שוקי גלילי SRועוד משהו – הייתי חוזר על הקריאה שלי למפעילי דמויי-וובסטר לאמץ קוד אתי ולהכריז עליו. אבל זה מיותר. ההתפתחויות האחרונות חשפו את הקוד האתי הלא-כתוב של מפעילי Grapes ו-Ozrox. לאחרים אין קוד אתי ולכן הם לא קיימים.
בהמשך לפוסט הקודם – התובנה הכי מסחררת שלי בעניין השואה הייתה כשהבנתי שהשמדת יהודי אירופה הייתי ממש עניין נסיבתי בשביל הגרמנים. כלומר, מעולם לא הייתה תוכנית, עד לרגע שהייתה תוכנית.
הגרמנים גזלו את רכושם של היהודים (וההומואים, הנכים, הצוענים וכו') וניסו להעיף אותם מאירופה, רק שלא הלך להם. כשגילו שהם תקועים עם תריסר מיליוני אנשים חולים ומורעבים בגיטאות ובמחנות ריכוז, הגיעה וועידת וואנזה. הנושא שלה לא היה "איך משמידים את היהודים" אלא "מה לעזאזל עושים עם היהודים?" (והשאר).
אם הייתה אמת בפרסום – לו הנאצים היו אומרים מהרגע הראשון "אנחנו הולכים להמיט חרפה על גרמניה, להרוג מיליוני חפים מפשע בשיטות מזעזעות, ולהפוך את אירופה לגל חורבות" אולי גרמניה לא הייתה הופכת נאצית. אבל הנאצים אמרו הרבה דברים. הם אמרו שיחזירו את הגאווה, שישקמו את הכלכלה, שיעשו צדק עם הגרמנים. היו גרמנים רבים שהסכימו לגלות סלחנות כלפי האובססיה האווילית של היטלר וגבלס בקשר ליהודים, כי נמאס להם מהמצב הכלכלי, החברתי והבטחוני המחורבן והם רצו מישהו שינהל את העניינים ביד ברזל (אותו היגיון כמו לבחור לתפקיד המפכ"ל אדם מוכשר עם כתם קל של "התנהגות בלתי ראויה").
אותנו לימדו שהגרמנים הם עם שהכל אצלו מדוייק כמו שעון שוויצרי. אבל האמת המרה והבלתי נתפסת היא ששואת יהודי אירופה נגרמה כתוצאה מאובדן שליטה. בחוויה שלנו, זוהי ה"שואה שלנו", שמתחילה ונגמרת בזה שאנחנו הקורבן. אבל הרוע הוא הרבה יותר בנאלי מזה. זה כמו הדלפק בסניף הביטוח הלאומי או בלשכת התעסוקה – בקלות יכולנו להיות בכל אחד משני הצדדים, ועכשיו השאלה היא איך אנחנו מחליטים להתנהג. רוב האנשים עושים את הבחירה הלא נכונה.
1
אני לא יודע איזה סוג של טמטום אחז באורן הוברמן כשהחליט לתת במה לבלוג של זרובבלה במעריב אונליין. אני גם לא מבין את עידו קינן, עורך ערוץ הרשת של NRGשהעלה את האייטם הזה (כאן).
רק כדי לסבר את האוזן: אורן הוא בחור שאני מעריך וגם מאד אוהב. העורך הכי צעיר והכי מוכשר שהיה לי, ואחד האנשים האחרונים שאני חושד בהם בגזענות.
עידוק, הוא בעיני עוד דוגמא לבחור סופר מוכשר, שמתבזבז על עיתונות בכלל ועל מעריב בפרט, וגם בו אני לא מאמין שיש שמץ של רוע. ובכל זאת, שניהם נכשלו בעניין הזה. כי לבלוג של זרובבלה אפשר להתייחס באחת משתי דרכים בעקבות הפוסט האלמותי שלה, בו הסבירה מדוע היא שונאת ערבים: לגנות או להתעלם.
2
אני שואל את עצמי, אם ייתכן שדווקא בקרב אותם בודדים בתקשורת שיש להם גם אינטליגנציה וגם את כל מכלול הרגשות האנושיים (די נדיר, אגב), ישנו חשש גדול יותר מפגיעה בחופש הדיבור מאשר ממתן גושפנקא עקיפה לגזענות. אולי כי הדבר היחיד שמפחיד אותם יותר מלהיות משעממים, הוא להיחשב צדקנים, או חלילה – תקינים פוליטית. כולם בתקשורת יודעים שצנזורה היא מילה גסה. לא בטוח שכולם יודעים את הסיבות.
3
חופש הדיבור הוא בדיוק מה שמקנה לאנשים, בין השאר, גם את הזכות להיות חשוכים, מרושעים, או סתם בעלי דעה שונה משלנו. לפעמים, החוק מגדיר את המעשה שלהם כבלתי חוקי, אם לא במישור הפלילי אז במסגרת המשפט האזרחי.
בעקיפיין, חופש הדיבור מאפשר לאנשים גם להוציא דיבה. על זה, אפשר לתבוע אותם (למרות שרוב האנשים לא תובעים לעולם. הם מוליכים את חרפתם אל חדרי חדרים, מתבוססים בכאבם), כי החוק מכיר בכך שאת חופש הדיבור ניתן לנצל לרעה.
4
איפה קובעים את הגבול? בישראל החליטו שראש-ממשלה במדי נאצי זה פלילי ("הסתה"). בבריטניה כתב מוריסי על מרגרט תאצ'ר:
"לאנשים הטובים היה חלום /
מרגרט על הגיליוטינה /
ואתם, אנשים טובים, אל תחלמו /
הפכו את החלום למציאות".
אף אחד לא ניסה בגלל זה לרצוח את מרגרט תאצ'ר. מצד שני, אנחנו לא חיים באנגליה.
5
גם בגיאורגיה (גרוזיה לשעבר), הפיצו תמונות של ראש-הממשלה (שווארנדזה) במדי נאצי. אותו לא הצליחו לרצוח, אבל ניסו – פעמיים. אז כנראה שאנחנו יותר גרוזינים מאנגלוסכסים. אולי אצלנו חוק נגד הסתה הוא כן חשוב.
6
בכלל – כנראה שלחברות שונות מתאים חוק שונה. בכל אופן, כשחוק שמבטא ערכים ליברליים נפגש עם חברה אנטי-הומניסטית, מה שמתקבל היא תרבות אלימה כמו זו שאנחנו מכירים בישראל. יש חופש דיבור, אז מדוע שלא אומר שאני שונא – דוסים, הומואים, ערבים, אוהדי בית"ר. אני, אגב, שונא את אהוד אולמרט ואת כל מי שיושב סביב שולחן הממשלה שלו. אבל זה לא בגלל שהם משתייכים לגזע מסויים – זה בגלל המעשים והמחדלים שלהם.
7
גזענות היא אחד הסוגים היותר ירודים לסובלימציה של רגש השנאה. וכמו כל סובלימציה, היא יכולה להיות מאד מאד מאד מעודנת. לשנוא אדם מגזע מסויים או בעל לאום מסויים, ולנמק את זה בשפה רהוטה (לא התכוונתי לזרובבלה. דווקא חשבתי על טומי לפיד) ו/או בטיעונים רציונליים (ע"ע ליברמן), זה הבון טון של חבורה דפוקה בשכל.
כן, זה הרבה יותר אסתטי מאשר להרוג אנשים בתאי גזים, אין ספק. אפשר לתהות מדוע זה כך במדינה כמו ישראל, שקמה מתוך האפר של אושוויץ, אבל זה נושא לדיון אחר.
8
השאלה היא לא האם נותנים לגזענים לדבר או לא, אלא איך להתייחס אליהם לאחר מכן. אני חושב שיש שתי דרכים: לגנות או להתעלם.
אביעד מ-Grapes בחר לגנות ויש מי שבחר להתעלם. שכל אחד יעשה מה שהוא מאמין. אבל מי שנותן במה לדברים גזעניים הוא לא יותר טוב מגזען. באיזה אופן הוא אפילו גרוע ממנו, כי הוא מסייע להפצת הגזענות – תפיסת עולם מוגבלת, מזיקה, שהוא אפילו לא מאמין בה – מתוך ציניות או אדישות. חבל.
9
כדי שתהיה זכות קיום לערכים ליברליים – או אנרכיסטיים, להבדיל – החברה צריכה להיות בוגרת מספיק כדי לנהל את עצמה בצורה אנושית. במצב אידיאלי, לא היה צריך שכר מינימום ולא מזונות, לא קצבת זקנה ולא מיסים, כי כולם היו ערבים זה לזה. באמת.
אנחנו לא חיים בעולם כזה, לפחות בינתיים, ולכן החוק חייב להתערב בחיים שלנו. לצערנו, זה בדרך-כלל קורה בצורה שאינה מידתית ואינה חכמה, אבל זה לא בגלל שעצם ההתערבות מיותרת – אם המדינה לא הייתה מתערבת אנשים פה היו רוצחים זה את זה. אתם יודעים מה – כנראה שזה כבר המצב.
10
מדינת ישראל לעיתים קרובות מתערבת בחיים שלנו יותר מדי, אבל מדי פעם גם פחות מדי. מי שצריך לפצות על כך הם אנחנו – בזה שנפעיל שיקול דעת וננסה לנהוג בצורה מוסרית.
בדרך-כלל אני נגד צנזורה מסוג כלשהו, כשהצנזורה הזו היא בידיה של המדינה. אבל כולנו יכולים "לצנזר", ואנשים שכותבים בעיתונות ובבלוגים צריכים במיוחד לדעת לצנזר. כשיש תופעה פסולה צריך להתעלם ממנה או לגנות אותה. לא לתת לה במה. לא לאהוד אותה אבל גם לא להיות ניטרלי לגביה. גם שוויץ הייתה ניטרלית, כזכור.
באופן די אירוני – יש שיגדירו זאת כלעג לרש – בחרה בזק לשלוח לתיבת הדואר שלי דווקא היום, הודעה לעיתונות שמספרת שהיא עברה את רף 900 אלף הגולשים.
דווקא היום, יומיים אחרי התקלה הגדולה, וחמש שעות לפני שהתקלה חזרה. בינתיים התחברתי שוב, אבל קשה לי שלא לחשוב על הבדיחה הישנה שהיינו מספרים פעם, בימים שבזק הייתה שייכת למדינה:
"מה זה בזק? ראשי תיבות של 'ביקשת-קיבלת'".
אז קיבלנו. את כל הצינור קיבלנו. הבטיחו לנו שהפרטה היא הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לבזק ולנו והנה אתם רואים – 900 אלף לקוחות ואפס קילובייט לשנייה.
הכי עצבנה אותי ההודעה המוקלטת במענה הקולי של בזק במוצ"ש: "קיים חשש לתקלה המשפיעה על הגלישה". מה שנקרא אנדרסטייטמנט.
עכשיו, כשהחיבור חזר, ניצלתי את ההזדמנות כדי לכתוב פוסט. רק שלא תחזור הת
יהודים רחמנים. יש לכם עלמת חן מיותרת? אנא, עשו קצת נחת לסבתא קלינגר.
עדיפות לבחורה שתרצה גם לאמץ חתול.
צוות חוקרים מאוניברסיטת תל-אביב ומהאוניברסיטה העברית בירושלים פרסם לאחרונה תוצאות של מחקר בנושא הקשר בין החומוס למין האנושי (זו לא בדיוק ההגדרה שלהם, אבל זה פחות או יותר הרעיון).
מסקנת החוקרים בתמצית: האדם בחר בגרגר החימצה בגלל חוצמת האמינו טריפטופן, שנמצאת בו בריכוז גבוה. הטריפטופן הוא חומר גלם מרכזי בייצור ההורמון מלטונין (האחראי על איזון השינה והעירות) והנוירוטרנסמיטור סרוטונין, האחראי על איזון מצב הרוח. בקיצור: יותר חומוס יותר טריפטופן ויותר מצברוח טוב (הקליקו על הלינק להרחבה על הנושא והסבר על המחקר).
רק כדי שתבינו את התהליך: רוב התרופות הנפוצות היום לטיפול במקרים קלים של דיכאון וחרדה, מבוססות על מונעי ספיגה חוזרת של סרוטונין (בקיצור: SSRI. כמה תרופות מהקבוצה הזו: פרוזק, סרוקסט, לוסטראל, ציפרלקס). כמות הסרוטנין במוח לא משתנה, אבל עובר יותר זמן עד שהוא נספג והדיכאון חוזר. התוספת של טריפטופן מהמזון, לעומת זאת, מגדילה את הכמות הכוללת של הסרוטנין בגוף.
לא רק SSRI, לא רק חומוס
מלבד SSRI, ישנו סוג נוסף של תרופות פופולריות נגד דיכאון וחרדות: SNRI או SSNRI ובעברית: מעכבי ספיגה חוזרת של נוראדרנלין – או של נוראדרנלין וסרוטנין גם יחד (כמו סימבלתה, ויאפקס, אפקסור, ינטרב. אגב, נוראדרנלין ונורפינפרין זה אותו הדבר). על חלק מהאנשים הן משפיעות הרבה יותר.
הטחינה, המרכיב החשוב השני בחומוס, עשירה בטריפטופן וגם בחומצה אמינית נוספת: פנילאלנין. בשביל מה טוב הטריפטופן אנחנו כבר יודעים. הפנילאלנין מומר בגוף למולקולה בשם טירוזין, שהיא חומר גלם חשוב בייצור של דופאמין ו… נוראפינפרין. כלומר, ממרח החומוס שכולל טחינה – ולמעשה גם הטחינה לכשעצמה – הוא קצת כמו תרופת SNRI. רק טבעי יותר.
כבר כמה פעמים שיצא לי להגיע לביט תקשורת, בלוג של זוג יח"צנים. בכל פעם שהגעתי לשם מצאתי מה שנראה לי כמתקפה ממורמרת על קבוצה אחרת. בפעם הקודמת אלו היו הבלוגרים המאוננים והפעם העיתונאים הבכיינים:
"אחת התופעות המקוממות בעבודת יחסי הציבור הוא היחס המתנשא והמבטל של קומץ עיתונאים. ישנם עיתונאים שאוהבים לגלגל עיניים ולהתייחס ליחצ“ים כמטרד. אני ער לעובד שישנם יחצ“נים נודניקים שלא יודעים גבולות אבל זה חלק מהעבודה. אני רוצה לראות איך העיתונאים היו מסתדרים אם היו סוגרים מחר את משרדי יחסי הציבור ומחלקות הדוברות. ניחוש שלי שהם לא היו יודעים מה לעשות 80 אחוז מהעיתון היה פשוט ריק…לא נדיר שעיתונאי מתקשר ומבקש 300 מילה על זה ועל זה… הייתי עד לתופעות לא כשרות מצד התקשורת. ראיתי עיתונאים כותבים סיפור בעבור חופן דולרים. ראיתי איך קונים שתיקה תמורת מודעות. ראיתי עיתונאי שהמליץ לחברה מסויימת לשכור את שירותי היעוץ התקשורתי של בן משפחתו.".
רק כדי לסבר את האוזן, אחד האנשים הכי קרובים אליי בעולם היא אשת יחסי ציבור. יש עוד כמה יח"צנים שהם חברים שלי, ולפחות פעם אחת הייתי גם מאוהב ביח"צנית. תמיד היה בי בוז לעיתונאים שמתעמרים ביח"צנים – הרי אין דבר קל מזה.
ובכל זאת, כדאי להכניס את הדברים לקונטקסט הנכון, סיפור קצר: לפני כשנה פרסמתי בידיעות אחרונות כתבה בנושא שאני מצוי בו היטב. בבוקר בו פורסמה הכתבה, קיבלתי אימייל מיחצ"ן זועם ששאל מדוע לא פניתי אליו לפני שכתבתי כדי לקבל חומר על חברה שהוא מייצג. הוא טרח לשגר עותק גם לעורך שלי בידיעות.
אגב, לא רק אליו לא פניתי – כתבתי את הכתבה בלי לדבר עם אף יחצ"ן, משהו שקורה לי לעיתים קרובות. אמנם זה מנהג מגונה שיש לי, לכתוב את 300 המילים שלי בעצמי. בכל אופן, אצל היחצ"ן הזה זו הייתה מעידה חד פעמית. אצל אחרים זו שיטה.
לעיתים קרובות אני דווקא כן פונה ליחצ"נים, כדי שיקצרו עבורי את הדרך לפריט מידע כלשהו או לאדם כלשהו. בתעשיית יחסי הציבור ישנם אנשים רבים שאני מעריך ומכבד. מצד שני, כבר קרה לי שיחצ"נים שיקרו לי, איימו עליי, ניסו לשחד אותי, הציעו לי הצעות מגונות, או בזבזו את זמני באלף ואחת דרכים אחרות. למעשה, רוב הדברים האלה קורים כמעט מדי שבוע. מעשי החוצפה של כמה יח"צנים מצליחים להדהים בכל פעם מחדש.
לא צריך להסביר לי שישנם עיתונאים מטונפים, מושחתים ומנוולים, שמנצלים יח"צנים ומתנהגים אליהם בצורה מכוערת. למעשה, כשאני אומר על עצמי שאני עיתונאי, זה נעשה יותר כהודאה באשמה מאשר מתוך גאווה מקצועית. אבל תעשיית היח"צ, כמו מקצועות המכירות והפרסום, מושכת אליה הרבה אנשים חסרי עכבות ואופורטוניסטים, שממש צריך להיזהר מהם.
או אנשים כמו כותב הפוסט הזה, שיודעים לספר על מעשי שחיתות חמורים של עיתונאים, מעשים על גבול הפלילים, אבל כנראה לא חשבו לרגע לדווח עליהם.
