1 זילות החידוש המילולי.
היום בצהריים קיבלתי אימייל מסלקום "לעדכונך, החשבונית שלך לחודש ינואר זמינה כעת לצפייה באתר האינטרנט של סלקום…".
לעדכונך… מילא לידיעתך, לטיפולך, מצ"ב ורצ"ב – לעילגות המסורתית של צה"ל ומשרדי הממשלה אני כבר רגיל משנים – אבל לז'רגון התאגידי הקלוקל הזה אני בחיים לא אתרגל. מה זה לעזאזל לעדכונך?
2 הקלות הבלתי של ההטיה.
זה מזכיר לי איך התקשרה אליי באחד הימים (לפני כמה שנים, כשמילאתי איזה תפקיד) עובדת תמיכה של חברה כלשהי, נקרא לה "החברה בע"מ". לחברה בה עבדתי היה איתה איזה שת"פ (שיתוף פעולה, למי שלא זכה להכיר). היא תקפה אותי במטח של שאלות מטומטמות בעניין שבו לא הייתה צריכה להתעסק בכלל. עניתי לה בחוסר סבלנות מודגש, שתשלח את הבוס שלה לדבר עם מקבילו אצלנו. היא הפטירה מזועזעת, אמירה אינטליגנטית ומלאת טאקט: "עכשיו אני רואה שזה נכון מה שאמרו לי… באמת שאין אצלכם שירותיות…".
3 הנוכחות הבלתי נראית של האינטליגנציה.
אלו תמיד רפי השכל, עלובי הנפש, הנאדות הנפוחים, ה"צעירים", התככנים, אנשי המכירות ובעלי המטאטא-תקוע-בתחת (סליחה על הצרפתית), שאת החלל האישיותי שלהם קל למלא בתרבות העסקית וב"קוד החברה".
ואולו בדיוק האנשים שמבלבלים לי את המוח בשיחות טלפון מיותרות כאלה. בדיוק האנשים שלא בא לי לדבר איתם. בדיוק האנשים שמעליבים ממילא את האינטליגנציה שלי בעצם זה שהם מתקשרים אליי מלכתחילה (ואני אפילו לא אומר את זה בגלל שמנת המשכל שלי כל-כך גבוהה – יכולתי להיות עם אינטליגנציה כמו של חבר-כנסת ממוצע, וזה עדיין היה נכון).
4 הפאשיזם הלשוני של העולם התאגידי.
באירוע של חברת-התאגיד ההיא, "החברה בע"מ", היה טכס. ראיתי עובדים עוברים בסך על הבמה, מניפים דגלים, קוראים סיסמא, שרים. הם עשו את זה כשהם במדי ייצוג. משהו בצבעי הלוגו של החברה, עם חולצה לבנה ועניבה תואמת. חשבתי על היוגנד.
והפאשיזם הזה הוא גם טוטאליטרי. אם ילדה בת 20 וקצת אומרת לי ברצינות תהומית ש"יש לי בעיה עם שרותיות", אז זה אומר משהו על איכות עולם המושגים שמקנה לה מקום העבודה שלה. צדק מקלוהן: המדיום הוא לפעמים גם קצת המסר; השפה משקפת את המחשבה וגם משליכה עליה. השימוש במילה הזוועתית הזו משקף תודעה מוגבלת. תודעה שהגבילו אותה. זה אולי לא התחיל ב"חברה בע"מ", אבל זה ללא ספק נמשך שם.
ועזבו אותי עכשיו משאלות כמו האם יש כאן כוונת מכוון או שזו "קונספירציה ללא קונספירטורים". זה לא באמת מעניין. מה שמעניין הוא שהמגזר העסקי בישראל מייצר פקידים מתוכנתים, בעלי אידיאולוגיה כלכלית וחברתית ימנית.
אנשים שיום אחד יקודמו, ואז הם יהיו מאלה שהורסים את רכב הליסינג שקיבלו מ"החברה בע"מ" בטראקים בשבת, ויקטרו על זה שהחרדים מנצלים את המדינה ויגידו שצריך לקצץ בקיצבאות. או יישארו בבית עם ה-Home theatre. מה הפלא שאנשים שזו שאיפתם בחיים אומרים מילים כמו "שירותיות".
5 גוויעתה של העיתונות
אתמול, מעריב, עמוד 3: "חזיזים הושלחו על מטה המועמד". שפשפתי עיניים, ושוב, וזה עדיין היה שם.
אני מודה שגם לי היו פליטת קולמוס אחת או שתיים בחיי. פעם אחת, עגומה, אפילו בשער של מגזין. היא עברה את כל ההגהות, והיו הגהות – אז אני מניח שזה יכול לקרות לכולם. אבל ראבק – מי שעובד בעיתונות יודע שזה לא מקרה ראשון ולא אחרון. מי שעוקב אחרי וולווט, יודע שכל יום יש טעויות מביכות בכל כלי התקשורת. שהכתיבה מזעזעת, העריכה חסרת ניסיון, הניהול מושחת ואיכות העיתונות בקאנטים.
מעבר לזה: השכר מביש, הניצול מחפיר, ולכן אין זה פלא שאם הזמן קצר והמלאכה מרובה, מתברר שגם הפועלים עצלים. רוב בעלי התפקידים בעיתונות הישראלית היום – כמו בכל המערכות בישראל – הם אנשים שעונים לכללי הפירמידה הפיטרית: קודמו יתר על המידה, ולא צפויים לקידום בעתיד הקרוב. ולכן גם כל הפוליטיקה, ההתלכלכויות האישיות, וכל שאר הג'יפה. כי אלו אנשים שלרובם אין את היכולת, או המוטיבציה, או שתיהן, לעשות עבודה עיתונאית טובה או לכתוב טוב. יש יוצאי דופן אך הם מעטים.
וכך העיתונות, שהייתה לפנים גם מפלטה האחרון של הכתיבה הטובה – מחוץ לאקדמיה ולכתיבה האמנותית, זאת אומרת – היא היום חממה לשפה רדודה, שגיאות כתיב, וסגנון דיס-אינפורמטיבי בעליל. וזה לא במגמת שיפור.
6 יום עילג בחייו של ישראלי
יש ביטוי כזה בעברית, "שפת שוק". אבל בישראל 2007 לא צריך להגיע לשוק. מספיק לקרוא קצת אינטרנט, לדבר בטלפון, לקרוא קצת עיתון ולראות קצת טלוויזיה ישראלית, כדי לגמור את היום כשאתה לא מסוגל להגיד משפט בן יותר מ-5 מילים. או להתחיל לדבר במשפטים של 50 מילה.
שפת שוק? דווקא בשוק, אם בכלל, אפשר לשמוע לפעמים שפה יותר אינטליגנטית. עשירה, מתובלת, חיננית – אולי לא תקינה לגמרי, אבל בוודאי לא עברית קלוקלת כמו זו שמנחיל לנו עולם העסקים.
7 מילה בגנותי.
כמה קל לכתוב בהכללות.
