שוקי גלילי SR

כבר לפני שלושה חודשים, באמצע אוקטובר, פרסמתי את הרשימה מדוע יש להדיח את קצב. כתבתי שם דברים שנדמה לי שעכשיו כמעט כולם מסכימים איתם, ורק חבל שחברי-הכנסת העצלים והמושחתים שלנו התעקשו להביא אותנו עד הלום.  

בפוסט כבוד עצמי שפרסמה מוקדם יותר היום, אומרת הכוסית כמה דברים שאני מסכים איתם מאד ובמקום שאחזור עליהם אני ממליץ שתקראו. בכל אופן, יש דבר אחד עליו אני בכל זאת רוצה להתעכב.

באופן אישי, אני נוטה לחשוב שקצב אשם. אני גם מאמין שכדי להציל את עורו עשו הוא או אנשים מטעמו כמה מעשים שלא ייעשו. אבל את זה צריך לקבוע בית-המשפט. הנאום שלו מאתמול, שהכל מגנים ומלגלגים עליו, עורר בי לא כעס על האיש אלא רחמים.

לא מידה כזו של רחמים שאני חושב שאפשר לפטור אותו מעונש אם אכן עשה את המעשים שמיוחסים לו. אני עדיין שלם לגמרי עם הצטרפותי לקריאה של חלי גולדנברג שלא לחון אותו בשום מקרה. אם פשע, עליו לתת את הדין. דווקא משום שהוא נשיא המדינה, אסור בשום אופן שיהיה מעל לחוק – נגיד, כפי שהיה עזר וייצמן ז"ל.

אבל כפי שקראתי להדחתו, בלי קשר לשאלה האם הוא אשם או לא, כך אני חושב שאסור לבזות אותו, גם אם הוא אשם. לא בגלל שהוא נשיא המדינה אלא בגלל שהוא אדם. המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים – גם לו הורשע וגם אם וכאשר יורשע, העונש על מעשיו איננו מוות. יש הבדל בין הקלון הבלתי נמנע של מי שהורשע בעבירה שיש עמה קלון, לבין התרת דמו של אדם שטרם נשפט. יש בזה משהו גס ופרימיטיבי.

כן, הוא "הביא את זה על עצמו". אבל זה טיעון של הסרת אחריות. זה שמישהו נוהג בטיפשות או אפילו ברשעות, לא יכול לפטור אותנו מכל שמץ של עמדה מוסרית כלפיו. וחשוב מזה: ישנה גם אשתו, גילה קצב, שהיא בכל דרך שלא תסתכלו על זה אחד מהקורבנות בפרשה.

בעניין השיחותות יש לי ויכוח עז עם זוגתי. היא טוענת שהמצב רק הולך ומחמיר. אני טוען שהמצב בקאנטים כבר כל-כך הרבה זמן, שמה שאנחנו רואים היום הוא בבחינת שיפור. 

אני חושב שמה שעולה על-פני השטח בימינו הם הסימפטומים של מחלה קשה שאנחנו סובלים ממנה כבר הרבה זמן. האם היא מחמירה? קרוב לוודאי שכן, כי הרי היא מסוג המחלות הפרוגרסיביות. אבל הנחת העבודה שלי, ולא מהיום, היא שהכל פה רקוב. כשפרשיית שחיתות חדשה מתפרסמת, אני לא נדהם כמו הרבה אנשים אלא חש סיפוק. בזמן האחרון במיוחד, הצפייה במהדורות החדשות בכל ערב גורמת לי עונג במיוחד, בעיקר כשהן נפתחות בתמונות בהן שולה זקן ובכירי רשות המיסים נראים מלווים בעורכי-הדין שלהם.

יואב גל רוצה שנקרא לזה "ניאו פאודליזם", ובתגובה שכתב לי כאן אמר שהוא שמח לראות שאני מתפכח. בכל הכבוד הראוי ליואב, אדם שאני מסיר את הכובע בפני ההגינות והאומץ שלו, אני חושב שזה בדיוק להפך.

יואב ראה בניסיונות שלי לעורר אנשים לשינוי – כולל בתקופת הבחירות, בה תמכתי במפלגת העבודה – נאיביות במקרה הטוב וטיפשות במקרה הרע. ובכן, על רקע ההתנהלות האומללה של עמיר פרץ מאז הבחירות, וההתנהלות המבישה והמנוולת של חבריו, קשה לי להאשים את מי שמסכים איתו.

מצד שני, כפי שהסברתי לאורך הדרך, מפלגת העבודה ופרץ היו מבחינתי קודם כל ולפני הכל אלטרנטיבה לקדימה ואולמרט. אז היום אנחנו יודעים שהאלטרנטיבה לנבלה היא טרפה. אבל לפחות לא קיבלנו את קדימה עם 40 מנדטים.

זה שבמפלגת העבודה מכרו בנזיד עדשים כל אחת מההזדמנויות שהם קיבלו לחולל כאן שינוי כלשהו, בסך-הכל מוכיח את מה שכבר ידענו – שאפשר להוביל את הבהמות אל השוקת, לא להכריח אותן לאכול. התגלית הגדולה היא לא שבכירי המפלגה הזו מושחתים, אלא שהם מספיק טיפשים לחשוב שההסכמה שלהם ערב הבחירות להרים את הכפפה החברתית, באמת לא מחייבת אותם לכלום ושהמעשים שלהם לא יתנקמו בהם.

בכל אופן, תשעה חודשים אחרי הבחירות ישנן חקירות ו/או הליכים משפטיים נגד ראש-הממשלה, שר האוצר, שר המשפטים, וכל צמרת רשות המיסים. האם זה היה קורה לו קדימה הייתה מקבלת 40 מנדטים? אני לא בטוח.  

יואב עצמו מודה שהוא אינו יודע מה הפתרון. מבחינתי הפתרון מתחיל, קודם כל, בפיתוח מודעות רחבה למצב, ומהבחינה הזו הציבור בישראל עבר דרך ארוכה. לא שהוא מתרגם את התובנות שלו למעשים, אבל היום הוא יודע שהפוליטיקאים שלו נבלות, שהבנקים ומשפחות ההון חיות מכספו – ולא להפך, כפי שניסו ביבי וחבריו להציג. שהוא פראייר גדול בזה שהוא ממשיך לשלם מיסים ולעשות מילואים, לא בגלל שיש במדינה חרדים או ערבים, או מיעוט נרדף אחר שקל לשסות בו את הציבור. מי שמנצל אותנו ומוצץ את דמנו הם לא האנשים מהם נבנו כוחות פוליטיים גזעניים כמו אלו של טומי לפיד ואביגדור ליברמן. אלו האנשים שמחזיקים במושכות.

לאיפה ממשיכים מכאן? לעלייה על הבסטיליה, לעלייה של כוח פוליטי חדש, לעלייה בשיעור הירידה? אני לא יודע, אבל כאמור – בניגוד למה שחושב יואב גל – אני יוצא מתוך הנחה שכבר מזמן אין לנו לאן לרדת. יש בעיקר לאיפה לעלות.