1
ביום שישי נתקעתי סופסוף עם האוטו. "סופסוף", כי זה היה צפוי כבר במשך חודשים. מדי פעם הבהבה נורית הטעינה, ואני בסך-הכל חיכיתי שההבהוב יהפוך קבוע כדי שאדע שהאלטרנטור מת סופית (ככה לימדו אותי. שננו לעצמכם: גם הבהוב אקראי עשוי לבשר שסופו של האלטרנטור שלכם קרוב מאד, ואתם עלולים להיתקע).
בסך-הכל יצא לי מעולה. נתקעתי במרחק של חמש דקות נסיעה מהבית, בדרך חזרה מאבו אלעבד. בדרך פלא, הבנאדם הראשון שנתקלתי בו היה מכונאי רכב, עם כבלים ורצון טוב, שאישר את הפרוגנוזה (האלטרנטור הלך). ועזר לי להניע. זה מזכיר לי סיפור של חבר, שאבא שלו קיבל התקף לב בדיוק כשהגיע לבדיקה אצל הקרדיולוג שלו (טפו טפו). היום הכנסתי את האוטו למוסך.
2
אבל לא על ענייני מכונאות באתי לדבר כאן אלא על עניינים כלכליים – או צרכניים, אם לדייק. החלפה לאלטרנטור משופץ עולה כמדומני 700 ש"ח, כולל עבודה. לא תענוג אבל גם לא אסון כלכלי. וזה קורה, במוקדם או במאוחר. בכל אופן, כבר עשיתי את התיקון הזה לפני שנה וחצי וזה מרגיז לחזור עליו.
את התיקון הזה אני עושה במוסך שאני סומך עליו (ליטל, האחים מסלאוויטה בתל-אביב. מורשה סיטרואן ופיג'ו). בינתיים, ברוך השם, היה לי איתם ניסיון טוב. את התיקון הקודם עשיתי אצל חשמלאי שקיבלתי עליו המלצות. זה היה מייד אחרי שתיקנתו אצלי את המזגן, ובינתיים גם הוא התקלקל. מה תגידו על זה?
3
ההבדל בין מוסך טוב למוסך רע בישראל: במוסך רע מרמים אותך בכסף ועושים תיקון מחורבן. במוסך טוב מרמים אותך בכסף אבל לפחות עושים את העבודה כמו שצריך. וככה זה עם רוב אנשי המקצוע והשירותים שאנחנו מקבלים.
כמובן שאני מגזים קצת. כלומר, אני בטוח שיש פה ושם בעלי מקצוע טובים שהם גם הגונים. אבל בינינו, כמה יוצא להתקל בהם? אנחנו חיים בגיהנום צרכני, אי אפשר לכנות את זה אחרת.
4
יצאתי מהמוסך והתחלתי ללכת הביתה. בדרך, לא התאפקתי ונכנסתי לחומוס סעיד ת"א. לראות אם הפעם הוא יהיה טוב יותר מהפעם האחרונה שהייתי בו. האמת היא שהיה קצת יותר טוב, אבל לא ממש מזכיר את החומוס שאכלתי שם כשהמקום נפתח. פשוט לא דומה. יוסוף עסכר, הבן-דוד מהצפון שהכין את החומוס בהתחלה, כבר לא נמצא שם. מעניין עם סעיד מעכו בא לטעום את החומוס שנושא את השם שלו.
5
הלכתי עוד קצת ואז, ליד עזריאלי, נכנעתי ולקחתי מונית. אמרתי לנהג שאני רוצה להגיע לגימנסיה הרצליה והוא, בלי למצמץ, אמר לי "23 שקל".
עניתי לו "תפעיל מונה".
"אז 20 שקל".
אמרתי לו שלא צריך, אני אתפוס מונית אחרת, אז הוא אמר "18 שקל".
"זה לא נסיעה של 18 שקלים" אמרתי לו. "בטח לא של 20 וממש ממש לא 23".
"בסדר" הוא אמר, "נפעיל מונה. אבל אם יצא 18 שקל אתה משלם לי 20?"
"סגור", עניתי לו. יצא 16.
6
אנשים אוהבים לדבר על "הישראלי המכוער", אבל אותי לימדו שהדג מסריח מהראש. מי שמכוער זה לא הישראלי הכללי, הסטטיסטי, אלא קבוצה מאד ספציפית של ישראלים שנמצאים בעמדות המפתח במדינה הזו. הסיבה לזה שאנשים אוכלים פה אחד את השני הוא שהרגילו אותם שזו הדרך היחידה לגמור את החודש. וזה לא מפתיע, כי הרי אם לא יזיינו אותנו במס הכנסה ומע"מ ובט"ל ובט"ש ובכל"ם, אז איך יצ'פרו (לכאורה) את החברים של ג'קי מצא ושות'. פשוט, התנוחה הזו שבה אנחנו עומדים כפופים עם המכנסיים מופשלים, גם מעייפת מאד את הגב.
7
בצבא לימדו אותי "להצמיח". כלומר, כשמישהו גונב ממני, הדרך שלי לא להישאר שבת היא לגנוב ממישהו אחר. הצלחתי להימנע מזה במשך לא מעט זמן, עד שפעם אחת נשברתי ואחרי זה ייסרתי את עצמי הרבה. אבל זה סיפור שלא שייך לכאן. מה ששייך הוא השיטה, והשיטה לא חדשה. כדאי שנכיר בזה.
אחד מצמיח מהשני, השני מהשלישי, ואז מגיעה מלחמה ומגלים שהמחסנים ריקים והחיילים של צה"ל משתמשים ברוק במקום בדבק. ולמה כל זה קורה לדעתכם עם תקציב ביטחון של 40 ומשהו מיליארד שקל? כי גם במערכת הביטחון יש ג'קי מצאים וחבריהם, וגם בבזק ובכבלים ובמוסך שלכם. שרשרת מזון של אנשים מושחתים שמתחילה בראש המסריח של הדג. זה לא המגזר הפרטי כמו שביבי טוען – זה בכל מקום. והשורה התחתונה של זה היא כשאתה מנסה לתקן את האוטו שלך, או להגיע לאיזה מקום במונית, או סתם להתנתק מהכבלים (או מהלוויין – אותו חרא), ומגלה שאתה חי בגיהנום צרכני.
