל עזבו אתכם מסמנטיקה – התסריט הכי סביר למה שיקרה עכשיו בפוליטיקה הישראלית הוא התסריט הכי ברור: הממשלה הזו הולכת כנראה ליפול, המדינה הולכת לבחירות, ועד הבחירות תהיה לנו ממשלה זמנית.

אבל ברשותכם, אני רוצה להעלות כאן כמה נקודות למחשבה, ולהציג לכם תסריט מעט יותר מפורט. לפניכם התחזית שלי לאירועים הבאים:

א: אולמרט יתפטר
במוקדם או במאוחר זה יקרה – או שיתפטר או שיודח. אני חושב שסביר להניח שבבוא הזמן יהיה מי ש"יגיש לו את האקדח". בפוסט זהו: אולמרט גמור, שפרסמתי כאן לפני כעשרה ימים, ניחשתי שציפי לבני ושמעון פרס יהיו האנשים שיעשו את זה במקרה של אולמרט.

בינתיים זה עוד לא קרה; מה שקרה הוא שלבני ניסתה להגיש את האקדח לבדה וקראה לאולמרט להתפטר [ynet]. בתקשורת קטלו את לבני, אבל האמת הפשוטה היא שלבני עשתה את המעשה הנכון – בדיוק כמוני וכמו עוד מאה אלף אנשים שהיו אמש בעצרת כיכר רבין.

האם אולמרט משלה את עצמו שיש לו יכולת לשרוד? אני בספק. יכול להיות שהוא עדיין פועל, מכוח האינרציה, ב"שיטת מצליח". עד היום דווקא הצליח לו. בעומק לבו אולי הוא יודע שאבוד לו, אבל הוא מנסה.

אבל כמו שנוכחנו לדעת במלחמה האחרונה – מאחורי רוח הלחימה הזו לא עומד מצביא דגול אלא עסקן שחצן. הוא הולך ומסתבך ולמפלגת קדימה – בהנחה שיש דבר כזה – עדיף בלעדיו. אולמרט, שטבעת רשויות החוק מתהדקת סביבו במהירות גדולה לא פחות מהטבעת הפוליטית, יסכים לפרוש אם יציעו לו את ה"עיסקה" המתאימה.

ב. פרס הולך להיות ראש-ממשלה
מספר גדל והולך של ישראלים רוצים בחירות. גם מספר גדל והולך של חברי-כנסת. לפער בן 25 המנדטים בין כוחו של הליכוד בכנסת לכוחו בסקרים, יישאבו מן הסתם בחודשים הקרובים חברי-כנסת של קדימה, שלא מחזיקים במקומות ריאליים (בגלל הפער השלישי בן 20 המנדטים, בין כוחה של קדימה בכנסת לכוחה בסקרים).

במוקדם או במאוחר, תחליט הכנסת על הליכה לבחירות או הממשלה המכהנת תודח בהצבעת אי-אמון. דליה איציק, ממלאת מקום הנשיא, תשמח להעניק לפטרונה שמעון פרס את תפקיד ראש-הממשלה הזמני.

אף אחד לא ייתן לפרס את תפקיד ראש-הממשלה באופן קבוע, אבל כ"זמני" הוא מצויין. אישית, אני לא בטוח שזה רעיון רע; כזכור – פרס כבר היה ראש-ממשלה זמני פעמיים, ובשתי הפעמים עשה עבודה מצויינת. גם בתור היו"ר הזמני של מפלגת העבודה הוא עשה עבודה לא רעה. כולם במערכת הפוליטית – אפילו ציפי לבני – ישמחו לתת לפרס להתלכלך בתפקיד במשך כמה חודשים כדי שיהיה להם זמן להתעסק בבחירות. ופרס? הוא יסביר שהוא לא הציע את עצמו לתפקיד – "זה הם רוצים".

ג. מי ינצח את ביבי?
אני לא חושב שביבי יהיה ראש ממשלה. התמיכה הציבורית בביבי תמיד הייתה פריכה. גם כי הוא הפוליטיקאי הישראלי השני הכי מושמץ בהיסטוריה (הראשון הוא פרס, כמובן). גם בגלל שהתקשורת לא אוהבת אותו. גם בגלל שכשהוא מתחיל לדבר, הוא מביא את הסעיף ליותר מדי אנשים.

הפעם ביבי גם סוחב את חרפת "התוכנית להבראת כלכלת ישראל". ביבי הוא מייצג של אידיאולוגיה כלכלית לא מוסרית, שגם לא עובדת מי יודע מה – לא בטוח שזה באמת הוא שהציל את כלכלת ישראל, אבל די בטוח שבשנים האחרונות ישנם בישראל יותר אנשים שמצבם הכלכלי הורע מכאלה שמצבם הוטב.

לא מכירים כאלה? לכו לפריפריה.

לולא הכישלון המשותף של אולמרט ופרץ, ביבי לא היה כל-כך פופולרי בסקרים. כרגע, הוא האלטרנטיבה ה"בטחונית" לשני יריביו.

אבל עד לבחירות עוד צפויים שינויים מפליגים בהרכב האנושי של המפלגות. כל אלוף במיל שלא נמצא היום ברשימות של המפלגות, יתחרה על המקומות המשוריינים. נראה שם את יוסי פלד, יא יא, אולי אפילו את דן שומרון. לא ברור לאן כל אלה (והאחרים) ילכו – חלק מהם בטח ילכו לליכוד.

אם קדימה תתחיל להתפורר פרס עשוי לדחוף אותה לאיחוד עם העבודה – תלוי מי ינצח בפריימריז. תסריט לא דמיוני: בעוד כמה חודשים למפלגת העבודה יש רשימה חדשה, שכוללת כמה גנרלים חינניים. בהנהגתה עומדים עמי איילון, פרץ, פרס, דני יתום וברוורמן – לאו דווקא בסדר זה. היא מכניסה את קולט אביטל לתפקיד הנשיאה כמה חודשים לפני הבחירות. בתעמולת הבחירות דואגים להבטיח שפרץ יהיה שר החקלאות, מקסימום שר הרווחה. שר האוצר יהיה כלכלן, שר הביטחון וראש-הממשלה יהיו גנרלים, שר החוץ יהיה פרס.

לצערי, אני לא בטוח שזה טוב בהרבה ממה שמציע ביבי. בכל אופן, אני חושב שיש הרבה אנשים שאזרחי ישראל היו מעדיפים לראות בתפקיד ראש-הממשלה במקום ביבי.

4 במאי 2007 – 1:25 קטגוריות: פוליטיקה | תגובות (8)

תגים |

מה באמת אומר הדו"ח על עמיר פרץ

צר לי על עמיר פרץ, באמת. אני חושב שהוא קיבל הזדמנות היסטורית להשפיע על המצב החברתי בישראל והחמיץ אותה. אני חושב שהוא נגרר למלחמת לבנון, בניגוד לנטייתו הטבעית, ובמידה מסויימת הוא אכן קורבן – של הנסיבות, של מקבלי החלטות אחרים, ושל אוסף הצבועים והשקרנים שמקיף אותו במפלגה שלו.

אבל כמו ה"לחצו עליי" של ביבי בזמנו, כל הנסיבות המקלות אינן מסירות ממנו את האחריות.

ממשלת אולמרט היא הממשלה הכושלת והמושחתת ביותר בתולדות ישראל, ופרץ הוא שותף בכיר בממשלה ובכשלונותיה. אם לא הייתה דרך אחרת, היה עליו להתפטר מתפקידו ו/או לפרק את הממשלה כבר לפני זמן רב – עם ייקור הלחם, העברת התקציב, הצטרפות ליברמן, או מייד אחרי המלחמה.

***

אתמול הגיעה אליי באימייל מצגת ובה "החלקים המצונזרים" מדו"ח וועדת וינוגרד. כביכול, מידע שהוסתר מהציבור לגבי מידת אחריותו האמיתית של פרץ לכשלון במלחמת לבנון השנייה.

כמובן שאין במצגת הזו שום פרט חדש שאינו מופיע בדו"ח שנחשף באופן פומבי. מה שהיה במצגת בכל זאת, היא הצגה מגמתית של דברים שנאמרו על פרץ בדו"ח.

האמת חייבת להיאמר: בניגוד לאולמרט, חברי הוועדה לא ייחסו לפרץ זחיחות וחוסר אחריות אחריות. אדרבא: הם הדגישו מספר מקרים בהם פעל באופן נכון – ואת המקרים האלה טרח יוצר המצגת לצטט. אבל מה לעשות שכל מקרה כזה מסתיים בדו"ח ב"אבל".

דו"ח הביניים של וועדת וינוגרד מטיל על פרץ חלק מהאחריות – למרות שהיה חדש בתפקיד, למרות הכשלים המערכתיים, ולמרות שהמידע שקיבל היה בעייתי ולא מספיק. פרץ, על-פי הדו"ח טעה בשיקול דעת כשסמך על מקבלי ההחלטות האחרים ולא עשה מספיק כדי לחפות על חוסר ניסיונו. חשוב לא פחות: הוועדה קובעת שהוא יכול היה למלא את התפקיד טוב יותר למרות חוסר ניסיונו וחרף הנסיבות המקלות.

כמה דוגמאות מתוך הדו"ח:

"לא ניתן להטיל על שר הביטחון אחריות לכשלים… שנוצרו בימיו של קודמיו בתפקיד – אולם כאשר הוא עצמו מילא את תפקידו העיקרי כמפקח על הצבא והנחה אותו – האחריות השלמה הייתה מוטלת על כתפיו" (סעיף 150).

"אנו קובעים כי השר לא נעזר עזרה של ממש באגף הביטחוני מדיני… מנגנון מקצועי חשוב שהיה אמור לתת מענה לקושי מבני ידוע, לא תפקד במערכה בצורה שתוכננה" (סעיף 153).

"שר הביטחון נושא באחריות לתרומתו הוא למכלול ההחלטות הנוגעות ליציאה למערכה ובמהלכה, וכן לניהולה, כמו גם לדרך בה הוכנו הדיונים שבמסגרתם התקבלו החלטות אלה" (סעיף 158).

בקיצור: פרץ, על-פי וינוגרד, אולי אשם פחות מאולמרט וחלוץ – אבל לא פטור מאחריות.

אם אתם לא מאמינים, לכו ותקראו את פרק המסקנות של הדו"ח ותשפטו בעצמכם.

3 במאי 2007 – 11:33 קטגוריות: פוליטיקה | תגובות (6)

האולמרט שלי (פוסט אורח)

כל אחד והאולמרט שלו, מסתבר. יש כאלה שפוגשים אותו בערוצי התקשורת ויש כאלה שיצא להם לפגוש אותו פנים אל פנים. קבלו פוסט אורח של רז.

***

לפני 18 שנה עמדתי כשומר בפתח של בנייני האומה בירושלים. זו היתה חלטורה די עלובה ששילמה פרוטות.

במקום היתה וועידה של מנהיגים מיהודי ארצות-הברית. התפקיד שלנו כשומרים היה בעיקר לדחות את כל הממליכים את עצמם מלהכנס לחניה של בניני האומה ולתת רק לאח"מים את הזכות להכנס למתחם החניה האטרקטיבי.

לאחר כמה שעות של וויכוחים עם שורה ארוכה של נהגים ישראלים עצבניים, הגיעה למקום מכונית שרד גדולה ושחורה. הנהג פתח את החלון ואמר משהו לא ברור. ניסיתי להסביר לו באנגלית קלוקלת שהכניסה לאחמ"ים בלבד, והוא אמר עוד פעם משהו לא ברור. משהו שנשמע כמו "שרוט אולמה" או דבר דומה.

אחרי כשלוש דקות בהן ניהלנו דו-שיח של חרשים נפתחה הדלת והשר אהוד אולמרט צרח עלי "זה השר אהוד אולמרט". פתחתי לכבוד השר את השער ועברתי להתווכח עם הנהג הבא.

אחרי כשעה לערך בא לבקר אותי הנהג של השר. "יש לך מזל" הוא אמר לי בחביבות. "יש לך מזל שהוא לא באמת התעצבן עליך, אחרת היה הורס לך את החיים, אתה לא יודע עם מי כמעט הסתבכת".

ניסיתי להסביר לנהג בעדינות שאולמרט לא מפחיד את אבא שלי. "לא, אתה לא מבין, באמת יש לך מזל שהוא לא רוצה להכנס בך, הוא היה יכול להרוס לך את החיים".
להפחיד אותי זה לא ממש הצליח, אבל לעצבן אותי זה בהחלט עצבן. לא ידעתי הרבה על אהוד אולמרט לפני השיחה הזאת, ובשנים הבאות עקבתי בחרדה אחרי הבן אדם שהיה יכול להרוס לי את החיים כי לא פתחתי לו את השער מספיק מהר.

כמעט עשרים שנה לאחר מכן המאפיונר (לכאורה) רודף הכבוד וחסר העכבות הנ"ל קיבל את השליטה במעצמה גרעינית קטנה, ובמלחמה חסרת תוחלת הוא הרס את החיים למאה שישים ואח. משפחות בישראל ולמי יודע כמה לבנונים. טוב, אולי באמת מזל שהוא לא התעצבן עלי.

3 במאי 2007 – 2:11 קטגוריות: פוליטיקה | תגובות (9)

ואולמרט, כשאתה הולך הביתה, קח את טומי

מחר הולכים לכיכר רבין כדי להעיף את אולמרט. דיר באלק לא תבואו!

בינתיים, חברו של אהוד טומי לפיד נחלץ לעזרתו – מה שנקרא "אמור לי מי חברך". ובמה לא משתמשים בשביל להגן על חבר: שקרים, דמגוגיה, סילוף עובדות היסטוריות. תוכלו לקרוא על זה כאן.

2 במאי 2007 – 23:18 קטגוריות: פוליטיקה | תגובות (11)

אתם באים להפגנה, נכון?

מחר (ה') משעה 19:30 ואילך תתקיים בכיכר רבין בתל-אביב הפגנה שתקרא לראש-הממשלה אולמרט ולשר-הביטחון פרץ להתפטר.

באופן אישי, עמיר פרץ אינו מפריע לי כשר הביטחון באותה מידה שאני מוטרד מכך שאהוד אולמרט הוא ראש-ממשלת ישראל. בכל אופן – וועדת וינוגרד אמרה את דברה. היא הטילה את מלוא האחריות על חלוץ-פרץ-אולמרט, והבהירה: הם נכשלו בתפקידם.

להזכיר: הכישלון הזה עלה בחייהם של 161 ישראלים וכ-1000 לבנונים.

לכן, כמו הרבה מאד אנשים, גם אני מתכוון ללכת להפגנה. באים גם הרבה אנשים [פוסט בנושא אצל אהוד קינן. כדאי] שבדרך-כלל לא באים להפגנות, או לפחות אומרים שיבואו. גם אנשים שלא מסכימים איתי פוליטית, אבל מסכימים שאולמרט צריך ללכת הביתה – דבר שנראה ששורר לגביו קונצנזוס נדיר.

אפילו – תחזיקו את עצמכם חזק – יובל אומר שיבוא. או בגלל שהוא עכשיו קל יותר (ויפה) בזכות הדיאטה. או, אם להאמין לדברים שהוא אומר, כי "זהו צו גיוס לאומי להעיף את ההנהגה הנוכחית" (ולמי שאומר שזה רק יעלה את ביבי, תחשבו על זה ככה: שלב ראשון בטיפול בשלשול הוא להחזיר את החרא הרגיל, זה שאליו כמעט התרגלנו).

אם כל מי שאומר שיבוא באמת יבוא, זו תהיה אם כל ההפגנות. האימ-אימא. כזו שתרעיד את המדינה ואולי תזיז פה משהו לשם שינוי. אז נכון שאתם באים?

בלוגרים: אם אתם מרגישים כמוני, אל תתעצלו: העתיקו את ההזמנה (אחרי הפיסקה הבאה) לבלוג שלכם. בואו להפגנה, שכנעו את הקוראים שלכם לבוא, שכנעו בלוגרים אחרים להצטרף.

ועוד משהו, חשוב מאד: אל תרגישו אשמים אם יש בכם שמחה לאיד. מצד שני, אתם בכל זאת חייבים לעשות משהו שיאפשר לכם להמשיך להרגיש אנשים טובים, אז לכו לבלוג להציל את אילנה. תחשבו על זה: אתם יכולים לגמור את השבוע אחרי שעשיתם משהו גם בשביל המדינה, גם בשביל עצמכם, וגם בשביל להציל חיים. שווה, לא?

 

2 במאי 2007 – 0:31 קטגוריות: פוליטיקה | תגובות (22)

מכתב לאהוד אולמרט

לראש-הממשלה אהוד אולמרט,

מאז פרסמה וועדת וינוגרד את מסקנותיה, נשמעים יועציך ומקורביך באמצעי התקשורת, מסבירים מדוע אינך צריך להתפטר. אגב כך הם מטילים ישירות ובעקיפין דופי בחברי הוועדה – אנשים שאתה עצמך מינית, והפלגת בשבחיהם יותר מפעם. 

ברשותך, אזכיר לך את הדברים שאמרו האנשים האלה היום, אותם אתה וודאי כבר יודע על-פה: "אהוד אולמרט אחראי ליציאה למלחמה ללא תוכנית מעובדת היטב. הוא אחראי לכך שהמטרות לא נקבעו בבהירות ובזהירות. הוא כשל כמנהיג הצריך להוביל את ארצו לפעולה צבאית יזומה מתוך שיקול דעת ואחריות". כך הוועדה (הדו"ח המלא).

משמעות הדברים ברורה לכל בר דעת: עליך להתפטר.

נכון, גם הרמטכ"ל (לשעבר) ושר הביטחון וחברי הממשלה שותפים לכישלון, אבל אתה נושא במירב האחריות ועליך לקחת אחריות על מעשיך ומחדליך.

כל מה שתעשה כדי לדחות את הקץ רק יבזה ויזיק למדינה ולמוסדותיה, וישניא אותך יותר על הציבור ש-96% ממנו אינם רוצים בך. העם מאס בך ובממשלתך. בחשדות ובחקירות נגדך ונגד עוד ועוד אנשים סביבך. ויותר מהכל מהתחושה כי יש לו ראש-ממשלה מנותק, שגם עתה לא מבין כי הוא חי על זמן שאול – סופך שתעזוב את התפקיד או תודח.

אנא ממך, עשה את המעשה הנכון, לפחות בפעם הזו. תן דוגמא אישית: תתפטר.

30 באפריל 2007 – 19:46 קטגוריות: פוליטיקה | תגובות (17)

תגים |