פרשת אלי ציפורי

בתור אדם שלא כל-כך אוהב את עולם העיתונות, אבל עדיין עושה חלק מפרנסתו מכתיבה בשביל הפריץ (אחד מהם, זאת אומרת), אני לא נוהג לעסוק כאן בפרשיות פנים-ברנז'איות.

במיוחד לא כשמדובר בברנז'ה שאינה שלי – אני כותב על טכנולוגיה ומכיר בעיקר אנשים שעוסקים בתחום הזה (וגם אותם לא מי יודע מה, אם להודות על האמת) והפרשה המדוברת קשורה לאיש מקצוע מהעיתונות הכלכלית.

בכל אופן, יש כאן סיפור מעניין שאני חושב שראוי לתשומת לב – גם אם אינכם עיתונאים. הוא מצייר תמונת עגומה של מצב העיתונות בישראל. אותה עיתונות שאמורה להיות כלב השמירה של… נו, איך קוראים לזה?

על הפרשה: מיהו אלי ציפורי
אלי ציפורי הוא סגן העורך של העיתון הכלכלי המוביל גלובס. עיתונאי וותיק ומוערך, שמפרסם בעיתון – בין השאר – טור דעה.

איני מכיר את האיש, ולכן אינני יכול לתת עליו עדות אופי כזו או אחרת. מה שאני יכול לומר, וגם זה מפי השמועה, הם שני דברים:
א. אנשים שאני מחשיב את דעתם רואים בו איש מקצוע רציני.
ב. מדובר באדם טמפרמנטי, שקנה קנה לו במשך השנים כמה אוייבים.

התגלגלות הפרשה: החשיפה
לפני שלושה ימים פרסם יובל דרור בגלוב את הפוסט השראה או פלגיאט. הוא מציג בו קטעים סרוקים שנשלחו אליו, בהם מופיעים קטעים מאחד מטוריו של אלי ציפורי שהועתקו – לכאורה או כביכול – מהעיתון הכלכלי פיננשל טיימס.

דרור, עוד אחד עם טמפרמנט (וגם חבר שלי), נהג בהגינות והקפיד לציין שהוא אינו יכול להעיד על אמיתות ה"ראיות". ייתכן שמדובר בזיוף. ברור גם שמישהו "מחפש" את אלי ציפורי – כי הקטעים הסרוקים נשלחו ליובל מתיבת Hotmail כלשהי, מבלי שהשולח הזדהה.

בקיצור: זה סיפור תמוה, בעייתי, ועדיין כזה שדורש תגובה פומבית מצד גלובס – אך תגובה כזו לא נתקבלה אצל דרור. 

גבעת הבלוגים אינה עונה
בינתיים, התעורר דיון סוער בתגובות בגלוב (זה קורה שם הרבה), אבל הדיון הזה א) לא התפשט לבלוגים נוספים. ב) לא זכה לפולואפ מצד העיתונות המסחרית, כולל מדורי הברנז'ה השונים שעוסקים בעניינים כאלה בדיוק.

יובל זרק את הכפפה ואף אחד מהגורמים שהיו אמורים להרים אותה לא טרח לעשות זאת.

וולווט הזכירה את הפרשה בשורה, ואז בשמונה שורות ואז בשש שורות נוספות (חפשו את המילה "ציפור" בהומפייג' של הבלוג שלה). צביקה אלברגר התייחס לפרשה אתמול בבלוג שלו ב-Cafe TheMarker (אולי היו עוד – אם כן, האירו את עיני).

כמה אירוני ששני אלו כותבים בבלוגים של דהמרקר (ששייך לדה-מרקר ששייך להארץ-שוקן) המתחרה של גלובס. הא לך סיבה טובה למרקר, לא לגעת באופן רשמי בסיפור הזה – הרי מה שלא היו אומרים היה גורם להם להיראות רע בעצמם.

אין ספק, סיכם דרור היום, בפוסט נוסף: מדובר בתפוח אדמה לוהט שאין אינו רוצה להרים (זה – והטמבלים שלא מבינים במה מדובר). הפרשה נקברה.

מה אני חושב על הסיפור
מבחינה עיתונאית, יש בסיפור הזה שתי שאלות חשובות:
א. האם זה באמת קרה? – עוד לא ראיתי שמישהו ענה על זה.
ב. ואם קרה, האם מדובר בטעות אנוש או במעשה זדון?

ייתכן שמדובר במעשה העתקה. ייתכן שמדובר בניסיון להפליל את ציפורי. ויכול להיות שזו טעות של גרפיקאית ששיבצה את הטקסט הלא נכון ב-Template של ה-InDesign או ה-Quark, או מה שלא תהיה המערכת שבה מעמדים בגלובס.

הספקולציה שלי, אגב: טעות של הגרפיקאית. אין מצב שעיתונאי שהגיע לתפקיד שלו, שהיה מוציא תחתיו תרגום כל-כך גרוע. 

ישנה פה, אגב, שאלה נוספת – שממנה אפשר להרים יופי של סיפור צבע. נגיד: "מי מחפש את ראשו של ציפורי".
 
מבחינת אתיקה עיתונאית, הביקורת שהעלה דרור מטרידה (למרות שאיני מסכים עם כולה). העיתונות הישראלית באמת מצטיירת מהסיפור הזה כאסופה של פחדנים, אינטרסנטים, מעתיקנים ומושחתים, לכאורה (כאילו, דאה!?).  

אני חושב שיובל קצת ממהר להתייאש. לפרשת הירשזון נדרשו, על פי טענה מסויימת, חודשים רבים עד שהפכה לכתבות בעמוד הראשון. אז פרשת אלי ציפורי נולדה, מתה ונקברה בשלושה ימים, יובל? לא צריך להגזים.

צביקה אלברגר, בתגובות בגלוב, העיר שלו הבלוגספירה הייתה עוסקת בפרשה, אז בסופו של דבר גם העיתונות הממוסדת הייתה נאלצת להתייחס אליה. אני, בלי קשר, חושב שזו פרשה שכדאי שישטוף אותה אור שמש

(וגם הייתי רוצה לדעת מה אנשים כמו גדי שמשון, דרור פויר חושבים על הנושא, או מה יש לצביקה בשור להגיד, ואנשים אחרים אני לא מזכיר רק כי אני לא בטוח אם הם רוצים שאעשה את זה). 

אני חושב שפרשת אלי ציפורי היא כבר הצלחה גדולה – גם אם לא נדע אף פעם מה באמת קרה במסדרונות האפלים של גלובס. וזה בגלל הדיון שהתקיים בבלוג של יובל, ובגלל העובדה שהיו בו כמה אנשים אינטליגנטיים שהצליחו לא לאכול זה את זה במהלך שיחה על נושא כה רגיש.

ולבסוף:
א. לדעתי גלובס חייבים להגיב, ואני נוטה להאמין שהם גם יגיבו. הייתי נותן להם יותר משלושה ימים לבדוק מה

בשארה – נקודות למחשבה

כמו ברמן, גם אותי האיפול סביב פרשת בשארה מטריד מאד. אני לא בטוח שאני יכול לחתום על כל מה שהוא אומר, ואני מאד לא אוהב את הדברים והמעשים של בשארה בשנים האחרונות, אבל כל הסיפור הזה מצחין למרחוק.

הבוקר מדווח ynet כי בירדן רמזו לבשארה שהוא אורח לא רצוי. בהתחשב בכך שאנשים כמו חאלד משעל הם אורחים רצויים בירדן, או לפחות היו כאלה בעבר, מתבקש לשאול: מה עשה בשארה שהירדנים לא רוצים אותו? תכנן פיגוע ביולוגי עם בן לאדן? הביא איתו פצצה מלוכלכת בתא הכפפות של האוטו?

הרבה פחות משאני מוטרד ממהלכיו של של בשארה, ומהשאלה האם הוא אשם במעשה בגידה או לא, אני מוטרד מצו איסור הפרסום בנושא. מה לא רוצים שנדע? איזה אינפורמציה הגיעה לידי העיתונות שלא נמצאת בידיהם של ארגוני הטרור וסוכנויות הביון הזרות, או שידיעתה מסכנת את אזרחי ישראל? כל הסיפור מסריח, לדעתי, סירחון חריף של דיסאינפורמציה. אולי אתבדה, אבל כרגע אני לא בכלל בטוח בכנות הכוונות של מערכת הביטחון.  

קידום אתרים מהדור החדש

כבר דיברתי כאן פעם או פעמיים על תחום קידום האתרים בכלל ועל קידום בלוגים באופן ספציפי. הפעם, אני רוצה להדגים טכניקת "כובע לבן" (כלומר: לגיטימית, אתית).

בתור התחלה, לכו לאלבום ה-flickr של אהוד קינן. תמצאו את התמונה שכותרתה Shooky's tahini drawer. זוהי תמונה שאהוד צילם בביתי, שמציגה את אוסף קופסאות הטחינה הריקות שלי.

למה אוסף קופסאות טחינה? אתם יודעים… אוספים, זה מה שהולך עכשיו. אם תראו את כתבות האוספים של חברנו מישל דור (כמו הכתבה על יו"ר אגודת אספני האצבעונים בישראל) אז תבינו שאספנות ואוספים הם עניין רציני. מאד רציני.

מתחת לתמונה של אוסף הטחינה (יש שם לפחות 15 סוגים של מוצרי טחינה גולמית, למקרה ששאלתם את עצמכם) נתן אהוד קישור ל-The Hummus Blog הגירסה האגלית לבלוג החומוס (ששייך לי ולאחי הצעיר טל).

הוא הוסיף גם ציטוט אותנטי מפי: "הפליקר של אהוד הוא המכה של ה-Web 2.0". 

עכשיו, יכולתי לומר שמה שאני עושה כאן זה Web2SEO. אבל זה היה הופך אותי לפלצן ושרלטן. אני יכול סתם לא להסביר מה אני עושה כאן, אבל אני מאמין בלשתף.

אז מה אני עושה?

"תפרתי" זה לזה שורה של אתרים – הבלוג הזה, והבלוג ההזוי שפתחתי בקפהTM, והפליקר של אהוד, ובלוג החומוס העברי והאנגלי. יצרתי קונסטלציה שמנועי חיפוש יוכלו לזהות. אם היה לי כוח הייתי יוצר תרשים שמתאר את הטיפוגרפיה של הקישורים, ואז זה היה ברור יותר (אולי יהיה מישהו שיתנדב לעשות את זה, לצטט מהפוסט הזה ולקשר לכאן).

זה דומה קצת למשחק החמישה דברים ש: קבוצה של אתרים מתחילה לקשר בינה לבין עצמה; לכל הלינקים יש משקל וכל האתרים המעורבים מרוויחים מעניין; אבל הכי מרוויחים אלו שבקצוות.

מרוויחים עוד יותר האתרים אליהם יגיעו אחר-כך אנשים באמצעות חיפוש בגוגל.

עבודה שחורה לדרך חדשה

אתם מוזמנים להיכנס לאתר החדש של קבוצת עבודה שחורה.

כזכור, כשהקבוצה והבלוג המקורי קמו באוקטובר האחרון, המטרה הייתה להשפיע על סדר היום הפוליטי באמצעות פנייה פומבית לנבחרים שלנו (כלומר – בעיקר לחברי-הכנסת והשרים של מפלגת העבודה, עבורה הצביעו רוב חברי הקבוצה). זה נעשה באמצעות מכתבים, שנשלחו לחברי-הכנסת והשרים ופורסמו במקביל בבלוג, עם תשובותיהם.

ההתנהלות המבישה של המפלגה טרפה את הקלפים שלנו. התמיכה בתקציב האנטי-חברתי, שיתוף הפעולה עם צירוף ישראל ביתנו לממשלה, ואירועים אחרים בהם הנבחרים שלנו בגדו בבוחרים ונתנו יד – במעשה או במחדל – למדיניות הסהרורית והמושחתת של אולמרט ומפלגת קדימה, הפכו עבורי את הפעילות במסגרת עבודה שחורה לבלתי אפשרית.

בחודשיים האחרונים, אחרי דיון פנימי ממושך, הגדירה עבודה שחורה מחדש את יעדיה ואת דרכי פעולתה.

מפלגת העבודה – אאוט.
פעילות פוליטית ברשת – אין.

הרעיון הפוליטי היחיד שמשותף לכולנו הוא זה שהיה משותף לרוב המצביעים בבחירות 2006: השאיפה למדיניות כלכלית אנושית יותר, שלא תילחם בחלשים ומעוטי היכולת אלא תעזור להם (אנחנו קוראים לזה "סוציאל דמוקרטיה". ולא, זה לא סוציאליזם). לאכיפה של חוקי העבודה, למתן אפשרות לחיים בכבוד לקשישים, נכים, מובטלים. לשוויון זכויות אמיתי. לפוליטיקאים שישרתו אותנו – ולא להפך. 

האתר החדש של עבודה שחורה מסמל את השלב החדש בפעילות הקבוצה, שכוללת כרגע 35 בלוגרים, כולל עבדכם הנאמן. אנחנו שואפים למדינה דמוקרטית יותר, לפוליטיקה נקייה יותר, ולקשר ישיר בין הבוחרים לנבחרים – מעל ראשיהם של קבלני הקולות, יועצי התדמית, מחוללי הספינים והעיתונות המשוחדת. הרשת תהיה הכלי המרכזי בפעילות הזו.

אתם מוזמנים להשתתף, אתם מוזמנים לקרוא, את מוזמנים לתת לינקים.
ובתור התחלה: אתם מוזמנים להיכנס

איזה שם תקבל המלחמה

כן, אני יודע, את הפוסט הזה הייתי אמור לפרסם לפני כמה ימים, כשהיה אקטואלי. הבנתי שאיחרתי את המועד אתמול, כשקיבלתי SMS לסלולרי עם הכותרת החדשותית המפתיעה: וועדת הטקסים והסמלים החליטה לקרוא למלחמה "מלחמת לבנון השנייה".

ועל כך ייאמר: וואלה?!

מלחמת לבנון השנייה… איזו מקוריות, כמה מפתיע, איך לא חשבנו על זה. האם הם שכרו לשם כך קופירייטר או חשבו על זה בעצמם?

דווקא היו לי רעיונות יפים לשמות: מלחמת חאפלפ (ר"ת "חלוץ אולמרט פרץ לא פוחדים!"), מלחמת כל הצינור,  מלחמת זין תחת, מלחמת של"ג (שלום לגליל), מלחמת מל"ח על הפצעים, מלחמת תביאו ציודים מהבית, מלחמת… עזבו, מה זה משנה.

סלושדאטתי

על בלוג החומוס (הגירסה האנגלית) בסלאשדוט: "הזנב הארוך בפעולה".
ועל כך נאמר: ידו הארוכה של הזנב הארוך תדע לפעול במקום ובזמן הנכונים.

הפרוייקט הנפוח הזה ששמו ויקיפדיה

לכבוד הגירסה האנגלית לבלוג החומוס, עשיתי מעשה: נכנסתי לויקיפדיה והשארתי לינק בתחתית הערך Hummus.

באופן עקרוני, אסור לאנשים שיש להם נגיעה אישית לערך כלשהו לערוך אותו. באופן מעשי, זה בולשיט, כי תשעים אחוז מהלינקים שאני רואה בויקיפדיה הם כאלה שניכר ששתלו אותם אנשים שרצו לקדם את האתרים שלהם. על חלקם אפשר להתווכח האם הם בכלל רלוונטיים.

מכיוון שבלוג החומוס שלי הוא אתר האינטרנט היחיד בעולם (לפחות עד כמה שאני יודע, וחיפשתי) שעוסק בחומוס, אז אני חושב שהוא מאד רלוונטי. אין סיבה שלא יהיה שם, במיוחד כשרואים מה הלינקים שכבר נמצאים בסקציית ה-External Links של הערך הזה. אמרתי – יש עורכים, ירצו יאכלו, לא ירצו לא יאכלו.

***

שעתיים אחרי שהוספתי את הלינק, מחק אותו אחד מהעורכים (Macrakis) בטענה שמדובר ב"ספאם לא איכותי". הפניתי אליו שאלה: מדוע הוא חושב שהבלוג שלי הוא ספאם? והאם לדעתו – והרי זה מה שחשוב – הוא לא רלוונטי? הוא השיב שמכיוון שזה הבלוג שלי, אסור היה לי להוסיף את הלינק כי יש בזה ניגוד אינטרסים.

הוא גם הוסיף – שימו לב לזה – שהתקנון אומר בפירוש שאסור להפנות לאתרים אישיים ובלוגים אלא אם כן מנהל אותם בר סמכא ("recognized authority"). וכדי להדגים מהו לדעתו בר סמכא בנושא הזה הוא אמר "למשל, היסטוריון של המזון שפרסם [מאמרים/ספרים] בנושא" (!).

ובכן, ברור שרציתי לקדם את הבלוג שלי. ברור שקיוויתי שאנשים שמגיעים לערך המתאים בויקיפדיה כי הם מתעניינים בחומוס ימשיכו אליי. האם לא זו הדרך שבה הרשת עובדת?

האם אני בר סמכא? לא, לא עשיתי דוקטורט בפקולטה למדעי החומוס. בכל אופן, קיבלתי את הדין ולא התווכחתי.

עברו כמה ימים וגולש כלשהו הוסיף את הבלוג שלי לערך מחדש. זה לא מפתיע, כי בשבוע האחרון – מרגע שחשפתי אותו – הפנו אליו הרבה מאד בלוגים וכל מיני אתרים אחרים והגיעו כמה אלפי גולשים.

עברו כמה שעות והעורך שמכונה Macrakis מחק את הלינק מחדש. הנימוק שציין בעמוד ההיסטוריה היה תמצית של הנימוק הקודם שלו. זה למרות שממספר ה-IP קל לראות שהגולש שהוסיף את העמוד לא הגיע אפילו מאותו אזור של העולם שבו אני גר.

בקיצור: בין עורכי ויקיפדיה (האנגלית. בארץ אני חושב שהמצב קצת יותר טוב) יש כנראה יותר מדי פקידונים טכנוקרטים שעסוקים בשינון התקנון במקום בפיתוח האנציקלופדיה. האם בלוג החומוס לא רלוונטי כי הוא בלוג? או בגלל שאני לא היסטוריון של המזון? ואיזה תואר אני צריך בשביל לתת מתכוני חומוס ולהפנות לידיעות משעשעות על חומוס שפורסמו ברחבי הרשת?

בלוג החומוס העברי הגיע למקום הראשון בגוגל הרבה לפני שנשמה טובה כלשהי הוסיפה אותו לערך "חומוס" בויקי. כנראה שיקרה אותו הדבר גם בויקי האנגלית. רק תגידו לי אתם – מי כאן לא רלוונטי?